אני חייבת לציין שאת ממש מודעת לעצמך.

לא שאני מכירה אותך, רק מהכתיבה..

ו -

לא נותרה לך עוד דרך יציאה, 

מלבד

ניפוץ חומות האני

והגדרה חדשה.

תודה לך על המסקנה הזאת.

אני בטוחה שהיא תעזור לי.

זה מסוג התגובות שאני אריץ בראש גם שבועיים אחרי

באמת תודה.

ואני עוד צריכה לחשוב על זה...

והלא הרבה מילים שלך הצליחו לתא ולהמחיש תמונת שיגעון מבפנים.

לפחות בשבילי,

אחד שלא היה שם בפנים.

(ושיגעון אמיתי, עם כל המשתמע מכך.)

אני חושב שהשצמד שורות

"רק אובייקט אחד דרוש

לסצנת שיגעון"

היה יכול להיות משמעותי יותר אם הוא היה מגיע לפני הבית האחרון.

שלוש שורות הראשונות מצליחות לתפקד בשתי אופנים.

מצד אחד

כאילו הם הסוף, היציאה מהעצמי שהיא הפיתרון למחלתה של הנפש.

ומצד שני

הם מצליחות לדמות, ולו לרגע, ולו במשפט, את האפשרות הזאת להיפגעות בסיפור הזה.

כי בעצם לא אמרת שום דבר רע, כואב, או פצוע.

הכל כאן קצת חיצוני, לא הנחת את כאב הטירוף. (ומבחינתי זו ההצלחה של הקטע שלך. שלא הנחת את הכאב בגלוי.)

המקום שבו הממד הזה כן מצליח להיכנס זה ה"הצץ-ותיפגע".

יכולת של הנפש להיות פגועה.

אם את מכניסה את הצמד שורות "רק אובייקט" כאן, לא הוספת הרבה על מה שכבר נאמר.

לעומת זאת אם את מורידה אותו למטה, הצלחת ליצור כאן רצף מסודר.

תיאור שהא פתיחה. (שהוא בעצם דו-משמעות.)

תיאור שהוא תאור המצב (ומגיע לך ח"ח על השימוש ב360 מעלות. יש טעות שאנחנו לא עושים לכתוב שירים עם מספרים. ודווקא כאן ה360 במילים היה הורס א' - את המבנה. ב' - פשוט אין דבר כזה בעולם שלוש מאות ושישים מעלות.

כמו שאמרתי ח"ח.)

תאור שהוא סוף - שהוא הפיתרון, שהוא העמידה על הגדר, הדיבור על הקפיצה.

ואני במקומך אם היה יוצא לי משהו כזה נהדר הייתי פותח אותו עוד קצת.

מדייק על מה כתבתי מכניס עוד רמזים על המ אני מדבר.

אל תניחי אותך ככה על השולחן אבל בהרמזים, בצמדי מילים חדשים שתבראי, תוסיפי כאן עוד ממד עומק.

יפה לך ככה, שיר כזה.

לילה טוב לך

צור

אם לא אוןלי לקחתא תה מראות ולהכניס שמה את סצנת השיגעון. 

אז שלוש שורות ראשונות- בסדר 

לגבי מה שאמרת על המראות בסוף, הן בעצם מה שהתבססתי עליו (דמיינתי חדר מלא מראות, ועם זה באו התחושות, ואז המילים, ורוב השיר זה זה.)

ה"רק אובייקט" אני מסכימה. הוא הרבה יותר שייך לסוף, כשחושבים על זה.

לא הבנתי מה ניסית להגיד על ה360.. בילבלת אותי שם

ו.. למה התכוונת ב"לפתוח את זה"?

תודה רבה על התגובה המעמיקה הזאת

וגם על המחמאה

תודה.

למרות כל הקטע והמילים והשקט והמילים

עדיין אין לא ברור מה התמונה.

שזה טוב, אבל מצד שני יש לך מספיק חומר בשביל להציג כאן תמונה שלמה

ועדיין לשמר את הקסם של המינליזם.

תוכלי לעשות את זה אם לא תניחי את הסיפור רקע במפורש אלא רק תרמזי אליו.

התכוונתי ב360 שיש אנשים שכותבים בשירים שלהם ספרות במקום מספרים וזה לא מצטייר טוב בעין, זה צורם.

ודווקא המושג של השלוש מאות שישים מתפוגג כשהוא יורד למילים

במקום להישאר במספר עצמו,360 מעלות במקרה הזה המספר הוא סמל.

אני לא ממש יודעת איך לפתוח כרגע, אבל אני אחשוב על זה.

תודה.

גבולות הבלתי אפשרי

הם כמו מראות;

הצץ- ותִפָּגע.

דמותך הסובבת

ב360 מעלות של איבוד-

הבט בה,

ולו אך לרגע.

רק אובייקט אחד דרוש

לסצנת שיגעון.

(הדרמה מחלחלת בקירות,

והאדם החולם במרכזם.)

לא נותרה לך עוד דרך יציאה,

מלבד

ניפוץ חומות האני

והגדרה חדשה.

תני לנו תיאור בהתחלה שנבין בדיוק על מה את מדברת.

בית שלישי (רק אדם אחד.)

