אני חייבת לציין שאת ממש מודעת לעצמך.

לא שאני מכירה אותך, רק מהכתיבה..

ו -

לא נותרה לך עוד דרך יציאה, 

מלבד

ניפוץ חומות האני

והגדרה חדשה.

תודה לך על המסקנה הזאת.

אני בטוחה שהיא תעזור לי.

זה מסוג התגובות שאני אריץ בראש גם שבועיים אחרי

באמת תודה.

ואני עוד צריכה לחשוב על זה...

והלא הרבה מילים שלך הצליחו לתא ולהמחיש תמונת שיגעון מבפנים.

לפחות בשבילי,

אחד שלא היה שם בפנים.

(ושיגעון אמיתי, עם כל המשתמע מכך.)

אני חושב שהשצמד שורות

"רק אובייקט אחד דרוש

לסצנת שיגעון"

היה יכול להיות משמעותי יותר אם הוא היה מגיע לפני הבית האחרון.

שלוש שורות הראשונות מצליחות לתפקד בשתי אופנים.

מצד אחד

כאילו הם הסוף, היציאה מהעצמי שהיא הפיתרון למחלתה של הנפש.

ומצד שני

הם מצליחות לדמות, ולו לרגע, ולו במשפט, את האפשרות הזאת להיפגעות בסיפור הזה.

כי בעצם לא אמרת שום דבר רע, כואב, או פצוע.

הכל כאן קצת חיצוני, לא הנחת את כאב הטירוף. (ומבחינתי זו ההצלחה של הקטע שלך. שלא הנחת את הכאב בגלוי.)

המקום שבו הממד הזה כן מצליח להיכנס זה ה"הצץ-ותיפגע".

יכולת של הנפש להיות פגועה.

אם את מכניסה את הצמד שורות "רק אובייקט" כאן, לא הוספת הרבה על מה שכבר נאמר.

לעומת זאת אם את מורידה אותו למטה, הצלחת ליצור כאן רצף מסודר.

תיאור שהא פתיחה. (שהוא בעצם דו-משמעות.)

תיאור שהוא תאור המצב (ומגיע לך ח"ח על השימוש ב360 מעלות. יש טעות שאנחנו לא עושים לכתוב שירים עם מספרים. ודווקא כאן ה360 במילים היה הורס א' - את המבנה. ב' - פשוט אין דבר כזה בעולם שלוש מאות ושישים מעלות.

כמו שאמרתי ח"ח.)

תאור שהוא סוף - שהוא הפיתרון, שהוא העמידה על הגדר, הדיבור על הקפיצה.

ואני במקומך אם היה יוצא לי משהו כזה נהדר הייתי פותח אותו עוד קצת.

מדייק על מה כתבתי מכניס עוד רמזים על המ אני מדבר.

אל תניחי אותך ככה על השולחן אבל בהרמזים, בצמדי מילים חדשים שתבראי, תוסיפי כאן עוד ממד עומק.

יפה לך ככה, שיר כזה.

לילה טוב לך

צור

אם לא אוןלי לקחתא תה מראות ולהכניס שמה את סצנת השיגעון. 

אז שלוש שורות ראשונות- בסדר 

לגבי מה שאמרת על המראות בסוף, הן בעצם מה שהתבססתי עליו (דמיינתי חדר מלא מראות, ועם זה באו התחושות, ואז המילים, ורוב השיר זה זה.)

ה"רק אובייקט" אני מסכימה. הוא הרבה יותר שייך לסוף, כשחושבים על זה.

לא הבנתי מה ניסית להגיד על ה360.. בילבלת אותי שם

ו.. למה התכוונת ב"לפתוח את זה"?

תודה רבה על התגובה המעמיקה הזאת

וגם על המחמאה

תודה.

למרות כל הקטע והמילים והשקט והמילים

עדיין אין לא ברור מה התמונה.

שזה טוב, אבל מצד שני יש לך מספיק חומר בשביל להציג כאן תמונה שלמה

ועדיין לשמר את הקסם של המינליזם.

תוכלי לעשות את זה אם לא תניחי את הסיפור רקע במפורש אלא רק תרמזי אליו.

התכוונתי ב360 שיש אנשים שכותבים בשירים שלהם ספרות במקום מספרים וזה לא מצטייר טוב בעין, זה צורם.

ודווקא המושג של השלוש מאות שישים מתפוגג כשהוא יורד למילים

במקום להישאר במספר עצמו,360 מעלות במקרה הזה המספר הוא סמל.

אני לא ממש יודעת איך לפתוח כרגע, אבל אני אחשוב על זה.

תודה.

גבולות הבלתי אפשרי

הם כמו מראות;

הצץ- ותִפָּגע.

דמותך הסובבת

ב360 מעלות של איבוד-

הבט בה,

ולו אך לרגע.

