גבולות הבלתי אפשרי
הן כמו מראות;
הצץ- ותִפָּגע.
רק אובייקט אחד דרוש
לסצנת שיגעון.
דמותך הסובבת
ב360 מעלות של איבוד-
הבט בה,
ולו רק לרגע.
לא נותרה לך עוד דרך יציאה,
מלבד
ניפוץ חומות האני
והגדרה חדשה.
אני חייבת לציין שאת ממש מודעת לעצמך.
לא שאני מכירה אותך, רק מהכתיבה..
ו -
לא נותרה לך עוד דרך יציאה,
מלבד
ניפוץ חומות האני
והגדרה חדשה.
תודה לך על המסקנה הזאת.
אני בטוחה שהיא תעזור לי.
זה מסוג התגובות שאני אריץ בראש גם שבועיים אחרי
באמת תודה.
ואני עוד צריכה לחשוב על זה...
והלא הרבה מילים שלך הצליחו לתא ולהמחיש תמונת שיגעון מבפנים.
לפחות בשבילי,
אחד שלא היה שם בפנים.
(ושיגעון אמיתי, עם כל המשתמע מכך.)
אני חושב שהשצמד שורות
"רק אובייקט אחד דרוש
לסצנת שיגעון"
היה יכול להיות משמעותי יותר אם הוא היה מגיע לפני הבית האחרון.
שלוש שורות הראשונות מצליחות לתפקד בשתי אופנים.
מצד אחד
כאילו הם הסוף, היציאה מהעצמי שהיא הפיתרון למחלתה של הנפש.
ומצד שני
הם מצליחות לדמות, ולו לרגע, ולו במשפט, את האפשרות הזאת להיפגעות בסיפור הזה.
כי בעצם לא אמרת שום דבר רע, כואב, או פצוע.
הכל כאן קצת חיצוני, לא הנחת את כאב הטירוף. (ומבחינתי זו ההצלחה של הקטע שלך. שלא הנחת את הכאב בגלוי.)
המקום שבו הממד הזה כן מצליח להיכנס זה ה"הצץ-ותיפגע".
יכולת של הנפש להיות פגועה.
אם את מכניסה את הצמד שורות "רק אובייקט" כאן, לא הוספת הרבה על מה שכבר נאמר.
לעומת זאת אם את מורידה אותו למטה, הצלחת ליצור כאן רצף מסודר.
תיאור שהא פתיחה. (שהוא בעצם דו-משמעות.)
תיאור שהוא תאור המצב (ומגיע לך ח"ח על השימוש ב360 מעלות. יש טעות שאנחנו לא עושים לכתוב שירים עם מספרים. ודווקא כאן ה360 במילים היה הורס א' - את המבנה. ב' - פשוט אין דבר כזה בעולם שלוש מאות ושישים מעלות.
כמו שאמרתי ח"ח.)
תאור שהוא סוף - שהוא הפיתרון, שהוא העמידה על הגדר, הדיבור על הקפיצה.
ואני במקומך אם היה יוצא לי משהו כזה נהדר הייתי פותח אותו עוד קצת.
מדייק על מה כתבתי מכניס עוד רמזים על המ אני מדבר.
אל תניחי אותך ככה על השולחן אבל בהרמזים, בצמדי מילים חדשים שתבראי, תוסיפי כאן עוד ממד עומק.
יפה לך ככה, שיר כזה.
לילה טוב לך
צור
אם לא אוןלי לקחתא תה מראות ולהכניס שמה את סצנת השיגעון.
אז שלוש שורות ראשונות- בסדר
לגבי מה שאמרת על המראות בסוף, הן בעצם מה שהתבססתי עליו (דמיינתי חדר מלא מראות, ועם זה באו התחושות, ואז המילים, ורוב השיר זה זה.)
ה"רק אובייקט" אני מסכימה. הוא הרבה יותר שייך לסוף, כשחושבים על זה.
לא הבנתי מה ניסית להגיד על ה360.. בילבלת אותי שם
ו.. למה התכוונת ב"לפתוח את זה"?
תודה רבה על התגובה המעמיקה הזאת
וגם על המחמאה
תודה.
למרות כל הקטע והמילים והשקט והמילים
עדיין אין לא ברור מה התמונה.
שזה טוב, אבל מצד שני יש לך מספיק חומר בשביל להציג כאן תמונה שלמה
ועדיין לשמר את הקסם של המינליזם.
תוכלי לעשות את זה אם לא תניחי את הסיפור רקע במפורש אלא רק תרמזי אליו.
התכוונתי ב360 שיש אנשים שכותבים בשירים שלהם ספרות במקום מספרים וזה לא מצטייר טוב בעין, זה צורם.
