אני חייבת לציין שאת ממש מודעת לעצמך.

לא שאני מכירה אותך, רק מהכתיבה..

ו -

לא נותרה לך עוד דרך יציאה, 

מלבד

ניפוץ חומות האני

והגדרה חדשה.

תודה לך על המסקנה הזאת.

אני בטוחה שהיא תעזור לי.

זה מסוג התגובות שאני אריץ בראש גם שבועיים אחרי

באמת תודה.

ואני עוד צריכה לחשוב על זה...

והלא הרבה מילים שלך הצליחו לתא ולהמחיש תמונת שיגעון מבפנים.

לפחות בשבילי,

אחד שלא היה שם בפנים.

(ושיגעון אמיתי, עם כל המשתמע מכך.)

אני חושב שהשצמד שורות

"רק אובייקט אחד דרוש

לסצנת שיגעון"

היה יכול להיות משמעותי יותר אם הוא היה מגיע לפני הבית האחרון.

שלוש שורות הראשונות מצליחות לתפקד בשתי אופנים.

מצד אחד

כאילו הם הסוף, היציאה מהעצמי שהיא הפיתרון למחלתה של הנפש.

ומצד שני

הם מצליחות לדמות, ולו לרגע, ולו במשפט, את האפשרות הזאת להיפגעות בסיפור הזה.

כי בעצם לא אמרת שום דבר רע, כואב, או פצוע.

הכל כאן קצת חיצוני, לא הנחת את כאב הטירוף. (ומבחינתי זו ההצלחה של הקטע שלך. שלא הנחת את הכאב בגלוי.)

המקום שבו הממד הזה כן מצליח להיכנס זה ה"הצץ-ותיפגע".

יכולת של הנפש להיות פגועה.

אם את מכניסה את הצמד שורות "רק אובייקט" כאן, לא הוספת הרבה על מה שכבר נאמר.

לעומת זאת אם את מורידה אותו למטה, הצלחת ליצור כאן רצף מסודר.

תיאור שהא פתיחה. (שהוא בעצם דו-משמעות.)

תיאור שהוא תאור המצב (ומגיע לך ח"ח על השימוש ב360 מעלות. יש טעות שאנחנו לא עושים לכתוב שירים עם מספרים. ודווקא כאן ה360 במילים היה הורס א' - את המבנה. ב' - פשוט אין דבר כזה בעולם שלוש מאות ושישים מעלות.

כמו שאמרתי ח"ח.)

תאור שהוא סוף - שהוא הפיתרון, שהוא העמידה על הגדר, הדיבור על הקפיצה.

ואני במקומך אם היה יוצא לי משהו כזה נהדר הייתי פותח אותו עוד קצת.

מדייק על מה כתבתי מכניס עוד רמזים על המ אני מדבר.

אל תניחי אותך ככה על השולחן אבל בהרמזים, בצמדי מילים חדשים שתבראי, תוסיפי כאן עוד ממד עומק.

יפה לך ככה, שיר כזה.

לילה טוב לך

צור

אם לא אוןלי לקחתא תה מראות ולהכניס שמה את סצנת השיגעון. 

אז שלוש שורות ראשונות- בסדר 

לגבי מה שאמרת על המראות בסוף, הן בעצם מה שהתבססתי עליו (דמיינתי חדר מלא מראות, ועם זה באו התחושות, ואז המילים, ורוב השיר זה זה.)

ה"רק אובייקט" אני מסכימה. הוא הרבה יותר שייך לסוף, כשחושבים על זה.

לא הבנתי מה ניסית להגיד על ה360.. בילבלת אותי שם

ו.. למה התכוונת ב"לפתוח את זה"?

תודה רבה על התגובה המעמיקה הזאת

וגם על המחמאה

תודה.

למרות כל הקטע והמילים והשקט והמילים

עדיין אין לא ברור מה התמונה.

שזה טוב, אבל מצד שני יש לך מספיק חומר בשביל להציג כאן תמונה שלמה

ועדיין לשמר את הקסם של המינליזם.

תוכלי לעשות את זה אם לא תניחי את הסיפור רקע במפורש אלא רק תרמזי אליו.

