לפני שהכל התחיל

כשירושלים עוד הייתה שקט דומם

רציתי לעלות על הרכבת הקלה.

עוד שמונה דקות, וכבר הרבה אנשים מחכים.

ליד התחנה, על כיסא של חוף ים ישב איש.

פאות, גיטרה צבועה טורקיז ואותיות בשחור שמשורטטות בגלים.

חיוך.

משימה לא פשוטה לקח לו האיש הזה.

אני מסתובב בירושלים. לא ראיתי אותו מעולם,

ודווקא בערב יום הזיכרון, הוא לקח כיסא שמש, חיוך והתיישב.

(וכאן מקום לייבא שאלה מהיום בצהרים

אחרי שכבר אנחנו, אלו שלא מתו לנו יקירנו, שלא זוכרים כל יום כל רגע כל שעה.

שבשבילנו אבל זה דבר ששומעים ברדיו ולא נצרב לנו על הזרוע ובין העיניים.

אחרי שנזכרנו בכל אותם שברונות לב קטנים שלנו מהשנה האחרונה.

צוק איתן, ביתכנסת גרזנים, שלושת נערים.

דריסות, בקבוקי תבערה.

אחרי שנזכרנו והעצב השקט המתוסכל מצא לנו מקום בלב, מצאנו לנו שאלה. וללכת איתה בהמשך הסיפור.

לשאלה הזאת אין מילים.

אולי למה, אבל גם זה לא מדויק.

נסגור סוגריים,

נישאר עם העצב הדומם של ירושלים. צהרי ערב יום הזיכרון.

איש על כיסא שמש. קהל של אנשים מחכים.

והאיש שלנו, הוא מנגן להם.

כאילו ירושלים היא אהובה שלו, כאילו היא בוכה לו עכשיו, ראש שלה על ברכים שלו.

והיא גוף מתרעד, והוא מלטף לה גב.

"נחמו, נחמו עמי

יאמר אלוקיכם

נחמונחמו עמי.

יאמר אלוקיכם.

דברו,

על לב ירושלים.

וקיראו אליה.

דברו על לב ירושלים

וקראו אליה."

וככה האו שר לה לירושלים. ואנשים מסתכלים קצת יותר ממבט חטוף.

ונותנים כסף.

ומחכים

והלבבות שלהם מסתכלים אליו, מחכים.

הוא לא מנסה לנחם אותם, הוא רק מעביר את הקול שלו על הגב שלה.

שוב פעם ושוב פעם.

והוא, הוא איש של חיוכים גדולים.

של לקחת גיטרה לירושלים ליום הזיכרון.

והא מתחיל לנגן להם בשמחה שמגיעה ממקום נורא פשוט ועמוק, מהגיטרה שלו, ממקור החיוך שלו.

"ולירושלים אי-אי- עירך

אוי ברחמים תשוב

ותשכון בתוכה, ותשכון בתוכה

כאשר דיברתה.

ולירושלים אי-אי- עירך

אוי ברחמים תשוב

ותשכון בתוכה, ותשכון בתוכה

כאשר דיברתה.

ובנה ובנה ובנה אותה בקרוב בימנו בקרוב בימינו בניין עולם

ובנה ובנה ובנה אותה בקרוב בימינו, בקרוב בימינו בניין עולם

וכסא דוד

דוד עבדך

אוי מהרה לתוכה תכין.

וכסא דוד דוד עבדך אוי מהרה לתוכה תכין"

והרכבת מגיעה ואנשים עולים

אבל אווירת הנכאים שהייתה ברחוב נשברה.

והם כולם בדרך לטקסים, ועדיין

משהו באבל השקט - העוטף כבר לא הרמטי.

כבר אפשר לנשום.

ואולי התשובה זאת לא נחמה, כי מה כבר אפשר לומר מול מוות.

אולי התשובה זה שמחה.

לא שמחה כי הנה גאולה (ובכלל לך תגיד גאולה ליושב על נהרות בבל.)

שמחה אמיתית  אבל לא הגיונית

כדי להצליח לנשום לרגע, לשבור את מעטה האבל.

ואולי היום הזיכרון הזה הוא בכלל לא חג, או אבל.

אולי האו בכלל עצרת.

יום שכולם עוצרים לרגע ומתרכזים בדבר אחד.

 אולי ליצור הד ציבורי.

אולי לזכור משפחות נופלים.

אולי להעריך מסירות נפש, התמודדות.

ואולי

הוא רק נועד לגרום לנו, ללכת קצת יותר לאט יום אחד.

לגרום לנו, השוכחים, לזכור את מה שאנחנו כל כך אוהבים לשכוח.

(לוואי וננוחם, כל אבלי ציון וירושלים.

בינתיים, כל שיש לי לתת לך זה סיפור קטן עם שתי כפיות שמחה.