[מה שגם ירחיק בין שני ה"רק".

שלא הייתי מוותר עליו ב"לו רק לרגע"  כי הוא נותן מצלול טוב.

ולא הייתי מוותר ב"רק אובייקט אחד", כי ככה בנוי המשפט. רק, בא בתור מילת מדייקת. 

לאחר מכן תבקשי ממנו לצאת מהמקום שלו. (הבט בה, ולו רק לרגע) אולי תרצי להוסיף מילות תחינה, או מילות תואר, למרות שגם ככה זה בסדר גמור.

תאיימי עליו, ותסבירי לו שהוא יכול להיפגע (גבולות הבלתי אפשר.)

ורק בסוף תני לו את הפיתרון. ניפוץ הכלא הזה שהוא שרוי בו.

עוד משהו:

(הדרמה כבר קיימת 

בקירות. -הדרמה לא קיימת בקירות, היא קיימת באדם הכלוא במרכזם.

היה צריך לכתוב 

(הדרמה כבר קיימת.

קירות

אדם כלוא במרכזם) - אלא אם כן הקירות מועכים אותו,

ואז את צריכה לפתוח את זה עוד. לשתול בעוד מקומות מועקת קירות.

(ואני ממש אוהב את מה שיצא לך.

בואי נלך עם זה קצת יותר רחוק.

אחרי שתגמרי סופית סופית לערוך את זה, תמצאי לך אליעז או יורם ניסמוביץ' כזה

(או משורר אחר אהוב עלייך) ונשלח לו את זה לביקורת.

זה יכול לפתח מאוד.

(חוץ מזה שתמיד טוב ליצור קשרים עם אנשים כאלו.

ידוע שהם אנשים ובכל זאת הם עדיין כאלו.)

צהריים טובים.

(אוטובוס, יהודה פוליקר שר שיר שמח כלשהוא.

מתל אביב לירושלים)

צור.

רק אובייקט אחד דרוש

לסצנת שיגעון.

הדרמה מחלחלת.

(קירות,

קטֵנים עם כל נשימה.

אדם הכלוא במרכזם.)

דמותך הסובבת

ב360 מעלות של איבוד--

הבט בה,

ולו רק לרגע.

נחש ועץ הדעת מתגלים.

בגבולות הבלתי אפשרי,

במראות;

הצץ- ותִפָּגע.

לא נותרה לך עוד דרך יציאה,

מלבד

ניפוץ חומות האני

והגדרה חדשה.

הסוגריים שלך מדייקים עצמם. הפסיחות שלך מצליחות לשוות את האימה למילים. 

אבל נראלי שתצרפי לסוגריים (לא בתוך, מעל) את ה"דרמה מחלחלת".

אני לא בטוח איך בדיוק מבחינת ההעמדה שלו. לא נקודותיים, גם לא סתם להיכתב עם נקודה.

תני על זה מחשבה.

יש כאן שני בתים שמופנים אל האובייקט עצמו האחרון והשלישי, אני חושב שאפשר להצמיד אותם.

לא שיהיו ביחד, שיהיו אחד אחרי השני, וככה נוצרת פנייה יותר משמעותית.

נחש ועץ הדעת - למה הם? חוץ מזה שהם בראשתיים וקדמוניים, למה הכוונה?

זה משהו שלא היה מובן לי עד הסוף.

עוד משהו - ה"מתגלים" בגבולות, במראות, זה מעולה.

רק צריך או לדייק יותר את הנשוא או להחליף אותו.

חשבת כבר למי את רוצה לשלוח את זה, אם את רוצה לשלוח את זה?

החלטתי להשאיר את הנקודה ב"דרמה מחלחלת". זה הרגיש הכי נכון מבחינת המקצב.

כעיקרון, נחש ועץ הדעת באים כדוגמא לרצון של האדם לדעת הכל, יותר, יותר מדי. 

עוד מקרה שבו ההצצה אל הבלתי אפשרי פגעה באדם.

בכל מקרה, ניסיתי למקד את זה.

(זה קשה לעבוד על זה.

אבל קשה טוב. קשה מספק.

תודה על האפשרות.)

אני קצת מתפדחת לשלוח את זה למישהו..

-------

רק אובייקט אחד דרוש

לסצנת שיגעון.

הדרמה מחלחלת.

(קירות,

קטֵנים עם כל נשימה.

אדם הכלוא במרכזם.)

הפיתוי לחשיבה מתמזג

בגבולות הבלתי אפשרי.

במראות;

הצץ- ותִפָּגע.

דמותך הסובבת

ב360 מעלות של איבוד--

הבט בה,

ולו רק לרגע.

לא נותרה לך עוד דרך יציאה,

מלבד

ניפוץ חומות האני

והגדרה חדשה.

כל ניסיון שלך יותר מושלם מהשני!!

את מוכשרת בטירוף, שתדעי.

והתוכן הזה.. אוי

כלכך מדוייק וחד.

באמת הליטוש עושה לזה טוב.

הרי את רוצה לדחוף אותו לחשוב, שייצא מהכלא שלו

הוא לא מפותה לזה, את רוצה בתור מטפלת, מכוונת, המספרת היודעת כל.