רק אובייקט אחד דרוש

לסצנת שיגעון.

(הדרמה מחלחלת בקירות,

והאדם החולם במרכזם.)

לא נותרה לך עוד דרך יציאה,

מלבד

ניפוץ חומות האני

והגדרה חדשה.

תני לנו תיאור בהתחלה שנבין בדיוק על מה את מדברת.

בית שלישי (רק אדם אחד.)

[מה שגם ירחיק בין שני ה"רק".

שלא הייתי מוותר עליו ב"לו רק לרגע"  כי הוא נותן מצלול טוב.

ולא הייתי מוותר ב"רק אובייקט אחד", כי ככה בנוי המשפט. רק, בא בתור מילת מדייקת. 

לאחר מכן תבקשי ממנו לצאת מהמקום שלו. (הבט בה, ולו רק לרגע) אולי תרצי להוסיף מילות תחינה, או מילות תואר, למרות שגם ככה זה בסדר גמור.

תאיימי עליו, ותסבירי לו שהוא יכול להיפגע (גבולות הבלתי אפשר.)

ורק בסוף תני לו את הפיתרון. ניפוץ הכלא הזה שהוא שרוי בו.

עוד משהו:

(הדרמה כבר קיימת 

בקירות. -הדרמה לא קיימת בקירות, היא קיימת באדם הכלוא במרכזם.

היה צריך לכתוב 

(הדרמה כבר קיימת.

קירות

אדם כלוא במרכזם) - אלא אם כן הקירות מועכים אותו,

ואז את צריכה לפתוח את זה עוד. לשתול בעוד מקומות מועקת קירות.

(ואני ממש אוהב את מה שיצא לך.

בואי נלך עם זה קצת יותר רחוק.

אחרי שתגמרי סופית סופית לערוך את זה, תמצאי לך אליעז או יורם ניסמוביץ' כזה

(או משורר אחר אהוב עלייך) ונשלח לו את זה לביקורת.

זה יכול לפתח מאוד.

(חוץ מזה שתמיד טוב ליצור קשרים עם אנשים כאלו.

ידוע שהם אנשים ובכל זאת הם עדיין כאלו.)

צהריים טובים.

(אוטובוס, יהודה פוליקר שר שיר שמח כלשהוא.

מתל אביב לירושלים)

צור.

רק אובייקט אחד דרוש

לסצנת שיגעון.

הדרמה מחלחלת.

(קירות,

קטֵנים עם כל נשימה.

אדם הכלוא במרכזם.)

דמותך הסובבת

ב360 מעלות של איבוד--

הבט בה,

ולו רק לרגע.

נחש ועץ הדעת מתגלים.

בגבולות הבלתי אפשרי,

במראות;

הצץ- ותִפָּגע.

לא נותרה לך עוד דרך יציאה,

מלבד

ניפוץ חומות האני

והגדרה חדשה.

הסוגריים שלך מדייקים עצמם. הפסיחות שלך מצליחות לשוות את האימה למילים. 

אבל נראלי שתצרפי לסוגריים (לא בתוך, מעל) את ה"דרמה מחלחלת".

אני לא בטוח איך בדיוק מבחינת ההעמדה שלו. לא נקודותיים, גם לא סתם להיכתב עם נקודה.

תני על זה מחשבה.

יש כאן שני בתים שמופנים אל האובייקט עצמו האחרון והשלישי, אני חושב שאפשר להצמיד אותם.

לא שיהיו ביחד, שיהיו אחד אחרי השני, וככה נוצרת פנייה יותר משמעותית.

נחש ועץ הדעת - למה הם? חוץ מזה שהם בראשתיים וקדמוניים, למה הכוונה?

זה משהו שלא היה מובן לי עד הסוף.

עוד משהו - ה"מתגלים" בגבולות, במראות, זה מעולה.

רק צריך או לדייק יותר את הנשוא או להחליף אותו.

חשבת כבר למי את רוצה לשלוח את זה, אם את רוצה לשלוח את זה?

החלטתי להשאיר את הנקודה ב"דרמה מחלחלת". זה הרגיש הכי נכון מבחינת המקצב.

כעיקרון, נחש ועץ הדעת באים כדוגמא לרצון של האדם לדעת הכל, יותר, יותר מדי. 

עוד מקרה שבו ההצצה אל הבלתי אפשרי פגעה באדם.

בכל מקרה, ניסיתי למקד את זה.

(זה קשה לעבוד על זה.

אבל קשה טוב. קשה מספק.

תודה על האפשרות.)

אני קצת מתפדחת לשלוח את זה למישהו..

-------

רק אובייקט אחד דרוש

לסצנת שיגעון.

הדרמה מחלחלת.

(קירות,

קטֵנים עם כל נשימה.

אדם הכלוא במרכזם.)

הפיתוי לחשיבה מתמזג

בגבולות הבלתי אפשרי.

