עבר עריכה על ידי שוליתכלת בתאריך ד' באייר תשע"ה 18:21
ב"האספתי את שיערי בתנועות קשות,
הסתכלתי במראה, בפעם האחרונה במראה הזה,
עם כל השיער שלי,
פיזרתי אותו, החלקתי עליו בידיים אוהבות, לא מאמינות, מהססות, רועדות.
שוב אספתי, קוקוס הדוק,
מצאתי את הסוודר-מידה 4- הגדול ביותר שיכלתי לקנות בלי למשוך תשומת לב מיותרת.
סוודר שחור, גדול, שמכסה הכל, חצאית שחורה ארוכה ורחבה,
קוקוס הדוק ומעלו הסוודר, מה שבטוח בטוח.
את הדרך עברתי בהליכה מהירה, עד כמה שפשר, רחוקה עד כמה שאפשר מאנשים, משאר ההולכים.
"שלום, זו אני, דיברתי איתך אתמול בפלאפון, כן, אני רוצה שיער קצר, הכי קצר שאפשר לאסוף לקוקו. תודה"
ראיתי את הפליאה שלה בעיניים ברגע שפיזרתי את השיער.
הבנית אותה, אבל לא היתה לי ברירה,
כל לילה שהברשתי את השיער נזכרתי,
נזכרתי ברגע הזה, הרגע שהוא נגע בשיער שלי,
החליק עליו,
הריח אותו,
ואמר, "כן, זה הדבר הראשון שרואים אצלך, הראשון אבל לא האחרון שאראה"
זהו.
כאן תמיד התעוררתי, הפסקתי, עד כאן המח שלי הסכים לשחזר.מכאן גם לו היה קשה.
"סיימתי. הנה הצמה שלך" קרע הקול שלה את ערפל הזכרונות.
הסתכלתי במראה ולא האמנתי, שיער קצר, קצר, קצר, מעולם לא ראיתי את עצמי ככה. מכוערת.
אבל זהו. ב"ה עכשיו כבר אין בי משהו שימשוך את תשומת ליבו של מישהו, אין שיער.
לקחתי את הצמה, אין לי מה לעשות בה, לפחות אתרום אותה ל"זכרון מנחם", מקוה שלא נדבק בו, בשיער הזה, קללה, שלא יריחו בו את ריח,
הדם,
הכאב,
ההשפלה,
האשמה,
הפחד.
יצאתי ממנה עם הצמה ביד,
להתחלה חדשה, בשומקום.
עם כובע על הראש, מה שבטוח, בטוח.
]