את מציגה לו תמונה, ואומרת לו "לא נותרה לך עוד דרך יציאה"

תדייקי יותר את השורה הזאת ונראלי שסיימת.

תעתועי התגדלות מתמזגים

בגבולות הבלתי אפשרי.

במראות;

הצץ- ותִפָּגע.

וכתוב ממש על רמה!

הפחד המשתק.

אבל ניסיתי.

--

רק אובייקט אחד דרוש

לסצנת שיגעון.

הדרמה מחלחלת.

(קירות,

קטֵנים עם כל נשימה.

אדם הכלוא במרכזם.)

חייתיות רדופה נגלית

בין גבולות בלתי אפשרי.

בין מראות;

הצץ- ותִפָּגע.

דמותך הסובבת

ב360 מעלות של איבוד--

הבט בה,

ולו רק לרגע.

לא נותרה לך עוד דרך יציאה,

מלבד

ניפוץ חומות האני

והגדרה חדשה.

להיות בו?

שקט סוער, אבל שקט.

אי מודעות כלשהי של האדם למצב שבו הוא נמצא, סקרנות יתר שתפגע בו.

אני לא מצליחה לצמצם את זה.

את מה שאת רוצה לכתוב תפתחי.

לפני כן תקראי את השיר בלי הבית השלישי (ושייבנה כבר, הבית הזה)

ותראי מה חסר בשיר אם אין את הבית ההוא.

אם הוא מוכרח.

אם הוא מוכרח תכתבי כמה שורות, חמש לדעתי.

אולי מהם נצליח להוציא ניסוח מדויק.

לדעתי המילה "מתגלים" בסוף השורה השלישית הייתה הכי מדויקת.

ד"א - הסמינר על ה"אין מה להתפדח" עוד יגיע. אני מחכה עד שנצליח לגמור את זה לגמרי.

השיר מסתדר גם בלי הבית הזה.

אבל אני אוהבת אותו. מאוד. רק שקשה לי להפוך אותו למשהו יותר טוב.

אולי אפשר להוסיף שורה לבית השני?

ככה:

הדרמה מחלחלת.

(קירות,

קטֵנים עם כל נשימה.

אדם הכלוא במרכזם.)

בעין הסערה פיתוי מגלה עצמו.

לא יהיה נכון להכניס שם משפט שהוא לא חלק מההרגשה של האדם.

אבל כן נראלי נכון שיהיה תיאור של רקע. אז ניסיתי עוד פעם.

ושיניתי קצת את הבית הרביעי, זה בסדר?

---

רק אובייקט אחד דרוש

לסצנת שיגעון.

הדרמה מחלחלת.

(קירות,

קטֵנים עם כל נשימה.

אדם הכלוא במרכזם.)

בעין הסערה פיתוי מגלה עצמו.

בטירוף ניצבים גבולות

של מראות

וזכוכית מחוסמת.

ראה,

דמותך סובבת

ב360 מעלות של איבוד--

הבט בה,

ולו רק לרגע.

לא נותרה לך עוד דרך יציאה,

מלבד

ניפוץ חומות האני

והגדרה חדשה.

תשאירי את החלון של השיר פתוח במחשב, מדי פעם תעריכי אותו קצת.

זה לא גמור. תתני לו לנוח קצת.

ממבט ראשוני דווקא הגרסה הראשונה היא זו שהכי מוצאת - חן בעיני, אולי בגלל הקוצר היחסי שלה. לא עקבתי אחרי הדיון שהתפתח כאן, אבל יכול להיות שהדרך הכי טובה להגדיר חוסר הגדרה (ככה לפחות אני תופס את השיר שלך) היא על ידי כמה שפחות מילים.

ואגב- "360 מעלות של איבוד" - שורה גאונית בעיני.

מרשים

אז ככה:

ישבתי עם השיר קצת יותר משבוע. יש לי סביבות ה10 גרסאות במחברת, כולן נחמדות, אבל רק זה. אף אחת לא הצליחה להגיע למשהו המדויק באמת. ואולי אין כזה, לא יודעת.

נראה לי שאני הולכת קצת להרים ידיים מזה לזמן הקרוב.

לכי עם הגרסה שהכי מתאימה למה שרצית להגיד. שהכי מבטאת מבחינתך את מה שניסית להעביר.

מה שהכי מדבר אלייך - הוא המדוייק ביותר,

אין כאן כללים כלשהם

אף אחת פשוט לא הייתה היותר.

לא הכל חייב להיות מושלם.

זה לא לפרסום או משו כזה אם הבנתי נכון..

אז.

בסופו של דבר.

עזבי, אני סתם פרפקציוניסטית לפעמים

אז אל תדאגי

בסוף גם המושלם יגיע..

עם עוד קצת רצון.

בהצלחה

שיוכל לעזור לך לפתור את הסוף.

תבואי אליו עם כל הגרסאות, ותראי מה הוא יגיד..

(ובטח שזה לפרסום. אין כאן שאלה.)

(כלומר, חוץ ממכם)

היחידה שאני מכירה היא זאת שאני הכי מתפדחת לשלוח לה.

ושורדת ומישהי- תודה לכן.

אני אפסיק עם זה קצת ואחזור לזה. כנראה

ממש ככה.