ולוואי ותצליח להפיק שמחה מכל המחר הגשום הזה.)

בהערכה, כמעט הערצה

ובקשת סליחה, כי יתכן ופגעתי

צור.

וגם מה שכתבת מדהים, הודיה.

בעזרת השם כשיהיה לי יותר יישוב הדעת אנסח את המחשבות שעלו בי בעקבות.

אין לתאר.

1. אידיאולוגים - לצורך העניין הם אנשים שהיו רוצים להיות טובים או אפילו מאמינים בעצמם בשכל שהם טובים, ומכוח זה הם פוגעים באחר ומגלמים את הרע. אם תשכנעי אותם בשכל שמה שהם עושים הוא רע הם יחזרו בהם

2. קונפליקט פסיכולוגי - מהדוגמאות הקלות, של ילדה שמציקה לילדה אחרת מתוך רגשי קנאה, ועד לדברים פתולוגיים, כמו למשל אדם שפוגע באחרים כי הוא משחזר טראומת ילדות שהיו פוגעים בו (קפטן קניט למשל, מהספרים של רובין הוב).

3. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A9_%D7%94%D7%90%D7%A4%D7%9C?wprov=sfla1 - בעיניי אולי לזה התכוונת, ובאמת קשה קצת לכתוב דמויות כאלה כי הן מאוד לא מעוררות הזדהות. הרוע שבהם מגיע מתוך משהו באמת לא אנושי. (פסיכופתיה נרקיסיזם ומקיוואליזם).

4. חולשת אופי - בעיניי זה הכי מעניין. נרקומן שבשביל המנה הבאה מוכר את אמא שלו;

אדם תאוותן שעושה דברים אסורים בידיעה שהם אסורים כי הוא לא מצליח להשתלט על עצמו;

בעל מכה שמרגיש רגשות אשם נוראיים אחרי כל פעם שהוא מכה ולכן הולך לשתות בשביל להעניש את עצמו...

זה מעגלים של הרס עצמי, אבל שם יש יכולת לעורר הזדהות, גם אם לדעת עדיין להוקיע את זה.  

הסוג הראשון לא בטוחה שהבנתי  למה אתה מתכוון.. לאנשים שבאמת מחפשים את הטוב אבל פשוט טועים? או לאנשים שזה לדעתי רוב ה''רעים'' (חוץ מהפתולוגיים שהם אין להם בעיה לייצג את הרע ורע בעיניהם זה ממש סבבה) שמחפשים לעצמם תירוצים.. ואז זה יכול להיראות אדם שמחפש הכי להיות צדיק ופשוט טועה בדרך.. אגב רוב הפעמים זה גם מה שהאדם יחשוב, כדי לא לחיות בדיסוננס קוגניטיבי..

ולגבי סוג 4 כשמדובר בהתמכרויות זה מסתדר לי- נגיד מעגל של בעל שמכה מתוך שכרות או סמים, מתפקח, מתייסר ברגשות אשמה ואז הולך לשתות שוב כדי לשכוח.. אדם כזה באיזשהו מקום אין לו שליטה על עצמו..

בעל מכה כשהוא פיקח לדעתי פחות ירגיש רגשות אשם.. לא כי הוא רע מוחלט אלא שוב כי קשה מאד לחיות עם כזה דיסוננס קוגניטיבי בין המעשים לערכים.. לדעתי עם הזמן אדם כזה מצדיק במידת מה את המעשים שלו.. או כי הוא מסכן ואין לו ברירה או כי היא אשמה וכאלה..

במובן הכי פשוט - כל הספרות השוביניסטית / פטריארכלית, שבה משדכים אישה לגבר ממעמד עשיר חרף רצונה - אם זה ספר פמיניסטי (נניח "גאווה ודעה קדומה") - הדמות ה"רשעה" שם פועלת פשוט מהצדק תרבותי.

אבא פטריארכלי ששולח את הילד שלו לפנימייה כי הוא לא נוהג לפי חוקי נימוס או משהו - פשוט מתנהג כמו שנהוג תרבותית.

אגב, דמויות כאלו יכולות להיות מעניינות במיוחד, כי יש להן פער שהן לא מצליחות לגשר בין המוסכמות לבין המצפון שלהן. הם כל הזמן ישכנעו את עצמם שזה בסדר, שכך צודק, "מה, הם לא יקבלו חינוך?"

-

עולים לי עוד נבלים מהסוג הראשון... בהרבה סדרות וסרטים שראיתי או ספרים שקראתי הרשעות שלהם מתבססת גם על זה

(דוגמה מובהקת - רסקולניקוב מהחטא ועונשו רוצח אישה זקנה כי הוא מגיע למסקנה אידיאולוגית שמותר להרוג אותה, אבל דוסטוייבסקי הגדיר את קווי הדמות שלו כ"אדם שיכול היה להיות צדיק גמור")

אני חושבת שדיברתי על השלישי או הרביעי... כאילו בשלישי אין לאדם ממש בחירה כי זו פשוט מחלת נפש ואני ברוך ה' לא ממש מכירה את זה...