ודווקא המושג של השלוש מאות שישים מתפוגג כשהוא יורד למילים
במקום להישאר במספר עצמו,360 מעלות במקרה הזה המספר הוא סמל.
אני לא ממש יודעת איך לפתוח כרגע, אבל אני אחשוב על זה.
תודה.
גבולות הבלתי אפשרי
הם כמו מראות;
הצץ- ותִפָּגע.
דמותך הסובבת
ב360 מעלות של איבוד-
הבט בה,
ולו אך לרגע.
רק אובייקט אחד דרוש
לסצנת שיגעון.
(הדרמה מחלחלת בקירות,
והאדם החולם במרכזם.)
לא נותרה לך עוד דרך יציאה,
מלבד
ניפוץ חומות האני
והגדרה חדשה.
תני לנו תיאור בהתחלה שנבין בדיוק על מה את מדברת.
בית שלישי (רק אדם אחד.)
[מה שגם ירחיק בין שני ה"רק".
שלא הייתי מוותר עליו ב"לו רק לרגע" כי הוא נותן מצלול טוב.
ולא הייתי מוותר ב"רק אובייקט אחד", כי ככה בנוי המשפט. רק, בא בתור מילת מדייקת.
לאחר מכן תבקשי ממנו לצאת מהמקום שלו. (הבט בה, ולו רק לרגע) אולי תרצי להוסיף מילות תחינה, או מילות תואר, למרות שגם ככה זה בסדר גמור.
תאיימי עליו, ותסבירי לו שהוא יכול להיפגע (גבולות הבלתי אפשר.)
ורק בסוף תני לו את הפיתרון. ניפוץ הכלא הזה שהוא שרוי בו.
עוד משהו:
(הדרמה כבר קיימת
בקירות. -הדרמה לא קיימת בקירות, היא קיימת באדם הכלוא במרכזם.
היה צריך לכתוב
(הדרמה כבר קיימת.
קירות
אדם כלוא במרכזם) - אלא אם כן הקירות מועכים אותו,
ואז את צריכה לפתוח את זה עוד. לשתול בעוד מקומות מועקת קירות.
(ואני ממש אוהב את מה שיצא לך.
בואי נלך עם זה קצת יותר רחוק.
אחרי שתגמרי סופית סופית לערוך את זה, תמצאי לך אליעז או יורם ניסמוביץ' כזה
(או משורר אחר אהוב עלייך) ונשלח לו את זה לביקורת.
זה יכול לפתח מאוד.
(חוץ מזה שתמיד טוב ליצור קשרים עם אנשים כאלו.
ידוע שהם אנשים ובכל זאת הם עדיין כאלו.)
צהריים טובים.
(אוטובוס, יהודה פוליקר שר שיר שמח כלשהוא.
מתל אביב לירושלים)
צור.
רק אובייקט אחד דרוש
לסצנת שיגעון.
הדרמה מחלחלת.
(קירות,
קטֵנים עם כל נשימה.
אדם הכלוא במרכזם.)
דמותך הסובבת
ב360 מעלות של איבוד--
הבט בה,
ולו רק לרגע.
נחש ועץ הדעת מתגלים.
בגבולות הבלתי אפשרי,
במראות;
הצץ- ותִפָּגע.
לא נותרה לך עוד דרך יציאה,
מלבד
ניפוץ חומות האני
והגדרה חדשה.
הסוגריים שלך מדייקים עצמם. הפסיחות שלך מצליחות לשוות את האימה למילים.
אבל נראלי שתצרפי לסוגריים (לא בתוך, מעל) את ה"דרמה מחלחלת".
אני לא בטוח איך בדיוק מבחינת ההעמדה שלו. לא נקודותיים, גם לא סתם להיכתב עם נקודה.
תני על זה מחשבה.
יש כאן שני בתים שמופנים אל האובייקט עצמו האחרון והשלישי, אני חושב שאפשר להצמיד אותם.
לא שיהיו ביחד, שיהיו אחד אחרי השני, וככה נוצרת פנייה יותר משמעותית.
נחש ועץ הדעת - למה הם? חוץ מזה שהם בראשתיים וקדמוניים, למה הכוונה?
זה משהו שלא היה מובן לי עד הסוף.
עוד משהו - ה"מתגלים" בגבולות, במראות, זה מעולה.
רק צריך או לדייק יותר את הנשוא או להחליף אותו.
חשבת כבר למי את רוצה לשלוח את זה, אם את רוצה לשלוח את זה?
החלטתי להשאיר את הנקודה ב"דרמה מחלחלת". זה הרגיש הכי נכון מבחינת המקצב.
כעיקרון, נחש ועץ הדעת באים כדוגמא לרצון של האדם לדעת הכל, יותר, יותר מדי.
עוד מקרה שבו ההצצה אל הבלתי אפשרי פגעה באדם.