שה' ימלא כל משאלותייך לטובה

המצוי הראשון. מיכאל אברהם.

אתה לא תרגיש יותר את אלוהים לעולם, אך אולי תדע אותו.

הנה, אני מרגיש אותו

ומה הקשר למצוי הראשון ולרב מיכאל אברהם?

לעתיד וראית את ימח שם עראפאת עוד 50 שנה?

מאיפה הקביעה של ךשהוא עוד לא ירגיש לעולם את אלוהים?

ולמה לעזאזל השרשור הזה מופיע בראשי

מחכה להמשך

מה אהבת?

את הרוב כנראה שלא הבנתי, אבל אהבתי את גנדלף, ואת תאר את אשר עיניך רואות, ובכללי את ההיגיון החסר היגיון של הסיפור

רואים שלא קראת עד הסוף את הטרילוגיה

או ליתר דיוק עד העמצה

לצערי לא ממש אוכל לדאוג לך לחלק שני לפני סוכות

ככה שתעלץ להשאר כרגע עם לספור את הכבשים שלך בגבעה

זה כנראה חשוב יותר מהסיפור שלי

והוא פרסם את הפרומפט ולא את התוצר 😆

התחברתי לדיוק של הריקוד המהוסס

אבל השאלה הגדולה זה בעצם האם להיעלם זו בעיה. כלומר, שאנחנו תלויים במי שסביבנו או שזה סבבה להעלם לפעמים.

אני פחות בקטע לפשט את הדברים שאני כותבת..

לא אישי כמובן

@משה @כְּקֶדֶם

🙂

על דרך ההיעלמות ולא הגילוי

הגילוי מפחיד מי שרוצה שינסה להצטרף להיעלמות

מה פירוש נעלם?

פירושו: הלך לכל הרוחות

כמו השיר

"אני אף אחד מי אתם

האם גם אתם אף אחד

אם כך יש שניים מאיתנו

אל תגלו"

שיר מעניין

מסתורי משו

השפעה פנימית נסתרת

"חזרתי לישיבה לתחילת זמן אלול ופגשתי שם את עמיחי"

"וקנין?"

"לא זוכר איך קוראים לו... רזה, קורא בתורה בספרדי ירושלמי"

"די בטוח שזה וקנין. בחור טוב, היה באגוז"

"בקיצור הוא אמר לי שיש עכשיו כמה חברים שנפגשים בערבים ומתווכחים על פוליטיקה בגן סאקר, נפגשים עם חילונים ומנסים להשפיע. אני ממש רוצה ללכת גםף אבל מתלבט על הסדר ערב."

"מה תשפיע?"

"תצחק תצחק, אבל כשתראה כמה החילונים בורים ואיזה סיסמאות הם משלשלים מהפה אתה תבין שיש ערך גדול למחשבות של בני תורה"

"גם לדוסים יש סיסמאות בלי סוף"

"בסדר אבל זה לשטחיים, מי שלומד תורה כמו שצריך מדבר אחרת. אתה יודע איך זה לפגוש בעלי בתים, זה לא כמו השיחות שלנו"

"כן..."

"אז עמיחי הזה העלה את הנושא של התורה של הגלות והתורה של הרב זצ"ל, תורת ארץ ישראל. היית צריך לראות את זה, לחילונים שם היה אור בעיניים כשהוא דיבר"

"שמו"צים?"

"מה זה?"

"חילונים קיבוצניקים, יעני הארדקור"

"לא, האמת חבר'ה חמודים, הולכים למכינות, כמו הזה של נחל צופית. הם לומדים הרבה אבל דברים לא רלוונטיים, פילוסופיה והיסטוריה... הם מדברים על המצב הבטחוני אבל אין להם מושג על הערך של מה שאנחנו עושים פה, בסוף כמו שהרב קוק אומר הציונות היא דבר קדוש, זה לא סתם מקלט לאומי. שאלתי אחד כזה עם שיער בצבע תכלת מי היה הרב צבי קלישמן והוא לא ידע"

"מתערב איתך שגם בבני עקיבא בשוהם או בכפר סבא לא ידעו מי זה הרב קלישר"

"זה שונה אחי, אל תערבב. אנחנו הולכים לישיבות ובסוף זה משנה את המצב. פעם המזרוחניקים היו בורים... היום בזכות הישיבות זה ממש השתנה, תחשוב כמה אנשים נכנסים לצבא אחרי לפחות שנתיים של עמל בתורה, זה עושה השפעה מטורפת. כל חילוני שפוגש מחלקות בייניש יודע להגיד שאנחנו זה משהו אחר"

"כן..."

"... רוצה אחת?"

"לא אחי, לא מעשן."

"אתה יודע שהרב זצ"ל גם היה מעשן?"

"נראה לי שזה מיתוס. בטוח שהוא היה מרגיש שזה גומר לו את הריאות"

"הרב כדורי היה מעשן נובלס ואומר שזה הכי טעים למלאכים"

"וואלה..."

"דביר אבל למה אנחנו יושבים בחושך?"

"נשרפה המנורה ועוד לא הספקתי להחליף... וחוץ מזה יותר נעים לי ככה. אפשר לראות את הדקלים נעים מול הירח"

"מה נהיית לי עכשיו אורי צבי גורדון, אני לא רואה כלום אחי"

"אני אוהב אותך מאוד אביאל, הרבה זמן לא ישבנו ככה"

"אתה מוזר..."

