עבר עריכה על ידי הבט משמים בתאריך ד' בניסן תשע"ה 19:32
בס"ד
מאת: הרב יעקב מאיר שכטר
עיקר גנבותיו הם כל רגעי "העכשיו", את ההוה.
את האדם הוא מעסיק במחשבות על העבר ועל
העתיד, ואגב כך הוא גונב רגעים נכבדים מחייו.
נאמר בליקוטי מוהר"ן (ער"ב): "היום אם בקולו תשמעו" (תהילים צ"ב) זה כלל גדול בעבודת ה', שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותה השעה...כי אין לו לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותה השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא יום אחר לגמרי..."
כל התורה, חוקותיה מצוותיה ומשפטיה שניתנו לבני אדם בעלי הבחירה, לא מדברת אלא על ההוה. כי העבר אין, ולא שייך לצוות על כך, ועל העתיד ודאי שלא ניתן לדון, כי עדיין אינו ברשותו כלל של בעל הבחירה...והבעל-דבר (היצר הרע) הופך את העניינים מן הקצה אל הקצה, מבלבל את האדם ומפחידו מהעתיד, ורק את ההוה הוא גוזל ממנו, וכך הוא מאבדו לנצח...
הקדוש-ברוך-הוא ציוה עלינו במצוות עשה על התשובה (רמב"ם פרק א, מהל' תשובה), ואילו לא היתה תשובה בגדר ציווי מה' יתברך, הרי שלא רק שעצם ההתעסקות בתשובה לא היה ראוי, אלא שגם לא היה שייך לשוב, כי הרי בתשובה הוא עוסק עם העבר שכבר אינו בידו, ובה בשעה הוא מפסיד את ההוה אשר הוא מצווה ועומד עליו למלאותו בתורה ומצוות.
כי גם ממנהגו של עולם כן הוא, שהבוכה על הכוס שנשברה ועל כספו שאבד הרי הוא שוטה. וכמו שמצאנו אצל דוד המלך ע"ה בעת אשר חלה בנו ונטה למות: "ויצם דוד צום ובא ולן ושכב ארצה" (שמואל ב, י"ב), ולא שמע בקול עבדיו שבקשו ממנו לקום מן הארץ. ואילו לאחר שמת הילד נאמר: "ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלותיו ויבוא בית ה'...וישאל וישימו לו לחם ויאכל, ויאמרו עבדיו אליו: מה הדבר הזה אשר עשית, בעבור הילד חי צמת ותבך וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם. ויאמר: בעוד הילד חי צמתי ואבכה כי אמרתי מי יודע יחנני ה' וחי הילד, ועתה מת, למה זה אני צם האוכל להשיבו עוד, אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי" (שם).
כלומר, שאם הדבר כבר נעשה והוא נחלת העבר הרי הוא אבוד ואין על מה להתלונן.
ואם כן לעניין התשובה על חטאים שחטא האדם אשר בעטיים החריב מה שהחריב, אז אילו לא היתה התשובה מצווה מהבורא יתברך – היה זה בגדר דבר שלא כהוגן, כי כאמור אין בידו הרשות לדאוג על דבר העבר מן העולם שכבר אינו שלו, ובאותה עת לאבד ולהפסיד את ההוה בו הוא שרוי עכשיו.
אולם בצוות הקב"ה עלינו במצוות עשה לחזור אליו בתשובה ובוידוי אם חטאנו, ואנו עושים רצונו ושבים אליו בכל ליבנו, ומתחרטים על כל מה שפגמנו נגדו, הרי שבאותה שעה הוא עובד את עבודת ההוה, בקיימו בכך מצוות עשה מן התורה.
מצוות התשובה היא "חידוש" משום שבעזרתה מתקן האדם את העבר, על פי המובא בספר "מסילת ישרים" (פרק ד') שעניין התשובה והחרטה על העוונות היא כהתרת נדרים, דהיינו שכמו שבהתרת נדרים נעקר הנדר מעיקרו, כמו כן בתשובה נעקרים החטאים מעיקרם, והרי הוא כאילו לא חטא מעולם. וכמו שכתב הרמב"ם (פרק ז מהל' תשובה הלכה ד'): "ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העוונות והחטאות שעשה, אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם". עוד נאמר שם (הלכה ו): "התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד". כי על ידי ששב בתשובה כבר לא קיים הרע בבריאה כלל!
החלק שניתן להוציא מן העבר – הוא הלימוד על להבא שלא כדאי לחטוא, ומכך ללמוד לא לשוב עוד לדרך הכסילות, וכן להפיק מכל הטעויות והמכשולים שהיו לו עד הנה לימודים והתחכמויות ודרכי מלחמה איך להתנהג מכאן ולהבא. ואך ורק למען מעלה ויתרון זה מותר לחשוב על העבר! ותחת זאת – מוציא היצר הרע רק את הצד השלילי מהעבר, את המרה השחורה, היאוש והעצבות של החטאים, ובכך מכשיל את האדם, ונוטל ממנו את ההוה וגם את העתיד.
מובן אם כן, שעבודתינו היא לתקן את העתיד באמצעות לימודי העבר, ולא לשבור ולהפסיד את ההוה על ידי היאוש מהעבר ופחד מהעתיד.
העצה למעשה
העצה היעוצה למעשה היא – לא לאבד את הימים ואת השנים היקרות מכל הון העוברים כהרף עין!