בכל מקרה, ניסיתי למקד את זה.
(זה קשה לעבוד על זה.
אבל קשה טוב. קשה מספק.
תודה על האפשרות.)
אני קצת מתפדחת לשלוח את זה למישהו..
-------
רק אובייקט אחד דרוש
לסצנת שיגעון.
הדרמה מחלחלת.
(קירות,
קטֵנים עם כל נשימה.
אדם הכלוא במרכזם.)
הפיתוי לחשיבה מתמזג
בגבולות הבלתי אפשרי.
במראות;
הצץ- ותִפָּגע.
דמותך הסובבת
ב360 מעלות של איבוד--
הבט בה,
ולו רק לרגע.
לא נותרה לך עוד דרך יציאה,
מלבד
ניפוץ חומות האני
והגדרה חדשה.
כל ניסיון שלך יותר מושלם מהשני!!
את מוכשרת בטירוף, שתדעי.
והתוכן הזה.. אוי
כלכך מדוייק וחד.
באמת הליטוש עושה לזה טוב.
מוזיקה? מוזיקההרי את רוצה לדחוף אותו לחשוב, שייצא מהכלא שלו
הוא לא מפותה לזה, את רוצה בתור מטפלת, מכוונת, המספרת היודעת כל.
את מציגה לו תמונה, ואומרת לו "לא נותרה לך עוד דרך יציאה"
תדייקי יותר את השורה הזאת ונראלי שסיימת.
תעתועי התגדלות מתמזגים
בגבולות הבלתי אפשרי.
במראות;
הצץ- ותִפָּגע.
וכתוב ממש על רמה!
הפחד המשתק.
אבל ניסיתי.
--
רק אובייקט אחד דרוש
לסצנת שיגעון.
הדרמה מחלחלת.
(קירות,
קטֵנים עם כל נשימה.
אדם הכלוא במרכזם.)
חייתיות רדופה נגלית
בין גבולות בלתי אפשרי.
בין מראות;
הצץ- ותִפָּגע.
דמותך הסובבת
ב360 מעלות של איבוד--
הבט בה,
ולו רק לרגע.
לא נותרה לך עוד דרך יציאה,
מלבד
ניפוץ חומות האני
והגדרה חדשה.
להיות בו?
שקט סוער, אבל שקט.
אי מודעות כלשהי של האדם למצב שבו הוא נמצא, סקרנות יתר שתפגע בו.
אני לא מצליחה לצמצם את זה.
את מה שאת רוצה לכתוב תפתחי.
לפני כן תקראי את השיר בלי הבית השלישי (ושייבנה כבר, הבית הזה)
ותראי מה חסר בשיר אם אין את הבית ההוא.
אם הוא מוכרח.
אם הוא מוכרח תכתבי כמה שורות, חמש לדעתי.
אולי מהם נצליח להוציא ניסוח מדויק.
לדעתי המילה "מתגלים" בסוף השורה השלישית הייתה הכי מדויקת.
ד"א - הסמינר על ה"אין מה להתפדח" עוד יגיע. אני מחכה עד שנצליח לגמור את זה לגמרי.
השיר מסתדר גם בלי הבית הזה.
אבל אני אוהבת אותו. מאוד. רק שקשה לי להפוך אותו למשהו יותר טוב.
אולי אפשר להוסיף שורה לבית השני?
ככה:
הדרמה מחלחלת.
(קירות,
קטֵנים עם כל נשימה.
אדם הכלוא במרכזם.)
בעין הסערה פיתוי מגלה עצמו.
לא יהיה נכון להכניס שם משפט שהוא לא חלק מההרגשה של האדם.
אבל כן נראלי נכון שיהיה תיאור של רקע. אז ניסיתי עוד פעם.
ושיניתי קצת את הבית הרביעי, זה בסדר?
---
רק אובייקט אחד דרוש
לסצנת שיגעון.
הדרמה מחלחלת.
(קירות,
קטֵנים עם כל נשימה.
אדם הכלוא במרכזם.)
בעין הסערה פיתוי מגלה עצמו.
בטירוף ניצבים גבולות
של מראות
וזכוכית מחוסמת.
ראה,
דמותך סובבת
ב360 מעלות של איבוד--
הבט בה,
ולו רק לרגע.
לא נותרה לך עוד דרך יציאה,
מלבד
ניפוץ חומות האני
והגדרה חדשה.
תשאירי את החלון של השיר פתוח במחשב, מדי פעם תעריכי אותו קצת.
זה לא גמור. תתני לו לנוח קצת.
ממבט ראשוני דווקא הגרסה הראשונה היא זו שהכי מוצאת - חן בעיני, אולי בגלל הקוצר היחסי שלה. לא עקבתי אחרי הדיון שהתפתח כאן, אבל יכול להיות שהדרך הכי טובה להגדיר חוסר הגדרה (ככה לפחות אני תופס את השיר שלך) היא על ידי כמה שפחות מילים.