"למה ככה?"

"אף אחד לא מדבר ככה, יושבים ומדברים אחי, לא יודע. יש לך סגנון מוזר..."

"אתה שומע את הצרצרים?"

"אתה רוצה שאני אזוז כאילו?"

"לא, טמבל. תשמע את הצרצרים."

"וואלה עד שלא אמרת לא שמתי לב, איזה רעש מטורף הם עושים."

"בלילות כאלה אני מרגיש געגועים למשהו שאין לי בחיים ואין לי מושג איך מגיעים אליו."

"מה נהיית לי ברסלבר, אתה רוצה להתבודד או משהו?"

"אבנר הג'ינג'י אמר לי שיש אומנים שיושבים בחדר ובוהים בקיר שבועות בשביל לקבל השראה"

"אבנר הזה כופר, מה אתה מקשיב לו? יש לו בספרייה בבית ספרים של הברית החדשה ודברים כאלה. אמרו לי שהוא להט"ב."

"אני מחבב אותו, יש לו משהו מיוחד."

"אתה מחבב את כל היצורים. לדעתי הוא חולה נפש. אני גם חושב שהוא מסתובב עם גויה. לא מבין איך חבר'ה כאלה לא עושים לך בחילה."

"הרגע אמרת שהוא להט"ב..."

"אתה יודע מי אני מדבר, היא מסתובבת מחוץ לישיבה לפעמים, לבושה לא הכי צנוע. בוהה במרפסות, אני חושב שהיא גם קצת קוקו."

"אבנר טוען שהיא סכיזופרנית"

"אין לי מושג מה אמרת עכשיו אבל אני מאמין לך. אבל עזוב את היצורים האלה, לי זה עושה צמרמורת. לא מתאים לך לחבב אותם, אתה מבלבל אותי."

"מה אני יודע... אמרתי לך כבר שאני אוהב אותך?"

"חזרתי לספר הזה אחרי שנתיים שלא העזתי לפתוח אותו. הוא מזיז לך משהו."

"נראה מפחיד. על מה זה?"

"דוסטויבסקי כתב אותו בתקופה שהתחיל הניהיליזם באירופה. אנשים הגיבו לא טוב למהפכה המטריאליסטית, הנוער התחיל להגיד שאין מוסר ואין ערכים, היה רומס את הדברים הקדושים לכיף. הגיבור בספר הוא אחד כזה... זה מבוסס על אחד הפרקים בברית החדשה. ישוע פוגש רועה חזירים שנכנס בו שד. דוסטויבסקי צולל שם לתהום הזאת ובורא את סטברוגין, עם אישיות מפוארת ונשמה חלולה. אף אחד לא יודע לכתוב כמוהו כיום."

"זה איזה שש מאות עמודים. בחיים לא קראתי ספר כזה."

"לא יודע אם טוב שתקרא אותו. יש תהומות עמוקים מאוד בנפש האדם. מי שמציץ לתהום התהום מציצה עליו בחזרה, זה ניטשה מפורש."

"בקושי מכיר את הכתיבה של ניטשה. אני די בטוח שהרב צבי יהודה אמר עליו שהוא נשמה מעולם התוהו."

"הוא היה שבור, כן. אני מצטער שלא הייתי חי בתקופה שלו."

"היית יכול לשגשג בגרמניה היהודית בתקופת ההשכלה."

"היו הורגים אותי כי אני יהודי. אולי הייתי משחזר את העורלה שלי ומשוויץ בה בכל מקום."

"אני שמח שאני חי כיום, אני חושב."

"פעם הדברים הרגישו אמיתיים. אנשים הרגישו שאנחנו לקראת פיצוח חידת החיים. היום זה מרגיש ביזארי וכמעט נאיבי לרצות לצלול למעמקי הנפש, לפרוץ את מחסומי התודעה. אפילו אנשים שעושים מדיטציות מצלמים את עצמם או משלבים את זה ברוטינה לאינסטגרם."

"ניסיתי לעשות מדיטציה. אין לי מושג איך עושים את זה. כל השרירים שלי כאבו."

"אני עושה הרבה מדיטציות. אני חווה דברים שאני לא יודע להסביר במילים, אפילו לעצמי."

"נשמע מטורף, איפה למדת את זה?"

"סיפרתי לך על שירה. היא היתה כמה חודשים במנזר בהודו. היא לקחה את זה ברצינות. אני נהנה לשמוע אותה כשהיא מדברת. אני די בטוח שהיא סכיזופרנית."

"באיזה קטע אתה חושב ככה?"

"יש לה דיבור כזה מוזר."

"זה הכל?"

"אמרתי לה שאני חושב שכדאי שתיפגשו. היא סקרנית לגביך. תפגוש אותה ותשפוט בעצמך."

"אני לא מתכנן להכריע האם היא סכיזופרנית. אני בקושי יודע מה זה."

"היא טוענת שהיא שומעת קולות. שהיא שומעת את האדמה שרה. כמה פעמים ראיתי אותה מנסה לחבק את האוויר ומתחילה לבכות."

