ב"ה
מיומנה של מדריכה
"הם מרביצים לי" הוא לחש.
"אבל אל תעזי להגיד לאף אחד! לא-ף-א-ח-ד-!-!" הוא חזר ואמר בטון תקיף ובמבט לוחמני.
רציתי לחבק אותו חזק. אבל הוא לא היה מאפשר לי... הוא היה נראה לי לפתע כל כך קטן, חסר אונים, וחסר ישע. התאפקתי לא לבכות. ממש נשכתי את השפה כדי לעצור את הפרץ בכי שעמד לבקוע ממני. הילד הקשוח ביותר במשפחתון, עובר התעללות בבית. הכול פתאום כל כך הסתדר לי.
התחיל להדהד לי בראש המשפט הידוע לכל "אין ילד רע, יש ילד שרע לו", האסימון ירד ברגע קט אחד. זה באמת נכון! "אין ילד רע! יש ילד שרע לו!!!".
שלומי הוא הילד הכי כוחני במשפחתון. הוא משמיץ את כולם יום-יום, לועג לכל המדריכים ואנשי הצוות, מלבדי. האדם היחיד שהוא מוכן להקשיב לו בבית ילד הוא אני.
בכל סוף יום בזמן כיבוי אורות לפני שאנו אומרים יחד "שמע ישראל" הוא שואל אותי את השאלה התמידית והקבועה "חני, מה התאריך היום?" ואני עונה לו את התאריך של אותו יום, ואז הוא אומר בביטחון ובחיוך מלא תום: "יש!!!!!! יש עוד כך וכך ימים עד שאני חוזר הביתה! ואני אעזוב את הבית ילדים המפגר הזה!". ליבי יוצא אליו בשעה שאומר את הדברים הללו. כל מה שהוא רוצה הוא לגדול בבית נורמטיבי כמו רב האנשים בעולם.
ידעתי שברגע שאספר לעובדת סוציאלית על האינפורמציה המדאיגה ששלומי שיתף אותי, השופט יחרוץ את הדין ושלומי יצטרך להישאר כאן עוד זמן ממושך. "זה ישבור את ליבו הקטן והעדין" אמר הקול של הילדה הקטנה שבי. מה אעשה?
אך ידעתי את המוטל עליי, ולא בזבזתי רגע דל, נפגשתי עם העובדת סוציאלית של המשפחתון וסיפרתי לה, ואכן הפסק לא איחר לבוא וכמה שבועות מאוחר יותר מצאתי את שלומי במחבוא הקבוע בוכה בהיסטריה בלי נשימות מסודרות. "שלומי" אמרתי בלחש, "שמעתי את הבשורה המרה", "לכי מפה!!" הוא צעק. "את בוגדת! את בוגדת בדיוק כמו כולם פה בבית ילד. אתם רק רוצים להפריד אותי מההורים שלי! בגללך אני אראה את אבא שלי רק פעם בחודש! ועכשיו אני צריך לחכות עוד שנה שלמה עד שיהיה משפט חוזר! אין לכם חיים! אתם רק עסוקים בלהפריד ילדים מההורים שלהם! אבא אמר שהוא רוצה שאחזור הביתה..." שלומי נשכב על הרצפה ושאג מבכי.
לא ידעתי מה להגיד. אם רק היה יודע כמה אביו שמח שהוא לא איתו...
התיישבתי על הרצפה בסמוך לשלומי והתחלתי ללטף את שערו הרך. הוא לא ידע איך להגיב. הוא חש כה מבולבל. מצד אחד, הוא יודע ומרגיש בליבו שאני רוצה את טובתו. אך מצד שני הוא בסך הכול ילד קטן שקורא את המציאות כמו ילד ולא מבין מספיק את המורכבות של הדברים. איך אוכל לדבר אל ליבו? שנינו שתקנו במשך זמן רב. שלומי נרדם על הרצפה תוך שאני מלטפת את שערו שעות ארוכות.
בבוקר למחרת שלומי קיבל השעיה בבית הספר. לא הופתעתי שכך נראו פני הדברים, ובמיוחד לאור כך שהמציאות אינה מסבירה אליו פנים.
רציתי להציע לשלומי שנאפה יחד עוגיות ביום בו הוא מושעה, אך החלטתי שזה לא חינוכי, ויעודד אותו לעשות בלגן בבית ספר אם יקבל כזה צ'ופר.
