כנראה שכבר אז ידעתי שהוא יהיה הכל בשבילי.
ילד שנולד מוקדם מדי, לפני הזמן המיועד לו.
ילד שלא ידע להכיל את האנושות
כמעט כמו שהיא לא ידעה להכיל אותו.
כבר ברגע הראשון זיהיתי מי הוא,
כי קשה לפספס את המבט הבוער שהיה לו בעיניים
ואת הרעש שנשימתו השאירה אחריו בכל מקום שהלך.
קשה לפספס אותו, את האור שזהר חזק בהילה שלו
מעיד ולו במעט על מה שמסתתר בפנים.
הוא היה ילד של העתיד, וילדים כאלה אף פעם לא מוצאים את הזמן והמקום שלהם
לא לבד ולא עם ילדים אחרים
אז הם פשוט מתמקמים איפה שהוא בגלקסיה ויוצרים להם מרחב משלהם,
מחכים שהעתיד יגיע
וסוף סוף ייתן להם להרגיש שייכים למשהו.
פעם הוא אמר לי שהוא מרגיש כמו חץ שנשלח לאויר
כי הדרך של החץ מורכבת מאוסף נקודות זמן של מנוחה שבאות אחת אחרי השניה,
אוסף צפוף של נקודות שנותנות אשליה של תנועה
וכך גם הוא, תמיד רץ ורץ ולא מגיע לשום מקום חדש.
לא באמת הבנתי, מנת המשכל שלו מורכבת מדי בשבילי
אבל חיבקתי אותו
ואמרתי לו בשקט
שאם הוא חץ אז אלוהים לא שלח אותו סתם לאויר
וכנראה שהוא פשוט צריך לכוון את עצמו טוב ולפגוע במטרה.
לעזאזל, לא חשבתי שהמטרה היא אני.