"אני מסתנוור מהאור הכתום הזה, אפשר לכבות אותו?"

"שוט."

"אמרת יפה מקודם על החוויה שלך מהמדיטציה. אני גם מרגיש הרגשות נורא עמומות שאין לי מושג איך להסביר אותן אפילו במילים."

"כלא התודעה."

"כמו כלא. הייתי רוצה שיהיה מישהו בעולם שיוכל לתת לזה מילים."

"שמעת על הדא-דאיזם?"

"לא... מה זה?"

"הם טענו שבשביל להגיע אל העומק של נפש האדם צריך לבנות ערוצים עקיפים, בשפה של תת-מודע. בהמשך נולד מהם הסוריאליזם, כמו בציורים של סלבדור דלי".

"אני לפעמים מכבה את האור במרפסת ומסתכל אל הכוכבים ומרגיש שרוב היום אני אומר מילים שאין להן תועלת ולא מדגדגות בכלל את מה שאני באמת רוצה להגיד."

"כמו מחסום?"

"לא... כאילו אין לזה בכלל שפה."

"אתה חייב לדבר עם שירה. היא תשתולל כשתשמע אותך מתאר את זה."

"בת כמה היא?"

"אין לי מושג. מאוד קשה לדעת. בהתחלה הייתי משוכנע שהיא צעירונת, אבל יש לה קמטים בצדדים של העיניים. לדעתי היא נושקת לשלושים."

"זקנה!"

"אולי עדיף להגיד 'נשמה עתיקה'. לשלוח לך את המספר שלה?"

"חזרתי ממדיטציה ארוכה של קואן. ישבתי במערה אולי שבועיים, לא אכלתי כלום ולא שתיתי כלום. הלכתי מהנזיר עם שאלת קואן בסיסית, 'איך נשמעת מחיאת כף ביד אחת'. יש לתודעה שבע חומות שצריך להקיף שבע פעמים. אמרו לי שבבלוטת האצטרובל יש יכולות לשבור את החומות האלה. שקעתי בטרנס. קשה לתאר איך תחושת הזמן משתנה, איך תחושות הגוף משתנות. במדיטציה מכבים את המחשבות. אתה יודע שבני אדם חושבים בערך שישים אלף מחשבות בכל יום? אבל מי שמורגל במדיטציה מצליח די מהר להפסיק לחשוב ואז נכנסים פנימה והכל מרגיש אחרת. מצאו לפני כמה שנים קבר של נזיר טיבטי וכשנגעו בבשר שלו ראו סימנים ברורים של חיים. כמה שאנחנו לא יודעים כלום על השבעים קילו בשר שלנו. אני חושבת שמי שיודע למדוט יכול לגעת בנצח. הגוף האסטרלי מתחנן מאיתנו שנפתח לו חלון החוצה. גם בקבלה הנשמה מחולקת לחלקים. החלקים העליונים שלה מחוברים לשורש העליון של ההוויה, לקוצו של יוד. האור המבהיק שם יכול להוציא בן אדם מדעתו. גם הגנוסטים ידעו את זה, לכן הם המציאו את הדמיורגוס. אנשים נתקעים בתוך הבשר שלהם ומטביעים את כל הנשמה שלהם ואת כל האור העליון בתוך הסופיות של החומר. בגלל זה יש אנשים באשפוזים. הם הגיעו לאור בהיר כל כך ששרף להם את הפיוזים והם חיפשו דרך החוצה. הכדורים מחזקים את הכלובים של התודעה.

"יש לך ש' שורקת, בחיים לא שמעתי ש' כזו".

"זאת סוג של מחמאה?"

"לא הבנתי את רוב מה שאמרת, אבל נהניתי להקשיב."

"אתה רוצה לצאת לחופשי?"

"כן."

"שקרן."

"למה ככה?"

"מי שרוצה לצאת לחופשי לא עונה ככה."

"אבל אני באמת רוצה."

"מה זה מבחינתך חופש?"

"יש דברים שאני מרגיש שאין להם מילים בכלל ומשהו בי מתענה כי הוא לא יכול לגעת בהם. הם לא נמצאים בשום פעולה או מעשה או מחשבה שאני פוגש ביומיום. אני מרגיש שיש שפה אחרת שאני צמא אליה ואני לא דובר אותה, והלוואי והייתי יכול למצוא אותה ולהצליח לבטא את מה שאני מרגיש."

"למה אבנר קרא לך לפגוש אותי?"

"הוא אמר שאת סקרנית לגביי. גם אני הסתקרנתי."

"אבנר לא מבין כלום בדברים שהוא מתעסק בהם."

"בעיניי הוא גאון."

"גאון אולי, אבל הנפש שלו מתה."

"ושלך?"

"תסתכל לי בעיניים, מה אתה רואה?"

"חשוך, אז לא הרבה. אני רואה את ההשקתפות של הפנס רחוב."

"תסתכל יותר מקרוב."

"אני לא רואה עכשיו כלום."

"כי אתה טיפש."

"לאן את הולכת?"

"כואב לי כל הגוף."

"הכעסתי אותך?"

"גם הנשמה שלך חולה. אתה מלא טומאה."

"טוב."

"מה טוב?! אתה אדם מגעיל!"

"מה שתגידי."