ואגב- "360 מעלות של איבוד" - שורה גאונית בעיני.
מרשים
אז ככה:
ישבתי עם השיר קצת יותר משבוע. יש לי סביבות ה10 גרסאות במחברת, כולן נחמדות, אבל רק זה. אף אחת לא הצליחה להגיע למשהו המדויק באמת. ואולי אין כזה, לא יודעת.
נראה לי שאני הולכת קצת להרים ידיים מזה לזמן הקרוב.
לכי עם הגרסה שהכי מתאימה למה שרצית להגיד. שהכי מבטאת מבחינתך את מה שניסית להעביר.
מה שהכי מדבר אלייך - הוא המדוייק ביותר,
אין כאן כללים כלשהם
אף אחת פשוט לא הייתה היותר.
לא הכל חייב להיות מושלם.
זה לא לפרסום או משו כזה אם הבנתי נכון..
אז.
בסופו של דבר.
עזבי, אני סתם פרפקציוניסטית לפעמים
אז אל תדאגי
בסוף גם המושלם יגיע..
עם עוד קצת רצון.
בהצלחה
שיוכל לעזור לך לפתור את הסוף.
תבואי אליו עם כל הגרסאות, ותראי מה הוא יגיד..
(ובטח שזה לפרסום. אין כאן שאלה.)
(כלומר, חוץ ממכם)
היחידה שאני מכירה היא זאת שאני הכי מתפדחת לשלוח לה.
ושורדת ומישהי- תודה לכן.
אני אפסיק עם זה קצת ואחזור לזה. כנראה
ממש ככה.
יש שני סיפורי אגדות
שממוחי לא יוצאים –
אחד אהוב, ואחד משונה.
כל אחד ומה שרצה –
בל או פיונה.
מי פה יהיה זה שישתנה?
האם אהפוך למפלצת ירוקה,
או שאתה תהפוך להיות בן אצולה?
לשניהם היה לב זהב
מתחת למעטה החספוס.
שניהן היו נסיכות,
אבל הסוףףףף,
אוי, הסוף.
אצל פיונה הוא כואב,
אצל בל הוא מהדהד.
וסופי, מה עליו?
אני???
אני נסיכה.
השאלה –
מה אתה.....
אבל בעיה קטנה
אני עולה רק על כרכרה
זה מסורבל לדהור עם שמלה😌
וכיאה לנסיכה אתה לא ההצעה היחידה😂
שאת יודעת מי את זה הצעד הראשון
אני אוהב את הבטחון שלך כדי שזה יעבוד את צריכה מישהו שיודע מי הוא, רואה מעבר למה שמונח מולו (כמו שתיהן) וגם יודע מה לעשות עם מה שימצא שם.
בן אצולה או מפלצת בסוף הוא זה שיכתוב את החוקים לאגדה שלך
שיזכור מי הוא ומי את גם כשכל השאר שוכחים
משמעות עוגן קבלה מה שהן חיפשו
אז את רוצה לכתוב
אוקי
אם את צריכה שמישהו יקרא את זה קודם
או להקריא למישהו
לבעל לחבר לחברה
עזבי
אל תהיי מאלה שכותבים וצריכים את הקהל שלהם
בלי קהל הם כלום
תעמדי מאחורי זה
תביאי את עצמך
אל תהיי צפויה אל תכתבי
אל תשעממי
תפתחי את הקרביים שלך תארזי את הבעירה הפנימית שלך
ששורפת הכל בפנים שמכלה אותך
ותפרשי אותה
הספריות מלאות כבר בשיממון
בואי נמנע מהן עוד אחת
כמו טיל או נשק שיוצא מהנשמה שלך
אחרת אל תוציאי את זה
אין דרך אחרת זו הדרך היחידה ותמיד היתה
עד שהבהונות יכאבו
היד תדמם על הנייר
בלי אהבה עצמית
חמלה
קבלה והכלה
תכתבי כי את לא יכולה אחרת
כי אין אפשרות נוספת
כי כואב ובלתי נסבל
עמדתי בשדה הקטל כשהוא הופיע.
"מי אתה?" שאלתי.
שערו היה לבן, ארוך, סרוק. על כתפיו עטה אדרת אדומה עם שולי פרווה לבנים. הוא רכב על חד קרן מכונף, יפהפה. החד קרן היה לבן ורוד, וקרנו בהקה בזהוב.
האיש הביט בי ושתק. הבטתי בו בחזרה. שדה הקטל עוד טרי. חרבי מלאה דם קרוש, ופה ושם פזורות גופות אויבי.