במראות;

הצץ- ותִפָּגע.

דמותך הסובבת

ב360 מעלות של איבוד--

הבט בה,

ולו רק לרגע.

לא נותרה לך עוד דרך יציאה,

מלבד

ניפוץ חומות האני

והגדרה חדשה.

כל ניסיון שלך יותר מושלם מהשני!!

את מוכשרת בטירוף, שתדעי.

והתוכן הזה.. אוי

כלכך מדוייק וחד.

באמת הליטוש עושה לזה טוב.

הרי את רוצה לדחוף אותו לחשוב, שייצא מהכלא שלו

הוא לא מפותה לזה, את רוצה בתור מטפלת, מכוונת, המספרת היודעת כל.

את מציגה לו תמונה, ואומרת לו "לא נותרה לך עוד דרך יציאה"

תדייקי יותר את השורה הזאת ונראלי שסיימת.

תעתועי התגדלות מתמזגים

בגבולות הבלתי אפשרי.

במראות;

הצץ- ותִפָּגע.

וכתוב ממש על רמה!

הפחד המשתק.

אבל ניסיתי.

--

רק אובייקט אחד דרוש

לסצנת שיגעון.

הדרמה מחלחלת.

(קירות,

קטֵנים עם כל נשימה.

אדם הכלוא במרכזם.)

חייתיות רדופה נגלית

בין גבולות בלתי אפשרי.

בין מראות;

הצץ- ותִפָּגע.

דמותך הסובבת

ב360 מעלות של איבוד--

הבט בה,

ולו רק לרגע.

לא נותרה לך עוד דרך יציאה,

מלבד

ניפוץ חומות האני

והגדרה חדשה.

להיות בו?

שקט סוער, אבל שקט.

אי מודעות כלשהי של האדם למצב שבו הוא נמצא, סקרנות יתר שתפגע בו.

אני לא מצליחה לצמצם את זה.

את מה שאת רוצה לכתוב תפתחי.

לפני כן תקראי את השיר בלי הבית השלישי (ושייבנה כבר, הבית הזה)

ותראי מה חסר בשיר אם אין את הבית ההוא.

אם הוא מוכרח.

אם הוא מוכרח תכתבי כמה שורות, חמש לדעתי.

אולי מהם נצליח להוציא ניסוח מדויק.

לדעתי המילה "מתגלים" בסוף השורה השלישית הייתה הכי מדויקת.

ד"א - הסמינר על ה"אין מה להתפדח" עוד יגיע. אני מחכה עד שנצליח לגמור את זה לגמרי.

השיר מסתדר גם בלי הבית הזה.

אבל אני אוהבת אותו. מאוד. רק שקשה לי להפוך אותו למשהו יותר טוב.

אולי אפשר להוסיף שורה לבית השני?

ככה:

הדרמה מחלחלת.

(קירות,

קטֵנים עם כל נשימה.

אדם הכלוא במרכזם.)

בעין הסערה פיתוי מגלה עצמו.

לא יהיה נכון להכניס שם משפט שהוא לא חלק מההרגשה של האדם.

אבל כן נראלי נכון שיהיה תיאור של רקע. אז ניסיתי עוד פעם.

ושיניתי קצת את הבית הרביעי, זה בסדר?

---

רק אובייקט אחד דרוש

לסצנת שיגעון.

הדרמה מחלחלת.

(קירות,

קטֵנים עם כל נשימה.

אדם הכלוא במרכזם.)

בעין הסערה פיתוי מגלה עצמו.

בטירוף ניצבים גבולות

של מראות

וזכוכית מחוסמת.

ראה,

דמותך סובבת

ב360 מעלות של איבוד--

הבט בה,

ולו רק לרגע.

לא נותרה לך עוד דרך יציאה,

מלבד

ניפוץ חומות האני

והגדרה חדשה.

תשאירי את החלון של השיר פתוח במחשב, מדי פעם תעריכי אותו קצת.

זה לא גמור. תתני לו לנוח קצת.

ממבט ראשוני דווקא הגרסה הראשונה היא זו שהכי מוצאת - חן בעיני, אולי בגלל הקוצר היחסי שלה. לא עקבתי אחרי הדיון שהתפתח כאן, אבל יכול להיות שהדרך הכי טובה להגדיר חוסר הגדרה (ככה לפחות אני תופס את השיר שלך) היא על ידי כמה שפחות מילים.

ואגב- "360 מעלות של איבוד" - שורה גאונית בעיני.

מרשים

אז ככה:

ישבתי עם השיר קצת יותר משבוע. יש לי סביבות ה10 גרסאות במחברת, כולן נחמדות, אבל רק זה. אף אחת לא הצליחה להגיע למשהו המדויק באמת. ואולי אין כזה, לא יודעת.