"אמרת את זה מקודם בשביל ללעוג לי?"

"את מה?"

"על השפה האחרת."

"לא, זה מענה אותי."

"אבנר סיפר לך?"

"סיפר מה?"

"אתם שקרנים, אסור לי לדבר עם אנשים."

"אני נהנה לשמוע אותך מדברת. אני לא מכיר אנשים שמדברים כמוך."

"יש לך פוטנציאל לגעת באור אין סוף. אבל אתה טיפש."

"מה אני יעשה..."

"תגיד לאבנר שאני לא רוצה לפגוש לא אותו ולא אותך שוב."

"היה לי מיוחד לפגוש אותך, מצטער אם אמרתי משהו לא בסדר."

לקול קרקוש ותרועת גונג חגיגית עלה עמוד השחר ושרט בחשכת הרקיע. עננים עמומים בכחול עמוק נחרצו בשמיים המתבהרים. גלגלי השמש חרקו על מסילותיהם, פנסי רכבים ושאגת מנועים בישרו ראשיתו של יום. מדרס נעליים עייף גרר נער צעיר למיטתו. לחייו סמקו ועיניו היו נפוחות. חדרו קטן, מיטתו סתורה, הוא נפל אליה וחפן את סדיניה. בחלונו דפק בוקר עיקש וציוץ ציפורים הבליח בעדו. שעון מעורר החליט לצלצל, שקיק קטיפה של תפילין בהה נכחה מהמדף. הוא חשב שהוא שומע את הכוכבים שורטים את החלל, שרגליו מתאחדות עם האדמה, שמפיו בוקע אור, שבעיניו שופעים רקיעים, שידיו צומחות ומתעבות ומתארכות. הוא נשם את הסדין ושתה את גליו ומשבריו. צחקוק עמום מבטן כבדה דנדן לו ואסף אותו אל השינה.

היא המשיכה להביט בו, היישר אליו

לרגע תהה אם היא בכלל רואה אותו או סתם מסתכלת לכיוון. אבל לא, הקשר עין היה מורגש באוויר. לפעמים מרגישים את זה.

הוא לא העיז לזוז. דקה חלפה. שניהם הביטו זה בזה.

הדופק שלו עלה וירד, הוא לא היה בטוח למה. רק בחורה שמסתכלת עליו.

הקשר עין נמשך, וכל שאר העולם נמחק לאט. מאבד משמעות. הוא לא ידע למה. אבל הוא לא יהיה האחד מבין שניהם שיפנה מבטו. אובססיה השתלטה עליו. משחקים כאלה היו מה שעשו אותו. חיוך קטן התגנב לפיו אבל הוא לא זז אפילו סנטימטר.

אלוהים יודע כמה זמן חלף. אולי רק עשר דקות. אולי שעה. זה הרגיש כמו נצח. אבל לפתע משהו בהבעתה השתנה. היא חייכה גם.

עיניו מרותקות ומוחו מרוקן לחלוטין. הוא הרגיש את עצמו נאבד לאט, שוקע במחשבות, שוקע בעיניה המרוחקות. מאבד אחיזה עם המציאות לאט, נתלה ביד חשופה על העוגן האחרון, האישה למטה.

הוא הרגיש שהוא מתעורר פתאום, אפילו שלא נרדם, כשאור קלוש הגיע פתאום. שמש? הוא הופתע לחלוטין, מסובב את ראש בפצאומיות למזרח.

כן, שמש. אלוהים אדירים, כל הלילה. או שיט. בחורה משוגעת. הוא סובב את ראש בחזרה אליה. הרחוב היה ריק לחלוטין.

מאז שהוא היה קטן הוא הכיר נדודי שנה מקרוב מאוד.

ההורים שלו דאגו מזה מאוד, רופא, מטפלים, כדורים.

אבל הוא? זה פשוט היה טבעי לו. לפקוח עיניים. כשכולם ישנים, כשהכל רדום ומת. לפתוח עיניים. ולחשוב.

יש לו רק אח אחד, גדול. ליאו. בכל זכרונות הילדות שלו הם ישנו ביחד, חדר גדול, אבל המיטות קרובות.

הוא היה מעיר את ליאו באמצע הלילה בהתחלה. והם היו מדברים, עד הבוקר לפעמים. זה חמוד להיזכר.

עד שאמא שמה לב לילה אחד וכעסה. אוהו כעסה.

חיוך משועשע התפשט על פניו של מיכאל והוא התיישב במיטה ואז התחרט וקם.

נדודי שינה אולי. הוא חייב לרדת למטה. איפה שהבחורה נעלמה, אולי היתה תעתוע.

רגליו נשאו אותו כמאליהם במדרגות, אל המדרכה, אור זריחה בהיר. אנשים זריזים כבר ממהרין לעבודה. אבל הוא באקסטזה משהו. עיניו חולמניות ומחשבותיו מופשטות. הוא הולך לאט. כאן, ממש כאן היא עמדה.

הוא התיישב בספסל הקרוב. מחשבותיו לאט נהיות בהירות יותר. הוא נושם עמוקות ומרגיש עייפות. למה הוא ירד בכלל?