התכוונתי ב360 שיש אנשים שכותבים בשירים שלהם ספרות במקום מספרים וזה לא מצטייר טוב בעין, זה צורם.

ודווקא המושג של השלוש מאות שישים מתפוגג כשהוא יורד למילים

במקום להישאר במספר עצמו,360 מעלות במקרה הזה המספר הוא סמל.

אני לא ממש יודעת איך לפתוח כרגע, אבל אני אחשוב על זה.

תודה.

גבולות הבלתי אפשרי

הם כמו מראות;

הצץ- ותִפָּגע.

דמותך הסובבת

ב360 מעלות של איבוד-

הבט בה,

ולו אך לרגע.

רק אובייקט אחד דרוש

לסצנת שיגעון.

(הדרמה מחלחלת בקירות,

והאדם החולם במרכזם.)

לא נותרה לך עוד דרך יציאה,

מלבד

ניפוץ חומות האני

והגדרה חדשה.

תני לנו תיאור בהתחלה שנבין בדיוק על מה את מדברת.

בית שלישי (רק אדם אחד.)

[מה שגם ירחיק בין שני ה"רק".

שלא הייתי מוותר עליו ב"לו רק לרגע"  כי הוא נותן מצלול טוב.

ולא הייתי מוותר ב"רק אובייקט אחד", כי ככה בנוי המשפט. רק, בא בתור מילת מדייקת. 

לאחר מכן תבקשי ממנו לצאת מהמקום שלו. (הבט בה, ולו רק לרגע) אולי תרצי להוסיף מילות תחינה, או מילות תואר, למרות שגם ככה זה בסדר גמור.

תאיימי עליו, ותסבירי לו שהוא יכול להיפגע (גבולות הבלתי אפשר.)

ורק בסוף תני לו את הפיתרון. ניפוץ הכלא הזה שהוא שרוי בו.

עוד משהו:

(הדרמה כבר קיימת 

בקירות. -הדרמה לא קיימת בקירות, היא קיימת באדם הכלוא במרכזם.

היה צריך לכתוב 

(הדרמה כבר קיימת.

קירות

אדם כלוא במרכזם) - אלא אם כן הקירות מועכים אותו,

ואז את צריכה לפתוח את זה עוד. לשתול בעוד מקומות מועקת קירות.

(ואני ממש אוהב את מה שיצא לך.

בואי נלך עם זה קצת יותר רחוק.

אחרי שתגמרי סופית סופית לערוך את זה, תמצאי לך אליעז או יורם ניסמוביץ' כזה

(או משורר אחר אהוב עלייך) ונשלח לו את זה לביקורת.

זה יכול לפתח מאוד.

(חוץ מזה שתמיד טוב ליצור קשרים עם אנשים כאלו.

ידוע שהם אנשים ובכל זאת הם עדיין כאלו.)

צהריים טובים.

(אוטובוס, יהודה פוליקר שר שיר שמח כלשהוא.

מתל אביב לירושלים)

צור.

רק אובייקט אחד דרוש

לסצנת שיגעון.

הדרמה מחלחלת.

(קירות,

קטֵנים עם כל נשימה.

אדם הכלוא במרכזם.)

דמותך הסובבת

ב360 מעלות של איבוד--

הבט בה,

ולו רק לרגע.

נחש ועץ הדעת מתגלים.

בגבולות הבלתי אפשרי,

במראות;

הצץ- ותִפָּגע.

לא נותרה לך עוד דרך יציאה,

מלבד

ניפוץ חומות האני

והגדרה חדשה.

הסוגריים שלך מדייקים עצמם. הפסיחות שלך מצליחות לשוות את האימה למילים. 

אבל נראלי שתצרפי לסוגריים (לא בתוך, מעל) את ה"דרמה מחלחלת".

אני לא בטוח איך בדיוק מבחינת ההעמדה שלו. לא נקודותיים, גם לא סתם להיכתב עם נקודה.

תני על זה מחשבה.

יש כאן שני בתים שמופנים אל האובייקט עצמו האחרון והשלישי, אני חושב שאפשר להצמיד אותם.

