הם תהו למה יש לה אקדח. העלו ביניהם השערות, ערכו תחרות יצירתיות:
"סוכנת שב"כ.."
"מבוקשת ע"י המשטרה.."
"פרנואידית משוגעת.."
אחרי הכל, למה שלנערה בת 15 יהיה אקדח עליה, דרוך, תמיד...
פעם הם ניסו לדובב אותה, להוציא תשובה הגיונית, להבין למה היא נושאת עליה אקדח. או אולי סתם רצו לראות מה תגיב, כדי להמשיך בתחרות ההשערות. אז שאלו אותה, אפילו קצת בעדינות. היא נעצה בהם את עיניה, עיניהם החזירו לה מבט, ואז נשמע קול הנצרה המשתחררת והאקדח הנדרך. בשלב הזה הסיטו את עיניהם וברחו מהמקום. היא לא תפסה שוב את הנצרה.
מאז אותו מקרה הם לא ניסו שוב להתקרב אליה. למעשה הם לא דיברו איתה כלל, כאילו לא היתה קיימת. אך היא היתה שם, והם היו מודעים אליה, ובעיקר מודעים למחסנית שבצבצה תמידית מתוך חגורתה.
רק לאחד היה אומץ.
הוא היה גדול ממנה, ולא חשש מהאקדח הדרוך. ההשערות העלו שגם לו יש רימון יד בכיס האחורי, אבל אף אחד מעולם לא העז לבדוק.
כך או כך, ממנה הוא לא חשש. הוא עמד על המשמר, וחיכה להזדמנות בה יוכל להתקרב אליה מספיק. הוא קיווה שיוכל לשים יד על האקדח שלה, ולשלוף ממנו את המחסנית. כי בשונה מאחרים, הבין שכדור שמוחזק יותר מדי זמן בפנים יפנה בסופו של דבר כלפי עצמו, ויפגע במטרה הקרובה ביותר. זו שתציב את עצמה מולו, ולא תרפה.
ביום שבו נורה הכדור לבסוף, הוא לא היה שם. היא וידאה מראש שהוא לא יהיה שם. היא שמה לב, זה זמן מה, שהוא עוקב אחריה. הבחינה בעיניו העוקבות אחרי תנועות ידיה, שהקפידו לגונן על האקדח. שמה לב לכך שתמיד הקפיד לעמוד מאחוריה, במקום בו יוכל לצפות בתנועה לא צפויה, ולהגיב בהתאם. אז היא החליטה לעקוב חזרה. שמה לב לתנועת ראשו, שתמיד היה מורכן. ראתה את עיניו הבטוחות מסתירות את עצמן ממבטה. היא לא ידעה מאין הוא בא, או מה הוא רוצה. היא רק הרגישה שאם יש אדם שיוכל לעלות על סודה, ולשחרר אותה ממנו, זה הוא. לכן הקפידה להוציא אותו מהתמונה לפני שפעלה.
האקדח שלה היה מוכן. תמיד הוא היה מוכן, אבל באותו הרגע החום כאילו הצטבר בו, עד לרגע הלחיצה. אצר בתוכו את כל מה שהיא הכילה, ספגה ונשמה, מהרגע שקבילה לידיה את האקדח והחליטה לשמור עליו בכל משמר, עד הרגע בו ישמור עליה.
היא לא כיוונה את האקדח לאדם מסוים. גם לא אל עצמה. היא כיוונה אותו לתוך ערימת שמיכות שארגנה מבעוד מועד. היא לא ידעה כמה תוכל לבלום את הכדור מרגע שתירה אותו, אך היא היתה זקוקה רק להסחה, אז קיוותה שזה יספיק. היא כיוונה את האקדח, לדרוך לא היתה צריכה, ייצבה אותו בידה, ולחצה. קול ירייה יחיד פילח את האוויר. לאחריו רגע דממת מוות, ואז החלה הבהלה מחוץ לחדר. הדלת הנעולה עיכבה את האנשים מלהיכנס, והיא קפצה מהחלון ורצה, ברחה.
היא ידעה מה הם יחשבו. אה, המשוגעת הזאת. הפרנואידית, עם האקדח הדרוך. לא היה לה אכפת. מעולם לא היה לה אכפת מהם. רק אותו רצתה לעכב. הוא היחיד שאיים עליה אי פעם, ביכולתו לקרוא אותה וכמו לחדור את ההגנות. היתה צריכה רק שהוא יסיר את עיניו ממנה לרגע, והיא תהיה חופשייה. בזה היתה בטוחה שהצליחה.