"אמור עכשיו מי אתה, או שאנעץ בך את חרבי," איימתי ונופפתי כלפיו בחרבי מגואלת הדם.
החד קרן נרתע ורעמתו הוורודה התנופפה מעט.
האיש ליטף אותו. "למה"? הוא שאל.
פילבלתי בעיניי. מה זאת אומרת למה? חשבתי בכעס.
הזקן לא חיכה לתשובה. "קח", הוא אמר, והושיט לי את ידו. נטלתי אותה בהיסוס, מוכן לקצוץ אותה לחתיכות בחרבי.
"מה אתה רואה?" שאל האיש.
"אני רואה את שדה הקטל," עניתי בכעס.
"אמור לי, מה בדיוק אתה רואה?" דרש הזקן, והידק את אחיזתו בידי. הכנסתי את החרב לנדנה, בזעף. "אני רואה את גופות אויבי. אני רואה את חברי שלחם לצידי, אני רואה את גופתו שסועה לשניים. אני רואה דם, ואני רואה את העורבים חגים על הגופות."
"אינך מביט נכון," אמר הזקן והניד בראשו לשלילה. משכתי את ידי מידו וירקתי הצידה. "אני מביט מצויין," עניתי בכעס.
"מה אתה שומע?" התעלם הזקן מכעסי.
"אני שומע את יללות הנשים, גניחות הפצועים, בכי הילדים."
אינך מאזין נכון, לאט הזקן בעצב. "ומה אתה מריח?" שאל.
"ארור תהיה. אני מריח את מעיהם השפוכים של אויבי וחברי, את החיטה השרופה, את גללי הסוסים."
"אינך מריח נכון," הניד הזקן ראשו.
שלפתי חרבי בכעס. "אמור לי אתה!" שאגתי, "מה אתה רואה?! מה אתה שומע?! מה אתה מריח?!"
"אני רואה שדה חיטה, ענה הזקן בשלווה. וחד קרן יפהפה, ועץ ברוש עבות.
אני שומע ציוץ ציפורים, צהלות ילדים, שאגות ניצחון לוחמים.
אני מריח אדמה רטובה מגשם, תבשיל במדורה במחנה, וצוף מתוק נישא בידי דבורים."
"מקסים," אמרתי. ונעצתי את חרבי בליבו.
פשוט בלתי צפוי.
כואב, עצוב.
ההתנצלות מתקבלת למרות שאני עוד תוהה למה להקדיש לי אתזה😅🫣🫣
סתם, רציני רגע, אני לא מנתחת אותך או משו(או שכן אבל זה משפט טוב...😅) אבל נשמע שכתבת על ההסתכלות שלך על העולם, על ראייה "שגויה" (במרכאות כי אין דבר כזה באמת...), הסתכלות כל הזמן על השלילי, הסוף עוד יותר מדגיש אתזה, הוא מבין שיש גם טוב אבל כל כך מותש ממה שעבר עד שגרם לטוב הזה להגיע שלא מרגיש שהוא מסוגל להמשיך לחיות, אולי בגלל שמרגיש לו שלא מעריכים את מה שהוא עשה בשביל שיהיה שקט וטוב, אולי כי הוא עוד בטראומה....
אבל אנחנו לא בשוטל, זה פורום כתיבה והכתיבה מטורפת, ממש, הניגוד בין החד קרן הלבן הורוד והלבוש שלו האדום והלבן, (אולי כאילו הוא הבין שאפשר לשלב בין הדם של המוות לטוב... אולי לא...) התיאורים היו לי קצת קשים לקריאה אבל זה כבר באג שלי😜
בקיצור, כתיבה מהממת, תמשיך כך👏👏
ככה. מנסיון. רק תארו לעצמכם, רגע לפני המיתה, יש אפשרות לסכם את החיים.
כך רוצים לסכם את החיים? היה נורא ואיום ואיכס ומריר ופויה (מחילה)?
צריך לעבוד, ולפעמים לבד קשה, על ראייה ותפישה כזו של החיים.
ואת כל מה שעומד מנגד למטרתו הטובה (אולי)
זה לא אומר שהאדם בעין רעה על מה שעובר עליו, אלא בעיקר שהוא לא מוכן להיות שבוי בקונספציה ופשוט לפזר נצנצים על כל הרע שבעולם.
זה יכול להיות ראוי לשבח, וככה לוחם צריך להיות בשדה הקרב.
אם הייתי נותן לו להנהיג מדינה? לא. אבל מה צריכה ממלכה יותר מאנשי לוחמה כאלה בחזית?
אגב @ימח שם עראפת הזכרת לי מעט את בני צרויה. אנשים עזים שלא נותנים לשום דבר לסנוור אותם ולעמוד בדרכם, שהמלך רוצה קרוב אליו, למרות שהם ממהרים להוציא להורג את מי שמסכן לדעתם את המלך אפילו נגד דעת המלך ממש.