לא שיהיו ביחד, שיהיו אחד אחרי השני, וככה נוצרת פנייה יותר משמעותית.

נחש ועץ הדעת - למה הם? חוץ מזה שהם בראשתיים וקדמוניים, למה הכוונה?

זה משהו שלא היה מובן לי עד הסוף.

עוד משהו - ה"מתגלים" בגבולות, במראות, זה מעולה.

רק צריך או לדייק יותר את הנשוא או להחליף אותו.

חשבת כבר למי את רוצה לשלוח את זה, אם את רוצה לשלוח את זה?

החלטתי להשאיר את הנקודה ב"דרמה מחלחלת". זה הרגיש הכי נכון מבחינת המקצב.

כעיקרון, נחש ועץ הדעת באים כדוגמא לרצון של האדם לדעת הכל, יותר, יותר מדי. 

עוד מקרה שבו ההצצה אל הבלתי אפשרי פגעה באדם.

בכל מקרה, ניסיתי למקד את זה.

(זה קשה לעבוד על זה.

אבל קשה טוב. קשה מספק.

תודה על האפשרות.)

אני קצת מתפדחת לשלוח את זה למישהו..

-------

רק אובייקט אחד דרוש

לסצנת שיגעון.

הדרמה מחלחלת.

(קירות,

קטֵנים עם כל נשימה.

אדם הכלוא במרכזם.)

הפיתוי לחשיבה מתמזג

בגבולות הבלתי אפשרי.

במראות;

הצץ- ותִפָּגע.

דמותך הסובבת

ב360 מעלות של איבוד--

הבט בה,

ולו רק לרגע.

לא נותרה לך עוד דרך יציאה,

מלבד

ניפוץ חומות האני

והגדרה חדשה.

כל ניסיון שלך יותר מושלם מהשני!!

את מוכשרת בטירוף, שתדעי.

והתוכן הזה.. אוי

כלכך מדוייק וחד.

באמת הליטוש עושה לזה טוב.

הרי את רוצה לדחוף אותו לחשוב, שייצא מהכלא שלו

הוא לא מפותה לזה, את רוצה בתור מטפלת, מכוונת, המספרת היודעת כל.

את מציגה לו תמונה, ואומרת לו "לא נותרה לך עוד דרך יציאה"

תדייקי יותר את השורה הזאת ונראלי שסיימת.

תעתועי התגדלות מתמזגים

בגבולות הבלתי אפשרי.

במראות;

הצץ- ותִפָּגע.

וכתוב ממש על רמה!

הפחד המשתק.

אבל ניסיתי.

--

רק אובייקט אחד דרוש

לסצנת שיגעון.

הדרמה מחלחלת.

(קירות,

קטֵנים עם כל נשימה.

אדם הכלוא במרכזם.)

חייתיות רדופה נגלית

בין גבולות בלתי אפשרי.

בין מראות;

הצץ- ותִפָּגע.

דמותך הסובבת

ב360 מעלות של איבוד--

הבט בה,

ולו רק לרגע.

לא נותרה לך עוד דרך יציאה,

מלבד

ניפוץ חומות האני

והגדרה חדשה.

להיות בו?

שקט סוער, אבל שקט.

אי מודעות כלשהי של האדם למצב שבו הוא נמצא, סקרנות יתר שתפגע בו.

אני לא מצליחה לצמצם את זה.

את מה שאת רוצה לכתוב תפתחי.

לפני כן תקראי את השיר בלי הבית השלישי (ושייבנה כבר, הבית הזה)

ותראי מה חסר בשיר אם אין את הבית ההוא.

אם הוא מוכרח.

אם הוא מוכרח תכתבי כמה שורות, חמש לדעתי.

אולי מהם נצליח להוציא ניסוח מדויק.

לדעתי המילה "מתגלים" בסוף השורה השלישית הייתה הכי מדויקת.

ד"א - הסמינר על ה"אין מה להתפדח" עוד יגיע. אני מחכה עד שנצליח לגמור את זה לגמרי.

השיר מסתדר גם בלי הבית הזה.

אבל אני אוהבת אותו. מאוד. רק שקשה לי להפוך אותו למשהו יותר טוב.

