ב. אם אין כזו פקודה, אין להאשימם. אבל יש..

אם ההנחיה בצבא היא לא לעשות זאת, יש צורך להאשימם כחלק ממילוי פקודות שצבא חייב להתנהלות (בלי להיכנס לדיון לפקודות שמסכנות את חי החיילים ואת חיינו, כי פקודה כזו לא מסכנת). 

אבל מה לעשות שיש כזו פקודה?

כך מופיע גם בהיסטוריה היהודית.

היו זמנים שבהם היה מותר לבוז וזמנים שלא. (יריחו,  מדין, פורים, מצרים, מלחמות דוד ועוד)

האשמה וענישה או חלוקה בין הלוחמים לשומרי הכלים התאימה לפקודות באותו הזמן. 

למה נקבע החוק לאסור, והאם הוא טוב זה כבר דיון נוסף.

השאלה היא אם להעניש את מי שכן שולח ידו בביזה.

יש הגיון בכך שהחוק אוסר ביזה.

מצד שני, קשה לי עם זה ששופטים חיילים שסכנו את חייהם במלחמה, על דבר כזה, שבסך הכל הוא דבר קטן.

ופיספסו במילימטר / טעו בכתובת / פגעו במגן אנושי / הפחידו מישהו...

אלא תוכדי..

ביזה לא

במקרה בו ביזה תועיל איכשהו לבטחון ישראל (הרתעה למשל), יתכן ואחזור בי

בצבאות נחשלים המאופיינים בחיילים ברמה נמוכה ואפס מוטיבציה זו אחלה שיטה לגרום להם לצאת לקרב

אבל צה"ל לא נלחם בכדי להעשיר את חייליו

אם כן, אז ודאי שזה לא מעשה אסור.

הצלת חיי יהודים תהיה אסורה רק כי אני לא מכוון מספיק?

לפי ההלכה כוונה אינה מעכבת כמעט אף מצווה. (יש יוצאי דופן)

אז שכוונה תעכב עניינים של פיקוח נפש?

אם זה מושלם? ודאי שלא מושלם. גם אם אני אוכלת סטייק לא לשם שמיים זה לא מושלם.

הרי "כל מעשיך יהיו לשם שמים" - ובטח מצוות או ענייני מלחמות.

האם זה נחשב שעשו מעשה אסור??

בוודאי שהיה עדיף שיעשו זאת לשם שמים,

אבל אם כבר נעשה- אין בזה בעיה..

כלומר התשובה שכתבת כאן, היא אותה תשובה לשאלה הראשונית ששאלתי לענ"ד.

גם אם זה לא מתאים / פחות מוסרי ולא משנה למה ואם.

אם יש הוראת שעה שאסור אז אסור לחלוטין ולא משנה מה הכוונה.

כשדוד חילק את השלל לא כל החיילים שלקחו אותו וכל שומרי הכלים שקיבלו ממנו כיוונו לשם שמיים. זה בטוח.

למרות שיש הבדל רעיוני בין שתי הדוגמאות.

בהריגה במלחמה אתה מציל חיי יהודים. בביזה לא.

כך שאם קיימת מצווה בביזה שלא לשם שמיים? פחות נראה לי מבחינה רעיונית. אבל אין לי לזה הסבר הלכתי כרגע..

כאשר מתפנים בעת קרב (וזה לא משנה אם ממש "תוך-כדי" או "רק" כשנחים..), לעסוק בביזה אישית, הדבר הזה מקלקל לדבקות במשימה, משחית את השטח.

אם חלילה לא היה נתקל בתגובה חריפה - אז כל מיני כאלה שבאזרחית אינם מקפידים גדולים על גזל (הרי לצבא מתגייסים כל מיני אנשים. אחד הפלאים - מוכנים למסור את הנפש גם כאלה שלא הכל "מסודר" כבר אצלם), היו מסיחים את הדעת מהמשימה ל"מה אפשר להרוויח כאן".. ח"ו.

זה אפילו אם נאמר אם היינו אומרים שזה שלקחו ממנו הוא סתם אוייב שאין לנו כל ענין בהגנה על רכושו (כי "גזל גוי" באופן רגיל, אסור מהתורה). וגם זה לא ברור. כי מי "נתן היתר" לחייל הפרטי. אם רוצים "להחרים רכוש", זה ע"י הכלל, או "הנחיית" הפיקוד. מלחמה זה לא פרטי של כל אחד.