נראה לי שאני הולכת קצת להרים ידיים מזה לזמן הקרוב.

לכי עם הגרסה שהכי מתאימה למה שרצית להגיד. שהכי מבטאת מבחינתך את מה שניסית להעביר.

מה שהכי מדבר אלייך - הוא המדוייק ביותר,

אין כאן כללים כלשהם

אף אחת פשוט לא הייתה היותר.

לא הכל חייב להיות מושלם.

זה לא לפרסום או משו כזה אם הבנתי נכון..

אז.

בסופו של דבר.

עזבי, אני סתם פרפקציוניסטית לפעמים

אז אל תדאגי

בסוף גם המושלם יגיע..

עם עוד קצת רצון.

בהצלחה

שיוכל לעזור לך לפתור את הסוף.

תבואי אליו עם כל הגרסאות, ותראי מה הוא יגיד..

(ובטח שזה לפרסום. אין כאן שאלה.)

(כלומר, חוץ ממכם)

היחידה שאני מכירה היא זאת שאני הכי מתפדחת לשלוח לה.

ושורדת ומישהי- תודה לכן.

אני אפסיק עם זה קצת ואחזור לזה. כנראה

ממש ככה.

וזה בסדר גם לצעוק שאת לא יודעת מה להגיד או לא מצליחה להתפלל.

זה חלק מהמשחק.

לוואי ואדעך - לקראת נישואין וזוגיות

ומהיכן הוא יודע זאת בכזאת פסקנות.

אתמהה.

סוקרטס אומר ב'פיידון' של אפלטון שאנחנו למדים כל דבר מההפך שלו.

בגלל שיש עצב יש גם אושר, בלי עצב האושר היה מצב סטטי שלא היה מופרד מהשכבה הבסיסית ביותר של הקיום שלנו. הוא גם לא היה מקבל שם או כינוי.

הוא היה פשוט חלק בלתי נפרד מהטבע.

שאלתי את עצמי, מה עם נצח? הרי הוא ההפך של זמני. אבל אנחנו חיים בעולם שכולו זמני. מתי בכלל זכינו להכיר נצח?

הבנתי שלא חשבתי על זה נכון, כל בן אדם רואה בגבולות הדמיון שלו את גבולות העולם.

הדבר היחיד שנצחי בשבילנו הוא ה'אני', הוא הדבר היחיד שמלווה אותנו לאורך כל הדרך. הוא מעין 'נצח' פרטי שיש לכל אחד מאיתנו.

בשבילי, אני קיים לנצח במובן המסוים הזה. ואתה קיים לנצח במובן דומה, אבל אחר, אחד שאיש מלבדך לא יכיר.

הרי כולנו חיים באותו עולם, אבל כל אחד מקבל חתיכה אחרת ממנו, והיא 'נצחית' בשבילו.

מי שרוצה מוזמן לנסות להרחיב את הרעיונות האלו, השיר פשוט מבטא אותם בתמציתיות.

לגבי החלק הראשון אינני מקבל את הנחת היסוד. ברור אמנם שהעולם כפי שאנינו מכירים אותו בנוי באופן של יחסות אבל לוּ הייתה מציאות של אור, זה לא שלא היה אור. אולי לא היה מושג של בוקר (לבקר ולהפריד) ביחס ללילה.

גם הקיום שלנו, יש מושג ברור של קיום ואי־קיום. ואפשר באופן מוחשי מאוד להרגיש את הקיום שלנו, למרות שאין לנו מושג מהו היעדר תודעה. הניגוד בין ה"אני" לאחר מבליט את הפלא אבל זה הכיוון שאני נוטה לקבל.

נצח הוא מושג מופשט, כמו האינסוף. אולי אין שום נצח כלל והכל יתקפל בעוד מיליארדי שנה. או לא יתקפל. או גם יתקםל וגם לא יתקפל.

למרות האפיל הפילוסופי קשה לי לתפוש את האני כיחידה של נצח.

אבל אני מקבל את מה שאתה אומר, בהחלט עניינה אותי החוויה הסובייקטיבית של כל אחד מאיתנו, שבה הדבר היחיד שתמיד קיים הוא האני שלנו.

משהו מעין אני חושב משמע אני קיים - משהו שמעמיד את הקיום על בסיס האני, עוד לפני הפילוסופיה והשירה.

אבל להבא תדע שדברים כאלה אני חייב להעביר למשטרה אם הייתי רואה אותם בזמן.

כתבתי את הסיפור הזה אחרי שקראתי את מכתב ההתאבדות של אקוטגאווה ריונוסוקה (אקוטגאווה ריונוסוקה – ויקיפדיה

המכתב (באנגלית) כאן:

https://sites.socsci.uci.edu/~cjmayer/papers/cmayer_note_to_an_old_friend.pdf

אז אין מה לדאוג

תודה

אהבתי את סגנון הכתיבה