אולי אפשר להוסיף שורה לבית השני?

ככה:

הדרמה מחלחלת.

(קירות,

קטֵנים עם כל נשימה.

אדם הכלוא במרכזם.)

בעין הסערה פיתוי מגלה עצמו.

לא יהיה נכון להכניס שם משפט שהוא לא חלק מההרגשה של האדם.

אבל כן נראלי נכון שיהיה תיאור של רקע. אז ניסיתי עוד פעם.

ושיניתי קצת את הבית הרביעי, זה בסדר?

---

רק אובייקט אחד דרוש

לסצנת שיגעון.

הדרמה מחלחלת.

(קירות,

קטֵנים עם כל נשימה.

אדם הכלוא במרכזם.)

בעין הסערה פיתוי מגלה עצמו.

בטירוף ניצבים גבולות

של מראות

וזכוכית מחוסמת.

ראה,

דמותך סובבת

ב360 מעלות של איבוד--

הבט בה,

ולו רק לרגע.

לא נותרה לך עוד דרך יציאה,

מלבד

ניפוץ חומות האני

והגדרה חדשה.

תשאירי את החלון של השיר פתוח במחשב, מדי פעם תעריכי אותו קצת.

זה לא גמור. תתני לו לנוח קצת.

ממבט ראשוני דווקא הגרסה הראשונה היא זו שהכי מוצאת - חן בעיני, אולי בגלל הקוצר היחסי שלה. לא עקבתי אחרי הדיון שהתפתח כאן, אבל יכול להיות שהדרך הכי טובה להגדיר חוסר הגדרה (ככה לפחות אני תופס את השיר שלך) היא על ידי כמה שפחות מילים.

ואגב- "360 מעלות של איבוד" - שורה גאונית בעיני.

מרשים

אז ככה:

ישבתי עם השיר קצת יותר משבוע. יש לי סביבות ה10 גרסאות במחברת, כולן נחמדות, אבל רק זה. אף אחת לא הצליחה להגיע למשהו המדויק באמת. ואולי אין כזה, לא יודעת.

נראה לי שאני הולכת קצת להרים ידיים מזה לזמן הקרוב.

לכי עם הגרסה שהכי מתאימה למה שרצית להגיד. שהכי מבטאת מבחינתך את מה שניסית להעביר.

מה שהכי מדבר אלייך - הוא המדוייק ביותר,

אין כאן כללים כלשהם

אף אחת פשוט לא הייתה היותר.

לא הכל חייב להיות מושלם.

זה לא לפרסום או משו כזה אם הבנתי נכון..

אז.

בסופו של דבר.

עזבי, אני סתם פרפקציוניסטית לפעמים

אז אל תדאגי

בסוף גם המושלם יגיע..

עם עוד קצת רצון.

בהצלחה

שיוכל לעזור לך לפתור את הסוף.

תבואי אליו עם כל הגרסאות, ותראי מה הוא יגיד..

(ובטח שזה לפרסום. אין כאן שאלה.)

(כלומר, חוץ ממכם)

היחידה שאני מכירה היא זאת שאני הכי מתפדחת לשלוח לה.

ושורדת ומישהי- תודה לכן.

אני אפסיק עם זה קצת ואחזור לזה. כנראה

ממש ככה.

ו(בהנחה שזו לא סתם פרוזה מנותקת ממציאות)

כדאי מאוד למצוא כתובת תומכת בעולם האמיתי.

אני מדברת עם עובדת סוציאלית

תודה 🙏🏽

וכן, לגיטימי לתפוס מרחק, לא להגיע למקום שלא טוב לו בך, גם אם הוזמנת וגם אם זה הורים.

שיהיה חג שמח

5.

יום ראשון בערב

אני שוכבת על הרצפה, הכל מטושטש לי, באמת לא יכולה להפסיק לבכות ולהתנשם

והבן אדם לוקח ממני כל טיפת חיות ששייכת לי, את כל הבחירה החופשית שלי. צווח עלי ולא נותן לי לצאת לחופש שלי. ואמא עומדת ליידו והכל בסדר

כי ככה זה. אם זה לא קשור אליה אז הכל בסדר

והוא אומר "אני מתאבל עלייך. כבר התחלתי"

ושקט.