יש הבדל בין מה שמישהו עושה "פרטי", לבין מה שהצבא עושה כצבא.

למשל, יכולים במובן ההרתעתי, כמו שכתבת, להרוס בתי מחבלים.

להרוס מוסדות שלטון. וכד'.

כשמעבירים את הלחימה לדברים שיש בהם יצר-הרע פרטי של ביזה, זה הרסני. גם לא מוסרי - כי אין לו כל קשר עם המטרה באמת.

אכן, "דקדוקי מוסר" בעניינים לא רלוונטיים למוסר, ששייכים לעצם הלחימה התקיפה באוייב, הם מזיקים.

אבל המחשבה שהפיתרון לכך יהיה ע"י "התייחסות כוללנית" בעת מלחמה גם לדברים מושחתים, אינה נכונה. זה גורם ההיפך: מעודד "דקדקנות" בעניינים שאין לכך מקום, מתוך התואנה שהנה רואים שאכן יש גם שחיתות פרטית כמו ביזה.

עזים בקרב - אבל בביזה, לא שלחו את ידם.

כלומר אימת המלך היתה עליהם ולכן לא מימשו, למרות שהותר להם

(רבותיי, ההסטוריה חוזרת..)

להפך,

התורה מתארת ברוב המלחמות פירוט נרחב של השלל שנלקח, ולעיתים אפילו מתארת את הנצחון רק בשלב של לקיחת השלל!

למשל,

-במלחמת מדין ישנו פירוט על היקף השלל העצום, ואופן חלוקתו

-המשכן הוקם בכספי שלל מצרים

והשיא שבשיאים-

המקדש נבנה בזכות השלל במלחמות דוד!

מושחת? הייתי מגדירה זאת אחרת..

מסכימה שלא היו צריכים לעשות זאת למען מטרות רווח אישי,

אבל ככלל- עצם הרעיון, אינו בעייתי.

["ובביזה לא שלחו את ידם" הובא לאו דווקא כ"ראיה", אלא שימוש בביטוי, כדי לומר מה לא לעשות, אחרי שהוסבר]

כל הדוגמאות שהבאת, הן כולן "שלל ציבורי", עפ"י האופן שבו היתה מתנהלת אז מלחמה (ואגב, גם אופן ניהול המלחמה הציבורי אינו דומה בכל תקופה. את אותו יעד משיגים לפעמים בדרכים שונות. גם החלוקה בין "לוחמים" ללא-לוחמים אינה זהה. פעם כולם היו לוחמים. היום זה לא מחוייב שכך). 

אבל אין לכך כל קשר לפשיטה אישית על שלל.

וזה ה"מושחת". גם עצם ההרג - כשהוא חלק ממלחמת המצווה, הוא מצוה, עזרת ישראל מיד צר וכד'. ואם לא - אז ההיפך.

מסכימה שלא צריך לעשות זאת למען מטרות רווח אישי

אבל יש גם הרבה חיילים, שמזדכים בהריגת אויבנו, והם עושים זאת לא לשם שמים, אלא מהצד האישי (נקמה אישית, הישג והגשמה אישיים)

ובכל-זאת אף אחד לא תיאר את מעשיהם, רעיונית- כבעייתים

(בשאלתי התעניינתי בדעתכם, לעצם הרעיון)

הריגת האוייב שנלחם בנו - הוא עצם המלחמה. וגם הוגדר כך ע"י הצבא.

מה שאין כן הביזה האישית.

[וחיילינו אינם הוריגם "מהצד האישי" חלילה. כשאדם במלחמה, כולו שליחות של הכלל. ואם לפני כן מתערב צד כמו שאמרת - הרי זה לכל היותר לעשות את התפקיד הצבאי היטב. אף חייל כזה לא היה הולך "להרוג" אישית, חלילה..]

כי זה מסית את האנשים לרווח אישי.

הבדל גמור בין הבעת הוקרה על הלחימה,

לבין לקיחת שלל אישית.

וגם חייל, אינו הורג כי מישהו אישית אינו מוצא חן בעיניו - כאילו גם באזרחית היה "הורגו" כנקמה פרטית - אלא כי הוא אוייב שנלחמים בו.

אבל האיקסים שהוא יסמן על הנשק, והסיפורים שהוא יוכל לספר בגאווה לחבריו - בהחלט משחקים תפקיד חשוב. אי אפשר להימלא מזה.