אמרתי לשלומי שביום זה נסדר יחד את כל המשפחתון ושיצטרך לקום בהשכמה בדיוק כמו כל שאר הילדים. ואכן, שלומי זינק מן המיטה והתחיל לסדר יחד איתי את המשפחתון בחריצות רבה. הייתי כל כך גאה בו. אני יודעת שהוא יהיה משהו גדול. הוא ילד מיוחד. לכן אני ממשיכה לצפות ממנו ולדרוש, כי אני יודעת שהוא מסוגל.
"את יודעת" הוא אמר לי, "היום אבא מגיע להיפגש איתי בחדר של העובדת סוציאלית. חשבתי אולי תרצי להכיר אותו אישית, ולהכיר לו אותך..."
"וואו" אמרתי בתדהמה. לא האמנתי שהוא מגיע למשפחתון. אך לא רציתי ששלומי ירגיש שעל זה אני מביעה את התפעלותי. "איזה יופי! אני מאוד אשמח להכיר את אבא שלך, לכבוד הוא לי" הרגשתי כל כך צבועה. ממש אחד בפה ואחד בלב. אך לא הייתה לי ברירה. לא רציתי לפגוע באמונה התמימה של הילד הקטן באהבת אביו אותו.
לאחר שעות ספורות, הגיע אביו לבית הילד כמתוכנן. הופתעתי שהוא הגיע. הוא תמיד מאכזב את שלומי פעם אחר פעם. בכל מסיבה שנערכת בבית הספר, אביו ממציא תירוץ עלוב חדש מדוע לא הופיע גם בפעם הזו. ושלומי תמיד מחפש מבין כל הראשים בקהל את הראש של אביו, אך הוא אינו.
רק אני מצליחה להבחין בכך ששלומי הולך באופן קבוע בזמן ההפסקה במסיבה לשירותים לבכות, ואז חוזר וממשיך להנהיג את חבריו ביד רמה.
נכנסנו כולנו לחדר העובדת סוציאלית, ואביו חיבק אותו חיבוק גדול.
זה ריגש אותי. ולרגע עלתה לראשי המחשבה שאולי בכל זאת יש בו קורטוב של רגישות ולפחות שלומי זוכה לחוות אותה ברגעים היסטוריים בלתי נשכחים שכאלה.
שלומי אמר לאביו ולי "רגע, אני רץ לעשות פיפי! אל תזוזו לשום מקום". איזה חמוד, חשבתי לעצמי, הוא כל כך התרגש מהמעמד שהגוף שלו גם מגיב בהתאם למצב.
אביו התקרב אליי, ולחש "הילד הזה לא שווה כלום. אני מצטער על הרגע שהוא נולד. קחו אותו. ואני מבקש שתפסיקו להתקשר אליי להזמין אותי למסיבות ואסיפות הורים. לא מעניין אותי מה עובר עליו. אז אנא, תפסיקו להטריד אותי"
לקחתי כמה צעדים אחורה, ריח הניקוטין בשילוב האלכוהול היה כה חזק ונוכח בחדר, הייתי צריכה קצת אוויר, התקרבתי לחלון ופתחתי אותו.
שלומי נכנס חזרה לחדר, עוד לפני שהספקתי להגיב לאביו על הדברים האיומים שאמר.
"הנבלות האלו לא רוצים שאני אגדל אותך, מצטער בן... כנראה שנאלץ לחיות בפירוד הרבה זמן..."
שלומי הסתכל עליי במבט מאוכזב, טרק את הדלת תוך שהוא צועק "אני שונא אתכם".
הישרתי מבט אל אביו של שלומי ואמרתי לו: "איך אתה לא מתבייש? אם אתה לא מעוניין לגדל אותו, זה דבר אחד, אבל לגרום לו לחשוב שבגללנו הוא לא יכול לחיות איתך?? למה אתה משלה את הילד? מה הוא חטא?
אתה יודע שהוא מצטיין החודש? הוא אף פעם לא היה מצטיין החודש. למה ליצור לו אנטגוניזם? עד שהוא מצליח לפרוח פה, אתה שובר אותו מחדש. תתבייש לך."
האב הביט בי ואמר "בפח אשפה השארתי אותו בזמנו, ולשם הוא שייך. שם הוא התחיל, ושם הוא יגמור"
*******