6.

פיקמי, פולניות, ומשיכה לגברים של פעם

אז זאת אמא

לא מפסיקה להתלונן על זה שהיא קמה ב4 וחצי אז כמובן כולנו צריכים להשתחוות להוד רוממותה שלא מסוגלת לישון כמו בנאדם נורמלי

היא גם האדם הכי טוב עלי אדמות, אשת אמת בכל רמח איבריה

על הזין שלי

מתמסכנת עד דלא ידע, ואנחנו רק מכילים אבל בסדר

אולי היא כזאת

אולי היא אחראית על הכל ונותנת לאבא להתעלל בי, כזו היא.

"אשת אמת" עד שזה מגיע להתאמת

ושלא נדבר על הגרוש שלה, שהיה סרבן גט שנים ארוכות. היא פשוט נמשכת לטיפוסים כאלה. רעים.

ואולי היא רוצה להתגרש מאבא והיא פשוט מפחדת. אבל אם כן מגיע לה

סעמק

הכי הכי חשוב בעולם במצבים כגון זה זה לשמור על השפיות. ההורים הם האמונים בעיקרון על סדר העולם, אבל כשהם מחריבים אותו בידיים אנחנו נקראים לסדר את העולם בעצמנו:

כל מה שגורם לשפיות שלך להתערער יוצא מהמשחק.

לגבי מה שכתבת בסעיף 4 - "גברת למה הטרדת אותי סתם? הם נראים הורים מדהימים":

א) אנשי מקצוע מודעים למצבים מורכבים כגון זה, ויודעים שגם גזלייט, פולשנות ושליטה הם התעללות נפשית. 

ב) כאן מוכרחים להכריע שאת מצודדת רק בשפיות. שאת צודקת ולא משוגעת, ולכן תופסים מרחק, מציבים גבול...

יש לי ניסיון מועט בתחום וגם עכשיו נמצא במאבק מסוים על השפיות בעצמי. בהצלחה!

הנימה המינורית האופיינית לכתיבה שלך. איזה קטע עדין!

מלך המשיח נושא על גבו שני מיתוסים - מלך בעל גלימה, ועני הרוכב על חמור לבן. הגיבור בשיר (אתה, אך נימוסים) לא רוצה את דמות הגואל הגדול, כמו שהוא גם לא רוצה גאולה שלמה ובומבסטית. "בלי גלימה בלי יומרה". הגיבור מדגיש ומבליט כל הזמן: "די בזה, רק בזה". יש כאן קול רך בתוך המון משולהב, שרוצה גאולה עדינה. זה שיר מאוד גלותי להרגשתי, by all means, ואולי זה אפילו מכוון, כלומר שיר אנטי-אתוס ציוני ואנו באנו ארצה. גם אין כאן בית מקדש, ותחיית המתים תקרה מתוך איזו גחמת לב "ואז כולם יקומו לתחייה", כמו פנטזיה רכה של ילד קטן שמשרטט את מהלך העניינים כפי רצונו השרירותי.

הגמרא כאן משחקת אלמנט מופלא, יחד עם העדינות. מלך המשיח שכל העולם מחכה לו יבוא רק אל הגיבור, ויחד הם ישבו וילמדו גמרא. הכותב מכביר ועובר את המימרא "מה יותר מתוק מדף גמרא" ואומר: "אין שום דבר בעולם הזה מלבד עוד דף גמרא". זה מאוד גלותי, זה מאוד מסוגר, "אהבתי את אדוני את אשתי ואת בניי", אבל מעורר המון חמלה וכבוד למקום הזה. "נאכל אותם נלעס אותם נבלע אותם" - כריפרור לאווירה המיליטנטית של ההמון המשולהב סביב, אבל ביטול האלימות בהסבר: דפים בטעם דבש. 