אמנם הכל חפצים שהימים והשנים יתקיימו בידם, ויהיו מלאים בתורה ובתפילה, ואין יהודי אשר רגליו עמדו על הר סיני שלא חפץ וכוסף בכל ליבו שיהא "בא בימים", כלומר שבסופו של דבר יסתיימו ימיו כשהם מלאים בתורה ובמצוות ובמעשי טובים, אך הסיבה שאין האדם מגיע לסיכון המיוחל, הוא החישוב המוטעה שהזמן בידו וברשותו, וחישובי הסיכום מכל ימיו הוא מניח לימים יבואו...כלומר לימים האחרונים מימי חייו, ורק אז יעשה חשבון אם "המאזן" נוטה לטוב או חס ושלום להיפך.
אך באמת, חלילה לנו מלחשוב כך. לא כך הוא הדבר, אלא כל רגע ורגע של ההוה הוא הקובע את עתידו הנצחי של האדם. כל "עכשיו" מהוה זמן בפני עצמו חלק חיים חיוני נפרד שעליו יש לעיין ולדון היטב עד כמה הוא מנוצל לתורה ולתפילה ולעשות רצון בוראו שבאותו רגע, ובצירוף ריבוי "עכשוים" המנוצלים לטובה, מתהווים ימים ושנים מלאי תוכן, אך אנו אין לנו אלא את ה"עכשיו", לא את העתיד ולא את העבר כי אם את הוה הזה הנוכחי שלפנינו. וכשזוכים לעזרה משמים ומנצלים את העכשיו כראוי, ומחיים אותו במעשים טובים, רק אז החיים כולם בשלמותם וטובים הם. כך זוכה האדם לאחר אריכות ימיו ושניו להיות "בא בימים" – כולם שוים לטובה, ואשרי לו.
לא פעם "מתגנבת" לה מחשבה במוח, מעשה של היצר הרע: מה שוה רגע אחד לעומת חיים של שבעים שמונים שנה? למה להתייחס אליו ברצינות, הלא הוא בטל ומבוטל באלפי אלפים ורבי רבבות?! אולם דווקא מרגעים אלו מתהוה רכוש ואוצר בלום, וכל ההתייחסות בדרך של אדישות לרגעי ההוה אינם אלא נצחונו של היצר הרע על האדם.
למה הדבר דומה? לאדם שברשותו שק מלא שטרות כסף בני סכום קטן כל אחד, וגנב נטפל אליו, ובכל עת הוא מצליח להוציא בדרך קלה שטר אחד ויחידי. אולם בסופו של דבר בידי הגנב ישנם שטרות יותר ממה שנותר בשק. באותו אופן ממש נוהג עמנו היצר הרע: מה יקרה אם ניתן ליצר הרע – חושבים – רק שעה זו, רק רגע זה, עוד יום אחד, עוד שעה אחת בלבד ולא יותר, והדבר קל בעינינו, כי הרי מדובר בשעות ספורות בלבד לעומת כל ימי החיים כולם. אך בסיכומו של דבר יש לו ליצר את כל הימים או רובם, ח"ו.
לכן עלינו לשנן לעצמנו שוב ושוב: כי עיקר גנבותיו של היצר הרע הרוצה ברעתינו הוא את "העכשיו", את ההוה. את האדם הוא מעסיק במחשבות על העבר ועל העתיד, ואגב כך הוא גונב רגעים על גבי רגעים, שעות על גבי שעות וימים על גבי ימים, עד שהללו מצטברים לשבועות, חודשים ושנים שחלפו ועברו להבל וריק ח"ו...
אומר רבי נחמן (ליקו"מ, ער"ב): "וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום לומר מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה ובכוח כראוי, וכיוצא בזה בשאר עבודות וכו' היום אם בקולו תשמעו, היום דייקא". ובספר "אבקת רוכלים" (עמ' קנ"ט) נאמר על הפסוק: "וקדשתם היום ומחר" (שמות יט, י'): "שגם היום וגם מחר להתקדש, אולם היצר הרע אומר: היום תתן לי ומחר תתקדש"!...
לעינינו חופזים אנשים ברחובות העיר, אצים ורצים לקראת העתיד...להתעשר...להיות ולהיות...ובינתיים כל העכשוים גנובים. רבי נחמן דיבר פעם עם אברך שהיה רץ להעשיר ותמיד היה עסוק עד למעלה מראשו. כשהעיר לו רבינו על כך, החל הלה להתנצל ולתאר את עסקיו המסועפים והחשובים שלא מאפשרים לו להסיח דעתו מהם.
על כך השיב לו רבי נחמן: "רואה אתה את השוק הזה על אנשיו, סוסיו, עסקיו ומסחריו? בעוד חמישים שנה יחלוף ויעבור כל זה...וכל הברואים המתרוצצים כאן לא יהיו קיימים יותר, וגם אני וגם אתה כבר לא נהיה עוד, ותחתם יבואו אנשים אחרים וסוחרים אחרים...ומה לך כי תרוץ ותמהר?..." ("כוכבי אור", אנשי מוהר"ן, אות ה').
אכן, ההרגשה היא כי נחיה לנצח ולא נטעם טעם מיתה לעולם, ואילו דעת חז"ל היא אחרת: "בני אדם דומין לעשב השדה, הללו נוצצים והללו נובלים" (עירובין נ"ד, ע"א).
רכושו האמיתי של האדם הוא העכשיו, וכשממלא אותו כראוי, הרי לו רכוש נצחי שלא יאבד לעולם, והוא דבק תמיד בחי-החיים הנצחי, ואז אותם ימים קצרים של האדם, ואותם רגעים הנראים כדברים של מה-בכך שאין להתייחס אליהם – יהפכו לחיים ארוכים נצחיים.
(מתוך: "לקט אמרים", ספרו של הרב יעקב מאיר שכטר).
מקור:
