אז ככה: באופן אובייקטיבי\רפואי הלידות הקודמות היו נפלאות: חלק, פשוט, ללא סיבוכים, ללא חתכים, וכשהגעתי לשלב הלחיצות כמה דקות בודדות של צירי לחץ והתינוק בחוץ... הלוואי על כל אחת ככה. בלי אפידורל, עירוי או כל התערבות אחרת. גם ההתאוששות הייתה ב"ה זריזה והיה חלב בשפע. בקיצור אין מה לקוות ליותר טוב מזה.
ההריון הנוכחי הוא כ"כ יקר וכ"כ התפללתי עליו, וכמה התאכזבתי בכל הפעמים שחשבתי שאני בהריון ולא הייתי... והנה אני קרובה ממש לסוף ולהחזיק את התינוק המתוק בידיים!
אבל... בעוד 3-4 בע"ה לידה נוספת ואני פשוט משקשקת מפחד... לא מבינה איך נשים עושות את זה בכלל ואיך אני עשיתי את זה פעמיים! נשמע לי ממש הזוי שתינוק יצא "משם", למה אין איזה רוכסן בבטן?!! 
איך זה עובד בכלל? מה שהכי הכי מפחיד אותי זה ספציפית הרגעים בהם התינוק יוצא החוצה (כי צירי פתיחה אני זוכרת שב"ה היו בסדר גמור עם מקלחת חמה וכדור פיזיו). אבל הלידה עצמה? אני לא יודעת איף הגוף שלי לא יתפרק מזה, מצירי הלחץ ויציאת התינוק.
בלידה הקודמת ממש הכחשתי והדחקתי עד הרגע האחרון שהתינוקת עומדת לצאת (ממש ברמה שהמיילדת כבר העמידה אותי בתנוחת הלידה ואמרה לי שתכף ארגיש צורך ללחוץ, ואני גיחכתי ואמרתי שהיא טועה ובטח יש עוד שעות...), וכשכבר הייתי בתוך הרגע צרחתי כמו משוגעת, "לאאאאא! לאאאאאאאאאאאא!" - רציתי לעכב את זה, לא יכולתי לסבול שזה כ"כ מהיר, הרגשתי שאני זקוקה לעוד זמן ופשוט לא מוכנה, ומצד שני היה דחף אדיר ללחוץ שלא יכולתי לחסום אותו. הרגשתי שאני פשוטו כמשמעו נאנסת ע"י מהלך הלידה שאין לי כל שליטה עליו.
בהריון הזה שקלתי ברצינות קיסרי מתוכנן רק כדי לא להוציא את התינוק "משם". עד כדי כך אני פוחדת. אבל הפחדים מהניתוח גברו וויתרתי על הרעיון... גם הרופאה שלי אמרה שחבל בכלל לשקול אופציה כזו כשילדתי כ"כ בקלות (שוב - מבחינה רפואית באמת צריך רק להודות לה' על הלידות שלי ולאחל לכל אחת שתלד כך!!), וגם אני מקווה בהמשך בע"ה להריונות נוספים שכולם יהיו כמובן בסיכון יותר גבוה אחרי קיסרי.
ואין מה לעשות... כידוע אין שום דרך לסיים הריון מלבד לידה!
במהלך היום אני עסוקה עם הילדים ובבית, אבל כשאני שוכבת לישון הפחדים מכים בי בעוצמה ומתחילות דפיקות לב מואצות וקוצר נשימה שלא מאפשרים לי להירדם. אני לוקחת "רגיעון" ואיכשהו מצליחה לישון.
בעלי אמר דבר מעניין: שהפחד הגדול הזה משמעו שאני פשוט לא מוכנה עדיין ללידה, גופנית ונפשית. לדבריו הוא זוכר שגם בהריונות הקודמים פחדתי ואמרתי, "לא יודעת איך עושים את זה", אבל בימים הסמוכים ללידה כבר עברו לי הפחדים והייתי רגועה ובטוחה ביכולתי ללדת. וכשאמרתי, "אני כבר לא פוחדת" הוא גם ידע שבעוד גג שבוע אכן אלד. אני אישית לא זוכרת את זה בכלל!
מה לעשות?