"נהיה אנחנו דף גמרא" - יש כאן משהו באווירה הזו שהולך ומאבד היגיון, שמתמסר כל כך לפנטזיה הזו של המתיקות הזכורה והיקרה, שמבליט הלך רוח קשה ושבור מאוד. יש הפרש שנבנה בצורה מהלכית בין "נשב נלמד יחדיו גמרא" לבין "נהיה אנחנו דף גמרא", יש כאן תיאור של התמזגות מוחלטת וחזרה לרחם...

זה מזכיר לי מושג שנקרא "פנטזיית הזהב":

"נשמע תורה ממי שאמרה, אשב לי בשורה האחרונה" - זה משעשע, כי משה רבנו הוא מוסר התורה שיקום בתחיית המתים והוא זה שישב בשורה האחרונה בשיעורו של ר' עקיבא ולא הבין כלום. מי יישמע את מי? 

אבל שוב - די לי בזה, רק בזה. העולם מבטא מהלכים גלובליים דרמטיים, מלחמות גוג מגוג מהדהדות בכל עבר, אבל את הגאולה הגיבור מבקש להביא מתוך פנטזיית הגלות. הוא דוחה את אתוס התקומה, הוא דוחה את זקיפות הקומה, הוא דוחה את החלומות הגדולים "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ואת ימות המשיח שבינם לביננו אין אלא שיעבוד מלכויות, ורוצה את המתיקות, את השטיבלאך, את הגמרא... העולם הזה מאוד מפחיד והגמרא באמת מאוד מתוקה.

תודה! שיר מתוק מדבש ועדין כתולעת

מתוק כל כך

אהבתי מאוד את האטמוספרה והתנועה והרעיון מתוק כל־כך.

כהערה פיצפונת, הקריאה הייתה קצת רוויה תארים לטעמי, זה קצת מאט את ה־flow (המוח תופש המון תיאורים במשפט אחד) אם יש אפשרות לבזר קצת או להעביר בדרך יותר מרומזת? זאת דעתי האישית הפעם (לאו דווקא האובייקטיבית)

היי רות
מה יהיה לי להציע לה
אני רואה את עמוס שלך עומד איתן
ואני כל-כך רחוק מלהיות סלע
אולי בקצה הכביש הראשי הזה
אוכל גם אני להיות למישהי מישהו כזה

עננת אבק מיתמרת
טופר פוצע פרווה עבה
שאגה נוראית מחזה מיוסר
קילוחי דם על זרועות
ניב ננעץ בעומק רעמה
לסת מטלטלת
גניחה ונהמה רוטטת
יש לנו מנצח

אלפא נס אל המרחק
מוכה וצולע
גיבור חדש עולה אל הבמה
רעמתו דבלול ודבק
גיבנתו בולטת
זנבו שבור
עיניו קהות
הוא שואג שאגה צרודה אל שמיים מאפירים
מכה רעם ולביאות זוקפות מבט
הוא פוסע בגאון מוזר הן צועדות אחריו
מערכה

הן יוצאות לצוד הרבה
הוא מתבונן בשקט

ומשנה תנוחה, קשה לשבת על ענף
הן חוזרות עם דם על השפתיים
"לא מצאנו טרף"

מתלקקות ונוהמהות בינן לבינן

כשהוא מגרגר לקראת אחת היא מתגלגלת על הצד
אני צריכה לקום מחר מוקדם, תירגע
זכר אלפא הולך לישון לבד

בחלומו הוא גור ואביו גדול
הוא פוסע ופוסע ולא נגמר לכל האופק
הוא מיילל ומצייץ ואביו נמתח עוד אל האופק
עובר ועובר ועובר
הוא מתעורר בבעתה 
בפרוותו סבוכים קוצים
נקבה נוהמת מגרשת אותו בטפריה
הן חוזרות אל הגורים הבהירים ומיניקות
מלקקות דם מהשפתיים

הם מביטים בו באיבה כשהוא עובר
גור אחד לוחש: "הבנת בכלל מי זה?"
הוא נוהם נהמה צרודה וזוקף זנב שבור
כשהוא עובר הוא שומע בקושי צחקוקים

מסע של כמה קילומטרים 
בצהוב סוואנה שמים בוהקים
הוא מוצא אותו כמו מלך
מלקק פצעים משחר לטרף
"יש לך כמה דקות?"
יושבים