אם נצנזר רגע את הדם והקטל והחרב והגופות- כתיבה יפה ממש ימקצוען!
והוא לא יתן לאדם להרוס אותו. לא.
סוף קרינג'י
הוא בוכה.
והם לא רואים.
הוא נעלם.
הוא בוכה.
והם רואים.
אבל בשבילם הטיפה רק הופכת לנעלם אחר.
וכשהם מוצאים את הנעלם החדש הם כמעט הרגו אותו
אבל הוא הרג את עצמו קודם.
וגם למה אתה מכנה את עצמך: אדון, מאלף, שולט. זה קשור לעולמות הפי דידי?
...
זה היה פריקה של לפנות בוקר.
אבל אם מסקרן אותך אשלח לך
תמונה שווה יותר מאלף מילים
היה שם 2 טקסטים.
1.
הלכתי לפארק הפיראטים
היתה שם ספינה גדולה מעץ
ולידה נדנדה יפה לשניים
נראתה כמו כרכרה של נסיכות
עליתי עליה ראשונה
ואז אתה הופעת
חשבת אתה פיטר פן
ואני וונדי
"נעוף ונברח לארץ לעולם לא " אמרת
נחיה בטבע בחופש, רחוק
בלי חוקים של אף אחד ומגבלת זמן
נעוף על החיים ונראה עולם.
בהתחלה זה היה נשמע קסום
אבל מהר מאד גיליתי
שלעוף לא אהבתי
אז מהנדנדה ירדתי
ואותך שם לבד השארתי
הרי עליה עליתי לחפש נסיך על סוס
שיקח את המושכות לאיזה ארמון על צוק
והרי פיטר פן אינו נסיך אז
נכנסתי כאן לתסביך.
2.
הנדנדה הזאת
עשתה לי בחילה
פעם כן.
פעם לא.
פעם אני דוחפת, פעם אתה.
פעם אני למעלה, פעם אתה.
פעם אתה עוצר באבחה אחת וגורם לי כמעט להתרסק,
ופעם אני גורמת לך להתנדנד על מקומך, היי שם למעלה.
רצינו לשחק.
התיישבנו יחד על הנדנדה.
התכוונו ליהנות.
אבל –
התחילו משום מה משחקי כוחות.
ניסיתי לרדת.
אולי גם אתה.
אבל –
היינו כבר בתנופה.
זה היה קשה ומלחיץ.
אבל –
קפצתי.
אתה המשכת להתנדנד לבד,
וכן, איבדת קצת את שיווי המשקל
ראיתי שחור ולא הצלחתי להמשיך ללכת
אז נשארתי שם לידה יושבת
ירדת מסוחרר, מבולבל
אמרת לי -
"היה כייף
בואי נמשיך".
"לא". עניתי
"את פחדנית?!" שאלת קבעת
"לא אני פשוט לא יודעת להקיא.
מעלה הרבה מחשבות וכיוונים אבל סוף סוף כתיבה שמעיזה משהו
תכתבי יותר
אם מעניין אותך
אני יכולה להעלות לפה שוב כמה טקסטים ישנים
האמת שהם נמצאים פה בפורום אבל לא מצאתי אותם.
אולי כן יצא לך לקרוא.
מעניין אותי
לא חופר כאן כל כך בעבר אז לא ראיתי
אל תיגע בי בחיים שלך!!!
צועק ילד. צועק על ילד אחר, קצת יותר גדול.
ילד במדים, קסדה, אפוד. על הכתף תלוי נשק.
ילד גדול, ואלים. הוא דוחף את הילד הקטן. לא כל כך קטן הילד. בן 15. הילד דוחף אותו בחזרה. אל תיגע בי!!! הוא צועק. העיניים שלו נעוצות עמוק בעיניים של הילד הגדול. העיניים שלו מביעות זעם ושנאה.
הילד הגדול מחזיר לו מבט קר וכועס ושונא. והוא שוב נוגע בו. דוחף אותו חזק, הילד נופל.
הילד קם, עם אבן. הוא זורק אותה על הילד הגדול. הילד הגדול צורח בזעם. יא בן ****!!! הוא תופס את הm16 שלו ודורך. קלינק-קלאאק. יש כדור בקנה.
הילד הקטן מסתכל עליו, מבועת. זועם. שונא. הילד הגדול מפיל אותו במכה חזקה עם הרובה. הילד הקטן צורח, בזעם, אני לא האוייב שלך!!!
ילד אחר מביט בהם פעור עיניים. מרים ידיים. בבקשה לא, הוא בוכה. אנחנו יהודים!