ברביעי כאילו זה משהו שאני מזדהה איתו מלכתחילה רק ביותר קיצוני נקרא לזה...

"כיפה אדומה - הסיפור האמיתי"

רוב הספרים העלילתיים והסרטים שאני מכירה באמת לא מציגים את הדמות הרעה כדמות שאפשר להבין אותה איכשהו, שלא לדבר על הזדהות.. בהרבה סרטי דיסני דומים יש את דמות הנבל שזה דמות באמת שהיא פשוט רוע טהור..

הרבה יותר קל לכתוב ככה, קשה לכתוב על רע אנושי כמשהו קרוב ללב, כי הוא לא.. יותר קל לעשות את זה דיכוטומי ומוחלט, יש אותנו הטובים, ויש את הם הרעים וזה סוג אנשים אחר...

במציאות מעבר לדיסני, חושבת שיש מקרים פתולוגיים של הפרעות אישיות (מרקסיזם, אנטי חברתית..) ואז באמת זה רוע מוחלט ואנשים שהתפיסה שלהם את הרע והטוב היא אחרת משלנו.. שם יותר אפשר לראות ''רוע מוחלט'' ז''א אנשים שיודעים שהם הרע ולא אכפת להם מזה והם לא מתחרטים.. זה מיעוט של אנשים, רוב האנשים שעושים דברים רעים אם לחשוב איך הם נראים בפנים, לדעתי אין שם תחושה של זדוניות או דווקא כדרך חיים (במקרים ספציפיים אולי כן, כמו כולנו) בבחירה להיות גנב נגיד זה לא כי אני רוצה להיות רע ולא אכפת לי, זה כי למה לא, והרבה להפוך חיסרון לאידיאל..

אם לחשוב על הספרים שקראתי שדמות הרע שם כן היתה אנושית, חושבת שבאמת זה התנהלות רגילה של אדם שחי את חייו וזה הרגילות.. יש את מי שנולד לזה (שכונות מצוקה וכאלה), יש את מי שנפגע ונוצרה טראומה, יש את מי שזו הדרך היעילה שהוא מצא להתמודד (לא להתמודד) עם החולשות שלו.. אבל בסה''כ אני חושבת שכולם חיים עם עצמם די כמו אנשים רגילים, מקבלים החלטות כמו אנשים רגילים, רק שאיכשהו בדרך היתה סטיה בכיוון של קבלת ההחלטות..

נקודה חשובה בעיני היא זה שלדעתי רוב האנשים חיים יחסית בטוב עם המצפון שלהם. אבל לא כי הם רעים במקור אלא כי הנפש לא יכולה לשאת את זה שהאדם פועל בניגוד מוחלט לערכים ולאמונות שלו על החיים, מה שנקרא- דיסוננס קוגניטיבי. ברגע שיש כזה דיסוננס האדם מתאים או את המעשים לערכים, או את הערכים למעשים.. באיזשהו מידה כן? יכול להיות רגעים שאדם עם מצפון, קורה לכולם.. אבל שהדרך חיים מנוגדת לאמונה זה לא אפשרי לשאת את זה בשפיות..

2. חדמ"ש.

3. לא ממש...

1. ברור, מאוד. מחשבות מה מי שאני כותבת עליו היה עושה בסיטואציה מסויימת שקוראת או איך הוא היה מגיב אם היה רואה אותי עושה את זה... וגם הסתכלות יותר רחבה על דברים, הבנה שלא הכל שחור או לבן ויש עוד צדדים לכל דבר...

2. אני כותבת כבר בערך ארבע שנים על אותן דמויות אז הן גדלות יחד איתי כזה... יש דברים שכתבתי לפני שלוש שנים שאני לא מסוגלת לקרוא כי זה ממש לא אני עכשיו אבל זה כן אני של פעם...

כששואלים אותי על מה אני כותבת אני עונה שעל עצמי כי גם אם זה לא השם שלי שם-עדיין אני כותבת את החיים שלי, הרצונות, החוויות, הפחדים... לכן אני לא מסיימת סיפורים, סוג של כל עוד החיים שלי ברוך ה' ממשיכים-גם הדמויות ימשיכו לחיות...

3. האמת שלא לגמרי הבנתי את השאלה אז כאילו, כנראה שלא...😅

מה שמלווה אותי הוא מה שמלווה את הכתיבה שלי. הכאב ממנו אני ניזון בשביל המשמעות.

המילים השונות כמו כן המסקנות - מתחלפות כל הזמן.

קודם כל המשך בבקשה...

נוגע ומרתק.

תמשיך לכתוב.

מעניין.

מרגיש עמוק

מנסה לרדת לעומק