הוא חוזר מן הגלות
רעמתו אין בה דופי
הגורים מזנקים על כפותיו החזקות
הלביאות מתחככות ברעמתו ואומרות
חיכינו לך, ידענו שתשוב
הוא מהורהר והוא נוגס בטרף שהובא
האוכל לא טעים לו והוא לועס בשקט
זה היה מוזר, חבל שלא היית פה
היא אומרת מגרגרת ומניחה עליו ראש

גיבנת מזדקרת
זנב שבור רחוק
נהמה צרודה מאוד
רעמה דבוקה וקוץ
הכל נכון, הוא מתבונן על שקיעת סוואנה נהדרת
ומלקק פצעים ממאנים להיסגר
 

(תרתי־משמע)

אה וסליחה שלא יצא לי להעמיק אני מנסה לחסל את מלאי הבירות לפני הפסח ורמת הריכוז בהתאם

שתה לשוכרה

זה רק אומר שעליך לקרוא את "נמר השלג" של צ'ינגיס אייטמטוב ברגע זה ממש

ליריקס בתיאור

אהבתי מאוד את התיאור האידילי־טבעי־משוחרר־מחוברלרגשות של הבחורה זה trope חזק.

אלא שתמיד יש סוף עצוב אני רוצה גם סופים שמחים ממך.

השונה ביניהם (המתבטא גם בדמות הנשית) זה שבקטע הראשון של "אשת-הקצין" הגיבור לרגע לא התיימר לחשוב שהוא מתאים לה. רגעי החסד שלהם ביחד בנחל הם עם טון מינורי ומסוייג וכשהם עולים "היא נושאת עיניים למרחק" וגם הגיבור "משתומם ומחכה לו". כלומר לרגע הוא לא מתיימר לכבוש אישה שהיא מראש "אשת-קצין", גם אם היא רווקה ובתולה.

אריה דינן מסכן יותר, כי הוא טבוע עמוק יותר בטבע. בטבע הטבעי אין גברים רגישים או גברים עם סיפורים מסובכים. יש רק אלפא. ההרגשה הקשה מנשוא בקטע של האריות היא שכולם מרגישים שהאריה עשה משהו לא בסדר, שהוא לא היה אמור לנצח, שאי אפשר לשאת את הכאב שלו בתוך המערכת הטבעית של אלפא Provider טבעי ("קצין") ונקבות מגרגרות. הוא היה צריך לדעת אבל הוא ניסה לכבוש פסגה שלא שלו ולכן כזו זרות וצרות עין ונבזיות כלפיו וכזו בדידות וחלומות רעים.

שני קטעים תאומים (ולא במקרה) ששניהם מבררים את ההשתלבות בעולם סואן בתור אדם עם גוון אחר.

לגבי עצוב - יהיו סופים שמחים כשיהיו הבנות שמחות. אני לא אוהב לזייף בכתיבה שלי. (יש לפעמים סופים יותר נעימים או רכים).

מאיפה שלפת אותו? ובאיזה שפה הוא בכלל?

הייתה תקופה שהתעניינתי בשפות אז היו לי בפלייליסט כל־מיני קלסיקות שונות ומשונות

זאת להקה מגניבה, יש להם גם אלבום שלם בגרמנית. מרגישים את שנות ה־60 לטוב ולרע.

קבל עוד שיר ממש ממש חמוד שלהם בדוק תאהב

המילים לקוחות מהגירסה הגרמנית שעדיפה מילולית לדעתי

It's hard to walk through the dark

Please, feet, don't run so fast

Despite all, you'll see the distance

Breathless, it will quickly already become light

Be without haste

Haste only consumes you

Enjoy the rest

Then all'l be good

Close your eyes, count sheep

Tired streets yawn empty

Tired, you only feel the stone

And then they don't disturb you at all anymore

Be without haste

Haste only consumes you

Enjoy the rest

Then all'l be good

תודה רבה!

מותר להרגיש

מותר לחשוב

מותר להרגיש הכל

מותר לרצות הכל (עזבי ביצוע)

מותר לרצות למות (כנקודת מוצא).

אנחנו זה לא המחשבות שלנו.