אולי יש בזה שוני בין אדם למשנהו, ובין יחידה לחברתה. אבל ברור שזה קיים במידת מה.

שווה שווה בין הקרביים לג'ובניקים ואברהם נהג כך כבר קודם לכן כמדומני.

שאצל האוייב, כל הגברים היו לוחמים.

היו מרגלים למשל, אנשי מודיעין שריכזו את זה, מתכנני כלי מלחמה וכו.

מה שהיה בצבא ישראל היה גם בצבאות הגויים לכאורה (חוץ מלומדי התורה כמובן)

בשדה הקרב? נלחמו גם בתוך ערים. היו שם זקנים, חולים, נשים, ילדים. לוחמים, בוגדים, משתפים.

לא?

(כנראה)

את חשבת שמה שכתבתי, בסוגריים של ההודעה עליה הגבת מקודם, "גם החלוקה בין לוחמים ללא לוחמים אינה זהה" - הכוונה היתה ל"חלוקת השלל" אצלנו..

לא התכוונתי לזה. ובכלל לא לנושא השלל.

התכוונתי שהחלוקה בעצם ניהול הלחימה, לגבי האוייב, בין כאלה ש"לוחמים" לכאלו שאינם - אינה בהכרח כמו היום. פעם, כל הגברים אצל האוייב היו "יוצאים למלחמה". כולם לוחמים. אין כאלו ש"מגוייסים" וכאלה שלא. אין "אזרחים".

היום, לא תמיד זה כך (אם כי גם היום, כפי שכבר העירו, צריך להיזהר מ"חלוקה מופרזת" כשעלולה חלילה לבוא ע"ח כחותינו).

מקור לכך שלא היו אזרחים צעירים לא בצבא?

מכמה תיאורי מלחמות בחומש ובנביאים.

אם כי, לא מכולם. יש כאלה שרואים בעליל שהיה להם צבא מסודר.

מה שהערתי שם בדרך-אגב, היה לגבי זה שלא בהכרח החלוקה כיום בין גברים "אזרחים" ללוחמים - תקפה לכל מלחמה שמתוארת.

האם אתה חולק על כך שנוהג שבעולם, בצבאות עם ישראל, בגיבוי מלכים צדיקים, נביאים ואף הקב"ה בעצמו, היה ליטול שלל מהמלחמה? הרשה לי לנחש שאת הפרות והכבשים הם לא לקחו מיוצאי המלחמה, אלא מה"חפים מפשע", הנשים והילדים שנשארו בבתיהם (שלא לדבר על הנשים והילדים עצמם).

את הדיון ההלכתי אתה מתחיל כשידך על התחתונה.

בעו"ס, היינו לימוד תורה.

עד אז אגבש דעה עם בעלי, בטח נשקיע בלחיות היטב בכדי למות היטב

חשוב לא להתרגש

כשמאה מיליון דולר נופלים אל כיסי.

בנוסף לא מצאתי עדיין מי שילמד אותי את הדברים מפיו, ועליי ללמוד לפני שאצא לשדה.

גם הפורום כיום אינו מה שהיה לפני שנה,

די דעך.

הרבה ניקים ותיקים התחלפו בניקים אחרים.  כנראה הרוב לא יזהו את הניק הותיק, גם אם היית יודע אותו.   

הערתי ברצינות אם הציניות פוספסה כדי שלא תצא תקלה

'באתי עדיך - האם הכרתני? הנני היהודי, ריב לנו לעולמים...'

חוץ מזה מי אמר שמותר לנפץ ע"ז שאינה שלך, ואולי לפי דינא דמלכותא כל ממצא שייך למדינה. וגם מי אמר שהוא ע"ז? והאם הולכים בזה לפי חזקה או לפי סימנים או לפי מה שאומר הארכאולוג?

"כי את מזבחותם תתצון, ואת מצבותם תשברון

ואת אשריהם תכרותון."

יהודי כלל לא רשאי להחזיק בפסלים

מבחינה ממונית הפסל לא שווה כלום

ונחשוב כאפר, כי צריך לשרוף אותו.

מותר להחזיק דברים שלא שווים כלום.

ולא בטוח שאיסורי הנאה אכן לא שווים כלום.

