ארז מחה את הזעה ממצחו,
האימון הרג אותו, "רבע שעה אתם בחוץ" הוא שמע את המפקד צועק.
'נו באמת' חשב תוך כדי הליכה לחדר האוכל, 'הוא לא יכול לתת זמן נורמלי יותר?'
הוא מילא צלחת והתיישב בשולחן האחרון, איפה שרצה עכשיו קללה עליו, רק אתמול דן הצביע על השולחן הזה
ואמר לו: "רואה אתת השולחן שם? מי שמתיישב שם נהרס לו היום"
באמת בשבוע האחרון השולחן היה ריק.
אבל עכשיו הוא העדיף לשבת לבד, 'רק עזבו אותי בשקט' אמר לעצמו ולקח ביס.
לא עברו שתי דקות והוא הרגיש טפיחה על הכתף, דור עמד מעליו.
"ממצב ארז? האימון היה קשה?" גיחך.
"לא, דווקא היה מצוין, שיקר ארז, צריך להגיד למפקד שיעשה עוד הרבה כאלה, שיקר.
"טוב אם אתה אומר, אני כבר ידבר איתו"
"אבל...."
דור הסתלק.
'יופי' חשב ארז. 'פשוט מושלם'. הוא המשיך לאכול בשקט.
"אוקיי, אחרי שמילאתם את הקרס שלכם, אני רוצה עוד מאה חמישים שכיבות שמיכה כל אחד" שאג המפקד.
"כן המפקד" צעקה הפלוגה.
"ארז, לא שמעתי אותך, אמרת משהו?" שאל המפקד בציניות את ארז ששתק.
"לא"
"אז רד כבר!"
"כן המפקד"
יום שישי.
משתחררים הבייתה.
ארז היה זקוק לזה במיוחד אחרי השבוע המעייף שלו.
הוא התיישב בתחנת האוטובוס ופתח את הטלפון.
הוא לא ציפה לחטוף גל של אבנים מאחור.
הוא הסתובב. ילדים בני עשר שתיים עשרה זרקו עליו אבנים וצעקו משהו ביידיש.
'כנראה חרדים' חשב.
הוא קם והם ברחו. האוטובוס הגיע.
הוא ירד בתחנה בקצה העיר, הבית שלו היה במרחק כמה רחובות משם.
ארז העמיס את התיק על גבו והתחיל להתקדם.
הרובה היטלטל על כתפו.
הרחובות היו שוממים יחסית ליום שישי בצהריים, זה היה לו קצת מוזר אך הוא התעלם מכך.
השמש על פניו גרמה לו לצימאון.
ארז עצר לרגע והוציא את בקבוק המים.
בדיוק אז נשמעה צעקה בערבית.
הוא לא הבין מה קרה עד שהסכין ננעצה בו. אך זה היה מאוחר מדי.
לא ניחשתי את הסוף. זה היה כואב!! וזה יפה
