אני אוהבת אותה.
תמיד אהבתי אותה.
אהבתי להסתכל לה בעניים בלי שהיא שמה לב
ולנסות לנחש מה קורה שם- בתוך הלב שלה..
תמיד זה היה בלי שהיא שמה לב,
כי כשהיא שמה לב אני תמיד הורדתי את העניים.
לא יכולתי להרשות לעצמי שהיא תסתכל לי בעניים.
אהבתי להיות איתה, לשתוק או לדבר,
בלי לדעת אם זה מעניין אותה מה שאני מדברת
או שזה רק מפלט בשבילה מהשקט שלוחץ עליה לדבר..
תמיד אהבתי אותה, אבל תמיד זה היה מרחוק.
אף פעם לא היה בי את האומץ להתקרב יותר.
למרות שתמיד רציתי להתקרב יותר.
הייתי מסתכלת עליה קצת, מרחוק,
קצת מבינה, הרבה רוצה להבין יותר,
אבל ממשיכה להסתכל עליה קצת, מרחוק.
וככה היינו. בתפקידים הקבועים.
אני מדברת והיא שותקת.
עם מבטים חד צדדיים בעניים.
מכירות אבל לא מכירות. שתי זרות.
שתי זרות שמבלות הרבה זמן ביחד בדרך קבועה.
אני מדברת והיא שותקת.
עד שיום אחד השתנו התפקידים. והיא התחילה לדבר.
לא יודעת מה גרם לזה.
אולי זה שלא נבהלתי כל השנים מהשקט שלה,
אולי זה שלא היה בי את האומץ להתקרב.
אבל בסוף זה קרה – היא התחילה לדבר.
התחילה ולא הפסיקה.
את כל מה ששתקה כל השנים.
ואני, שתמיד כ"כ רציתי להבין יותר,
התחלתי להבין. והשתתקתי.
כי עכשיו היא התחילה להסתכל לי בעניים,
אז הייתי חייבת להוריד אותם וכבר לא יכולתי
להסתכל בעניים שלה בלי שהיא תשים לב.
כי עכשיו השקט כבר לא לחץ עליה לדבר אז היא
לא הסתפקה בדיבורים שלי שרק יהוו בשבילה מפלט ממנו.
היא רצתה דיבורים אחרים, שהשקט הוא מפלט מהם.
כי עכשיו, הגיעה תורה לרצות להבין יותר,
לרצות להתקרב יותר,
אבל לה, בשונה ממני,
היה את האומץ לעשות את זה.
ולי, לא היה את האומץ לתת לה..
אז השתתקתי.
וככה נהיינו, בתפקידים קבועים.
היא מדברת ואני שותקת.
עם מבטים חד צדדיים בעיניים.
שתי חברות, שאחת מהם מתכחשת לחברות, ושותקת.
שתי חברות בתפקידים קבועים.
היא מדברת ואני שותקת.
אז המשכתי לאהוב אותה,
לא הייתה לי ברירה אחרת.
נהייתי מכורה לדיבורים שלה.
למבטים שלה בעניים שלי שלא יכולתי לשאת.
אז המשכתי לאהוב אותה-
עם עניים עצומות.
