"ההוא בר בבל דסליק לארעא דישראל, נסיב איתתא, אמר לה: בשילי לי תרי טלפי, בשילה ליה תרי טלפי, רתח עלה. למחר אמר לה: בשילי לי גריוא, בשילה ליה גריוא. אמר לה: זילי אייתי לי תרי בוציני, אזלת ואייתי ליה תרי שרגי. אמר לה: זילי תברי יתהון על רישא דבבא. הוה יתיב בבא בן בוטא אבבא וקא דאין דינא, אזלת ותברת יתהון על רישיה. אמר לה: מה הדין דעבדת? אמרה ליה: כך ציוני בעלי. אמר: את עשית רצון בעליך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא" (נדרים סו, ב).
בן בבל עלה לארץ ישראל ונשא אשה. ביקש ממנה שתבשל עבורו שני רגלי בהמה, היא בישלה שני עדשים. כעס הבעל. למחרת ביקש ממנה שתבשל במידה גדולה (משום שחשב שתעשה כדי סעודה ותוּ לא). עשתה מידה גדולה, כדבריו. ביקש ממנה שתביא לו שני אבטיחים. הביאה שתי נרות (שכך התרגום של בוציני). מחמתו, אמר לה שתשברם בפתח השער (בבא).
הלכה האשה וראתה שבבא בן בוטא יושב ודן דין. שברה את הנרות על ראשו. שאלהּ בבא בן בוטא, מדוע שברת את הנרות על ראשי? השיבתו האשה: כך צווני בעלי. בירכה בבא בן בוטא: את עשית רצון בעלך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא.
מקרה זה מתאר "קצר בתקשורת" בין הבעל לאשתו. הם "לא דיברו באותה שפה", ואעפ"כ האשה התאמצה בכל כוחה לשמור על שלום בית ולעשות רצון בעלה - כפי שרואים מסוף הסיפור. לדעתי, זה מוסר השכל גדול עבורנו לדעת להבליג ולהתרצות.
מה דעתכם על הסיפור?