ילד גדול צורח. סתום תפה חתיכת אפס!!! הוא צורח. בום! בובובום!!! בובובובובובום!!!! הרובה של הילד הגדול יורק אש. ילד קטן על הברכיים מביט בעיניים קרועות לרווחה, משותק. ילד קטן על הרצפה, מדמם. ילד גדול עם רובה שיורק אש לכל הכיוונים.
****
איש גדול ליד פודיום. זקן לבן. דמעות. איש גדול אחר מחליף אותו. איש במדים. פלאפלים על הכתפיים. איש אחר מחליף אותו. כיפת בד, חליפה, עניבה.
הם מדברים, כולם. בזה הם טובים.
לא קראתי הכל, רק ריפרפתי אבל זה ממש ממש עצוב🥺🥺
אולי תכתוב משו קצת יותר שמח?🙏🙏
תיקון...?
אולי קצת לצאת מהדיכאון של המצב...?
לגרום לחיוך במקום לדמעות...?
מונהג מלמעלה, וזה כנראה תלוי בנו אם לא תעבור חרב בארצנו. יש הבטחה כזו, נכון?
מה יצא לנו מעצבים והתלהמות? (למרות שזה כל כך מובן ומתבקש, הרי אפשר לפעמים
לצאת מהדעת בכלל חוסר צדק, חוסר אונים....)
נתנהג יפה, אז העולם יתנהג יפה.
יוצאים לשאוף רוח
השמש שוקעת בים
הים לא מלא
הדגים ניצודים
והים לא ריק
מחשופים כמו פצעים פתוחים
התענוג חריף מדי
וחריף זה לא טעם
העצים עומדים כמו חיילים
60 אלף גיבורים עומדים סביבה
וזה כואב
החרב על הירך
הוא מציע שק כסף
מחפש להתארח
ואין יותר מקום
והנה הכל פרוש לפני
הסטריאוטיפ
והסטיגמה
ההגדרה והכלוב
והיא עומדת עם סימן שאלה מרוח עליה
לא מבינה למה
מבינה אבל לא רוצה
לשאול
לענות
לחפש
שם השיר איפה אני בכל העסק הזה
שם השיר אין שם
היי לכולם, שאלה קטנה לכותבים שכאן,
כשאתם מרגישים שיש לכם רעיון מעולה בראש אבל המילים פשוט לא יוצאות על הדף, מה הדרך הכי טובה שלכם לשחרר את התקיעות הזו?
אשמח לשמוע רעיונות או טיפים, כמובן שאפשר גם בפרטי כדי לא להעמיס כאן או סתם אם לא בא לכם לחשוף לכולם.
תודה רבה!
ראשית אני שואל את עצמי: על מה אני רוצה לכתוב? מה מפריע לי? מה הסיפור שאני רוצה לספר? האם יש לי כמה סצנות בראש (גם אם נפרדות)? איך אפשר לחבר ביניהן?
גם אני בוחר כמה מילים מנחות שתלווינה אותי במהלך השיר (אני כותב כמעט רק שירה אבל גם בסיפורים קצרים אני משתמש באותה שיטה), מין "עולם קטן" של מילים
ואז מנסה להתחיל לחבר ביניהן
אני גם אוהב לכתוב בצד את האלפבי"ת כדי שיהיה לי יותר קל לחרוז / למצוא מילים עם מצלול מתאים
כל מיני צירופים. אם יש משהו שמתחרז לי או רעיון שעולה בדעתי ואני חוששת לשכוח,
אני כותבת אותו על דף. ולפעמים כותבת קודם על הדף, בוחנת, משנה פה ושם,
ומעלה אותו.
למשל, עכשיו יש לי, בס"ד, סיפור בחרוזים כמעט שלם אבל חלק ממנו פשוט לא
מסתדר לי. אז אני "הולכת" איתו עוד קצת, או כותבת את הסיפור לעצמי ומנסה
שוב...לפעמים כשזה לא הולך בשום פנים, אני מבינה שאני אולי צריכה פשוט
להשמיט את הרעיו, שבראש הוא נחמד, אבל המילים לא רוצות להתחבר, להתחרז,
בשום אופן...
וזה מביא אותי למסקנה שהכל מהקב"ה. הכל! בערב אחד, מזמן, עלו לי
פתאום כחמישה שירי ילדים, כך, לפני השינה. הם פשוט באו...
וכשהשם לא רוצה, לא יעזור שום דבר.
דיברתי כל כך הרבה על עצמי, סליחה. אני מציעה לך לכתוב את הרעיון
שלך, בצורה גולמית וגסה. פשוט לשפוך על הנייר מה שבא. ולאט לאט,
לעשות סדר בגולמיות הזו. מעט מעט. וסבלנות. לפעמים זה יכול לקחת
זמן. לא להתעקש . לא ללכת בכוח. לתת לדברים להסתדר בקצב שלהם;
לתת לקב"ה מקום להיכנס, להשתתף....לא לאנוס את זה...