ההגנות שלה התפרקו. היא השאירה אותן שם מאחור, קבורות מתחת לערימת השמיכות בה ירתה. הסכנה בלירות בעצמה כאשר הוא באיזור היא שהוא שם מחכה לכל סימן חולשה כדי להציל אותה, ולא ייתן לה לדמם למוות. מיד יחסום את זרם הדם, ויציל את חייה. לכן עשתה את פעולת ההסחה. הוא כרגע שם, עסוק בלפרוץ את מנעול הדלת אותה נעלה, דלת שהיא לא נמצאת מעברה השני. וכאשר הוא יצליח לפרוץ ולהכנס פנימה ויגלה שהיא לא שם, כבר יהיה מאוחר מדי.
הוא ידע שהיא תעשה זאת מהפעם הראשונה שראה את האקדח אצלה. כולם חשבו שזו דרכה להתגונן מפני העולם, ופחדו להכעיסה פן תפגע בהם. במובן מסוים הם צדקו, זו אכן היתה דרכה להתגונן מפני העולם. פתח מילוט, כמו החלון ממנו קפצה לאחר שביימה את מותה. אך הם לא ידעו שהיא לעולם לא תפגע באחרים. האקדח נועד רק כדי לעזור לה לברוח מהם, לפני שהיא תפגע בהם. היא הגנה עליהם. מפניה.
היא שקלה אם להתפשט, אם לחפור בור באדמה, להכנס לתוכו ואז לירות בעצמה, לחסוך להם את העבודה. ניסתה לדמיין איך זה יתפוס אותו, למצוא אותה שוכבת עירומה בתוך קבר כרוי. ויתרה. כמו שהמחשבה הזו ריגשה אותה היא גם דיכאה אותה, ובלי גינוני טקס מיותרים לקחה את האקדח, כיוונה לליבה ולחצה על ההדק. היא עוד תפגוש אותו, בזאת היתה בטוחה. איפשהו, בדרך, בגלגול אחר. היא ידעה שהם חלקו סוד, ובידיעתו את סודה הוא כמו שמר עליה לתקופה, והציל אותה מעט, מפני עצמה. האקדח הדרוך הרי היה שם תמיד. היא זו שעיכבה את הירייה. והמעקב אחריו וידיעתו אותה הם שגרמו לכך, והיא רק קיוותה שהוא ידע זאת.
"סוכנת שב"כ.."
"מבוקשת ע"י המשטרה.."
"פרנואידית משוגעת.."
אחרי הכל, למה שלנערה בת 15 יהיה אקדח עליה, דרוך, תמיד...
פעם הם ניסו לדובב אותה, להוציא תשובה הגיונית, להבין למה היא נושאת עליה אקדח. או אולי סתם רצו לראות מה תגיב, כדי להמשיך בתחרות ההשערות. אז שאלו אותה, אפילו קצת בעדינות. היא נעצה בהם את עיניה, עיניהם החזירו לה מבט, ואז נשמע קול הנצרה המשתחררת והאקדח הנדרך. בשלב הזה הסיטו את עיניהם וברחו מהמקום. היא לא תפסה שוב את הנצרה.
מאז אותו מקרה הם לא ניסו שוב להתקרב אליה. למעשה הם לא דיברו איתה כלל, כאילו לא היתה קיימת. אך היא היתה שם, והם היו מודעים אליה, ובעיקר מודעים למחסנית שבצבצה תמידית מתוך חגורתה.
רק לאחד היה אומץ.
הוא היה גדול ממנה, ולא חשש מהאקדח הדרוך. ההשערות העלו שגם לו יש רימון יד בכיס האחורי, אבל אף אחד מעולם לא העז לבדוק.
כך או כך, ממנה הוא לא חשש. הוא עמד על המשמר, וחיכה להזדמנות בה יוכל להתקרב אליה מספיק. הוא קיווה שיוכל לשים יד על האקדח שלה, ולשלוף ממנו את המחסנית. כי בשונה מאחרים, הבין שכדור שמוחזק יותר מדי זמן בפנים יפנה בסופו של דבר כלפי עצמו, ויפגע במטרה הקרובה ביותר. זו שתציב את עצמה מולו, ולא תרפה.