סירנה נשמעת מאחוריו, צעקות עמומות. הוא מסתובב. שוטרים. המון אנשים. מתי הגיען כל ההמון הזה? השמש כבר במרכז השמים. צעקות מכל כיוון. מה קורה פה? הם צועקים אליו. הוא מסתובב במבטו מחפש פיתרון. ואז נעצר הלום רעם.

הנערה ישבה בספספל לידו. צווארה משוסע בגסות. והמון דם, בכל מקום. דם יבש.

אמא מתה. די מזמן, לפני שנתיים אולי. אבל מה שמעניין זה אבא שלי.

הייתי בטוח, כלומר כולם היו בטוחים שזה יגמור את אבא.

הוא ואמא היו כל כך אוהבים. דברים שקשה למצוא היום. ולילה אחד והיא לא קמה.

בהתחלה אבא היה שקט, לא דיבר. לא איתי ולא עם ליאו.

ואז, בדיוק שלושה ימים מהרגע שהיא מתה. הוא פרח. בן אדם אחר. אני זוכר את הבוקר הזה. העירו אותי דפיקות בדלת. אבא בפתח. עשרים שנה אנחנו מדברים בטלפון. נפגשנם כשאין ברירה. והנה הוא פה על מפתן ביתי, מחויך מאוזן לאוזן.

מאז, כל שבוע ביום חמישי הוא הגיע ללילה. חשבתי שהוא השתגע, השכול גמר עליו. אבל הוא היה יציב. במידה מפתיעה.

אני לא זוכר לגמרי איך הגעתי לכאן ומה שאלו אותי. אבל אני חושב שזה היה חשוב.

"חלאה" ירק האיש שעמד מתנשא מעלי בחדר הריק . שוטר. הוא שוטר.

"לשחק אותה משוגע לא יוציא אותך מזה" הוא אמר בקול מאופק משהו "מבטיח לך"

דם. משהו התחיל להבזיק בזיכרון שלי. לא חשוב.

"מי אתה?" לחשתי בשקט, מעוניין לא מעוניין לשמוע.

האיש-שוטר כיווץ את עיניו ויצא מהחדר, מתעלם לחלוטין.

נערה. ודם. המון דם. אני נזכר אולי.

הוא נעל את הדלת אני חושב. ניסיתי לזוז מהכיסא ללא הצלחה.

ספסל בודד. נערה. נערה מתה. המון דם.

אני שואף אויר בחדות, הזיכרון חוזר אלי במלואו.

רוצח. אני רוצל

איזו כתיבה סוחפת

תמשיךך

חדרים סגורים ריקים. מעולם לא החלטתי לגביהם.

אהבתי אותם. על פי רוב. את השקט שהריקנות הפיזית מביאה איתה, אין דבר חיצוני שיסיח. והייתי שוקע פנימה עוד ועוד, המקומות שבאמת מעניינים אותי. ומרגיעים.

מבטי נשאר על דלת החדר הנעולה בודאי, בוהה.

אני אוהב את זה. אבל אלוהים, אני מפחד מזה.

כששקעתי יותר מדי פנימה, הבדידות האפלה חונקת אותך לאט. ואז מהר מאוד. ואין אויר, והמון פחד. כמה חרדה.

מחדר סגור. חדר סגור וריק. אין כלום ואת זה אני אוהב. רק אני. מזה אני פוחד.

הדלת נפתחה באחת וקטעה את הרהורי. לבוש מדים וחמוש נכנס פנימה נעמד מאחורי הכיסא שלי. ממלא את החדר הריק.

אדם נוסף נכנס לאט. מביט בעיני בעצב. או כעס. אני בולע רוק בחוסר נוחות. אולי אכזבה.

"ליאו, אני-" המילים מתפרצות לי מהפה ועוצרות בעודם באויר. איני יודע.

ליאו התיישב. מולי. אין דבר שמפריד בינינו, רק כמה סנטימטרים של אויר. קרובים כל כך ורחוקים כל כך.

"הרגת" הוא לא ניתק את קשר העין כשהוא לחש רצחת אותה?"

הסתכלתי עליו. על העיניים. אני מנסה להבין מה אני רואה. ולא מצליח. מנסה. מה ליאו רוצה? מה הוא אומר.

"ליאו תקשיב" אני נאנח ועוצם עיניים חזק "אני לא יודע מה קורה. אני לא מבין, אני רצחתי. אולי לא רצחתי, אולי כן, ליאו אני נשבע אני לא יודע" אני פוקח עיניים מיוסרות מדיבור שעל הלב. "ליאו זה כמו פעם" אני מתחנן "שוב, בדיוק כמו פעם", תולה בו את עיני. מבועת.

ליאו הרחיק את ראשו במהירות, נסוג. הוא מבין אותי, אני בטוח בזה. הוא מתנשם פתאום במהירות, עיניו מתרוצצות, אני מבחין. אני מגחך, כן זה אחי.

"אז זה היה אמיתי?" הוא שואל בקול לא יציב. ספק מכחיש ספק מפחד להאמין. לי.

אני רק מהנהן.

"אז למה לא אמרת אף פעם ש-" הוא עצר באמצע, מילותיו עוצרות בפיו.

-----

כדאי שאספר לכם מה קרה לי ולליאו בקיץ שבו הייתי בן 10