ובכל זאת אסור להחזיק פסל

תציץ בפניני הלכה לגבי דין של ביטול עבודה זרה, ובחלוקה שבין בעלות יהודית לבעלות של גוי.

כאן הלכה ה - ביטול עבודה זרה של גוי | פרק י - איסור הנאה | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א וכאן הלכה ו - עבודה זרה של ישראל אינה בטלה לעולם | פרק י - איסור הנאה | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

על פניו נראה שלא בטל מזה דין עבודה זרה, אם כי זה יהיה גם תלוי בשאלה האם הפסל נמצא באזור שהיה יהודי או לא. עכשיו באמת תהיה השאלה האם בכלל זה משהו שבידך לאבד או שאתה צריך לתת את זה למדינה. זו שאלה מעניינת מאוד.

צריך שאלת רב על כזה דבר. לא לנחש בעצמנו.

אם זו שאלה רק לעיון - יש על זה מאמר בתחומין לו. המסקנה שלו לא לנתץ, כי עבודה זרה שאף אחד לא עובד היום בטלה מאליה. וגם אם יש חשש שהפסל היה של ישראל, זה ספק ספיקא - כי אולי הישראל לא השתמש בו לפולחן. ראה גם כאן:

הלכה ח - תיירות | פרק יב - בתי פולחן וסמלים | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

זו אמירה מאוד מוזרה.

לאיזה עוד שימוש ישראלים החזיקו פסלי עבודה זרה? בזמן שעבודה זרה שולטת בכיפה, קשה לומר שהיו מי שהחזיקו דבר כזה רק לנוי.

אם חזקת רוב פסלים שהם לנוי. אז בשביל להוציא מחזקה יש כללים הלכתיים ביורה דעה

שרוב הפסלונים של הישראלים לא שימשו לפולחן אלא למסחר או דברים אחרים

(יש על זה הרחבה במאמר אחר בתחומין יג. בלי קשר למאמר - אני שמעתי מארכיאולוגית שמתישהו הארכיאולוגים הגיעו למסקנה שהיו פסלונים שפשוט שימשו למשחק ילדים)

אם יש 9 חנויות כשרות ואחת טרפה ונמצא בשר ביניהם, ושרלוק הולמס אומר שיש ממצאים מיקרוסקופים שזה טרפה, מה הדין?

למשל בתכלת, למרות הממצאים המחקריים, רוב הפוסקים לא פסקו שזה התכלת

אבל מעניין, אחפש לקרוא בתחומין

התרפים שמיכל שמה במיטה של דוד.

או האריות בכסא שלמה.

גם בארכאולוגיה יש כזה דבר פסלים שהם בבירור לנוי. אני לא יודע לגבי הארץ, אבל בבבל היו הרבה כאלה בארמונות

(ואם התכוונת למה שהארכיאולוגית סיפרה לי בנוגע לצלמיות משחק - דומני שהיא התכוונה אפילו לא רק אצל יהודים, אלא בכלל)

וכן, המעשה הנכון הוא לפתוח הפניות 👍

אולי היום בניגוד לילדות אני אצליח לטפל בו ויגדל לו קצת שיער

נעשה לו קוקיות, שיהיה בת

איך אומרים ראש דשא או ראשת?😉

"ראש אולפנה או ראשת אולפנה?" 

"ראש עיר או ראשת עיר?"

כן ראשת זה חארטה..

מחבבת שגרה

היא לא חייבת להיות משעממת

בשבט יש יומולדת לעץ שלנו בגינה

שגדל בספונטניות מתוך דשא סינתטי

לא שזכרתי את זה

אבל האייפון בחר להציג תמונה שלו הראשונה להיום 

יש הזדמנות לעשות סעודה רביעית, להוסיף אלפא ביתא פסוקי ברכה ופיוטים וכו'. הלוואי שאזכה לחצי ממה שאני מדבר בחצי מהפעמים. אבל לפחות יש משמעותית יותר זמן ויותר נחת לזה מאשר בקיץ. (וגם בקיץ זה ברכה כי יש הזדמנות יותר בנחת משמעותית בשישי להשלים שמו"ת ושיר השירים וכו' וכולי האי הלוואי )

שהעברת נושא. זה מאוד חכם. יישר כוח!

חודש טוב!

לגבי מה עושים במוצ"ש ארוך. זה היה כמו מים קרים על נפש עייפה  אחרי הדיונים של חרדים -דת"ל.