כמו שמדוושים על אופניים ועוזבים - את זה שמעתי בקשר למאמץ
בלימוד תורה; אתה עושה ככל יכולתך, אבל לא בכוח, וזה, בעז"ה
יבוא מעצמו.
אגב, גם בציור , כך למדתי, זה כך: לא מתחילים בפרטים, אלא כמו
פסל שבתחילה לוקח גוש גולמי ומסתת אותו לאט לאט.
אולי כדאי לך לכתוב אנקדוטות קטנות. של יום יום. כמו שמשרבטים
בפנקס. משהו קל. לא צריך משהו גרנדיוזי.
בהצלחה!
גם קריאה של ספרות איכותית ולא "זבלית" - עוזר לפתח
מודעות וטעם טוב.
אני גם אשמח לשמוע טיפים😅
האמת שאני רואה את הכתיבה מאוד בתור תחביב, וזה גם מצליח לי רק כשאני לא מכריחה את עצמי לכתוב, סתם לדוגמא, אתמול היו בדיוק 12 שנה לאירוע של שלושת הנערים הי"ד ורציתי לכתוב משהו, ניסיתי ופשוט לא הלך לי, אז פשוט הרגעתי את עצמי, אמרתי שיש לי זמן ועכשיו אני הולכת עם זה בראש(קצת כמו ש@נחלת כתבה) ומקווה שאצליח לכתוב, וגם אם לא-לא נורא...
כשאני כן חייבת לכתוב משהו במיידי אני פשוט כותבת הרבה מאוד פעמים עד שיוצא משהו טוב, זה לא נחמד ואני לא נהנית מזה ולרוב זה גם לא יוצא טוב מאוד אבל אם חייבים ואין ברירה....
בקיצור, אני יודעת על עצמי שכשאומרים לי לכתוב על משהו מסויים-אני לא מצליחה וזה די תלוי רק במצב רוח הנכון וכזה...
ואם לא, אז לא. מנחש שאם הייתי עיתונאי או כותב אחר לפרנסתי אז הייתי פועל אחרת.
עיקר השימוש שלי בכתיבה זו כתיבה רגשית. ושם הצורך קצת אחר.
(כתבתי כתבה ש'התפוצצה' בסוף שבוע שעבר, אבל אם לא אז לא נורא).
פשוט לזרוק אותו על הנייר כמו איזה גוש בוץ (לא מהכיוון השלילי, אלא גולמי כזה לפני שצרים ממנו קציצות....)
עוד משהו קטן שמתקשר עם הרעיון ועוד אחד....לא צריך להיות מובנה לפי הסדר וכו', אפשר לכתוב סתם
כך, ואחר כך לעשות שם סדר. כשאפשר)
'כולם' - אמנם כתוב בלשון זכר אך מופנה לשני המינים ;)
להיות אותנטי. לא להשתמש במילים וביטויים גבוהים כי נראה לך שזה יפה.
להיות אמיתי. ממש. לא להתייפיף, שיהיה סלנג אבל שיהיה אמיתי;
להוריד את כל המיותר ולכתוב פשוט. כמו שמתאים לך. ללא יומרות.
ואז, דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב.
אפשר לראות כתיבה אמיתית אצל תמימה'לה (בפרוזה) ואצל
מגיבה נוספת שאיני מוצאת כרגע את תגובתה. סיפור פשוט
במובן הטוב של העניין. בלי התחכמויות לשוניות-ספרותיות.
כמובן, שאם הדרך שלך היא מילים של בית מרקחת וזה
לגמרי אתה, לאורך כל הכתיבה - זה בסדר.
הכוונה לא לכתוב למשל: תמהני במרום הייתי רוצה לדעת -
זה בסדר. בכל זאת, אנו כותבים ולא מדברים.
אלא יותר מכך. לעשות מאמץ מיוחד כדי שהדברים
ייראו יפה במיוחד, מילים גבוהות.
מקווה שהבנת.
בהצלחה רבה!
ממש מחמיא לקרוא את זה, ועוד שזה הגיע בעקיפין כזה😅
תודה רבה🙏🥰
אני אף פעם לא עושה בכוח. בייחוד לא בכתיבה
זה צריך לבוא לבד וכשזה בא זה בא
כוונתי שיהיה מאוד מביך לנסות בכוח וכך בזמן תקיעות עלול לברוח משהו שלא במקומו, וזה מאוד מוזר ללכת ככה ברחוב, לקוות שאף אחד לא שם לב, אבל גם לא להסתכל יותר מדי על אף אחד, כדי שלא יתהו לעצמם: למה הוא מביט בכולם? יש לו משהו להסתיר? אז למקרה כזה.