ביום שבו נורה הכדור לבסוף, הוא לא היה שם. היא וידאה מראש שהוא לא יהיה שם. היא שמה לב, זה זמן מה, שהוא עוקב אחריה. הבחינה בעיניו העוקבות אחרי תנועות ידיה, שהקפידו לגונן על האקדח. שמה לב לכך שתמיד הקפיד לעמוד מאחוריה, במקום בו יוכל לצפות בתנועה לא צפויה, ולהגיב בהתאם. אז היא החליטה לעקוב חזרה. שמה לב לתנועת ראשו, שתמיד היה מורכן. ראתה את עיניו הבטוחות מסתירות את עצמן ממבטה. היא לא ידעה מאין הוא בא, או מה הוא רוצה. היא רק הרגישה שאם יש אדם שיוכל לעלות על סודה, ולשחרר אותה ממנו, זה הוא. לכן הקפידה להוציא אותו מהתמונה לפני שפעלה.
האקדח שלה היה מוכן. תמיד הוא היה מוכן, אבל באותו הרגע החום כאילו הצטבר בו, עד לרגע הלחיצה. אצר בתוכו את כל מה שהיא הכילה, ספגה ונשמה, מהרגע שקבילה לידיה את האקדח והחליטה לשמור עליו בכל משמר, עד הרגע בו ישמור עליה.
היא לא כיוונה את האקדח לאדם מסוים. גם לא אל עצמה. היא כיוונה אותו לתוך ערימת שמיכות שארגנה מבעוד מועד. היא לא ידעה כמה תוכל לבלום את הכדור מרגע שתירה אותו, אך היא היתה זקוקה רק להסחה, אז קיוותה שזה יספיק. היא כיוונה את האקדח, לדרוך לא היתה צריכה, ייצבה אותו בידה, ולחצה. קול ירייה יחיד פילח את האוויר. לאחריו רגע דממת מוות, ואז החלה הבהלה מחוץ לחדר. הדלת הנעולה עיכבה את האנשים מלהיכנס, והיא קפצה מהחלון ורצה, ברחה.
היא ידעה מה הם יחשבו. אה, המשוגעת הזאת. הפרנואידית, עם האקדח הדרוך. לא היה לה אכפת. מעולם לא היה לה אכפת מהם. רק אותו רצתה לעכב. הוא היחיד שאיים עליה אי פעם, ביכולתו לקרוא אותה וכמו לחדור את ההגנות. היתה צריכה רק שהוא יסיר את עיניו ממנה לרגע, והיא תהיה חופשייה. בזה היתה בטוחה שהצליחה.
ההגנות שלה התפרקו. היא השאירה אותן שם מאחור, קבורות מתחת לערימת השמיכות בה ירתה. הסכנה בלירות בעצמה כאשר הוא באיזור היא שהוא שם מחכה לכל סימן חולשה כדי להציל אותה, ולא ייתן לה לדמם למוות. מיד יחסום את זרם הדם, ויציל את חייה. לכן עשתה את פעולת ההסחה. הוא כרגע שם, עסוק בלפרוץ את מנעול הדלת אותה נעלה, דלת שהיא לא נמצאת מעברה השני. וכאשר הוא יצליח לפרוץ ולהכנס פנימה ויגלה שהיא לא שם, כבר יהיה מאוחר מדי.
הוא ידע שהיא תעשה זאת מהפעם הראשונה שראה את האקדח אצלה. כולם חשבו שזו דרכה להתגונן מפני העולם, ופחדו להכעיסה פן תפגע בהם. במובן מסוים הם צדקו, זו אכן היתה דרכה להתגונן מפני העולם. פתח מילוט, כמו החלון ממנו קפצה לאחר שביימה את מותה. אך הם לא ידעו שהיא לעולם לא תפגע באחרים. האקדח נועד רק כדי לעזור לה לברוח מהם, לפני שהיא תפגע בהם. היא הגנה עליהם. מפניה.
היא שקלה אם להתפשט, אם לחפור בור באדמה, להכנס לתוכו ואז לירות בעצמה, לחסוך להם את העבודה. ניסתה לדמיין איך זה יתפוס אותו, למצוא אותה שוכבת עירומה בתוך קבר כרוי. ויתרה. כמו שהמחשבה הזו ריגשה אותה היא גם דיכאה אותה, ובלי גינוני טקס מיותרים לקחה את האקדח, כיוונה לליבה ולחצה על ההדק. היא עוד תפגוש אותו, בזאת היתה בטוחה. איפשהו, בדרך, בגלגול אחר. היא ידעה שהם חלקו סוד, ובידיעתו את סודה הוא כמו שמר עליה לתקופה, והציל אותה מעט, מפני עצמה. האקדח הדרוך הרי היה שם תמיד. היא זו שעיכבה את הירייה. והמעקב אחריו וידיעתו אותה הם שגרמו לכך, והיא רק קיוותה שהוא ידע זאת.
