ואיך יש לנו בחירה, אם נולדנו ונמות בעל כרחנו?

אם הבנתי את השאלה נכון-

ה' עושה חסד עצום בעצם היותנו, ובעצם האפשרות שהוא נתן לנו לבחור. מה שבחרנו- הוא עוזר, והוא כבר יגלגל מזה דברים טובים. ולכן אדם שעשה עבירה לא צריך לכעוס ולהיכנס לעצבות, כי ה' עזר לו בכך שגלגל את העניינים שיפעלו לטובת האדם באיזשהי דרך.

(ורק בדרך אגב- אני לא חכמה גדולה ולא רב. לכן מה שאני כותבת קח כעירבון מוגבל, כי אני לא יודעת אם זה נכון ואם כך יש לפרש את דבריו של הקדוש ברוך הוא. אבל זו דעתי ואני מקווה שהיא נכונה)

לאדם לא טוב לשנוא את עצמו למרות הבחירה, כי מה התועלת בזה? תשנא את עצמך, תחשוב כמה אתה רשע, וחס וחלילה אפשר ליפול מזה ליאוש ועצבות ודברים לא טובים. אחרי שהאדם חוטא ניתנת לו הזכות (לרוב) לתקן את מה שעשה, לכן אחרי שאחטא- במקום ליפול מזה, אני אנסה לצמוח ולהתרומם. לבנות את עצמי מהשברים של החטא, לכפר על העבירה בדברים טובים שיעשו נחת לפני ה' יתברך.

אני מקווה שכיוונתי לנקודות ושעניתי על כמה שאלות.

שלילת הבחירה היא עונש כבד לאדם שהגדיש את הסאה, ואין לו דרך לעשות תשובה כמו פרעה.

דעתי היא, שכל הצלחה של האדם היא בחסדי שמים: בפרנסה, בחינוך, בזיווג, במלחמה ובכל דבר ודבר. ההשתדלות שלנו היא הכרחית בדרך כלל, כי לא ראוי שהעצלן ימשוך ידיו וידמה ח"ו שה' עובד אצלו. אבל ההשתדלות היא רק התחלה טובה. ההצלחה תמיד תלויה בגורמים שאין לנו כל שליטה עליהם, וה' מזמן לנו אותם אם זכינו.

זה בכל הצלחה שהיא, אלא שיש נושאים שהתלות בבורא מורגשת הרבה יותר. המלחמה שלנו ביצרינו קשורה לעצם היותנו נבראים המורכבים מגוף ונפש. הנפש מחמדת דברים שהגוף צריך, כי הגוף הוא כלי הכרחי לה. מצד שני היא נדרשת להשכיל את בוראה, ולחשוק להתפלל אליו ולעבוד אותו. בעודנו בעולם הזה אין אנו יכולים להשתחרר מהניגוד הזה. כאן מידת הקלות שבהתגברות על היצר תלויה במידת דבקותנו בה', והפנמת אפסיותו של היצר מול גדלו. 

אם בכל הצלחה אנו זקוקים לסיוע, כאן על אחת כמה וכמה. ואם לא ידבק בה' אינו יכול לו.

בס"ד

המצב בו ה' מכביד את לב האדם קיים,

אכן כעונש במצבים קיצוניים- ומובא בתניא שגם במצבים אלו,
יש בחירה לדחוק את השעה ולהתאמץ עוד יותר. 

בס"ד

יש נפילה לחטא, ויש קפיצת ראש. אלו דברים שונים.

העניין הוא לא רק החטא עצמו, אלא גם התהליך.
האם האדם יזם את החטא מרצונו החופשי?- זו בחירה
 מה האדם עושה כדי לא להגיע לשם?,- זו בחירה

ואם כבר נצב בפני ניסיון, האם הוא נכנע לשם, או שהוא מנסה להתגבר?- שוב בחירה

כשהוא מנסה להתגבר- צריך תפילה לה' שיעזור ואז ה' עוזר.

החוכמה שה' עזר לי, היא א'- שבקשתי עזרה,

וב'- שבחרתי לקבל אותה ולהשתמש בה. 
לצערי קורה שהקב"ה עוזר, והאדם מכניס את עצמו למצב של חטא בכוח. 

למה לא לשנוא את עצמך? כי ה' אוהב אותך.
ואהבת לרעך כמוך- אתה מצווה לאהוב כל יהודי, כולל את עצמך. 
אבל כמון לא מדובר כאן על אהבת הגוף, הנפש הבהמית וכ', אלא אהבה לחלק אלוקא שבך. 
ואחת מדרכי התשובה המבוארות בתניא היא רחמים על חלק אלוקא השוכן בתוך הגוף שלך.

על הנשמה שלך. ומתוך רחמים על הנשמה שעזבה את מקום מושבה בגן עדן-

שם הייתה דבוקה באלוקות ונהנתה מזיו השכינה, ירדה למטה, להתלבש בגוף הגשמי,

ולהחיותו, בכדי לברר ולתקן את המידות של הנפש הבהמית. (הנשמה לא צריכה תיקון כלל)

וכי ייתכן שבמקום להאזין לנשמה, לקיים תורה ומצוות וכ' שזה החיים שלה, אני מכניס אותה 
לרפש של חטאים?? אהבה זו אהבה לחלק אלוקא שבנו. וגם את הגוף לא צריך לשנוא, אלא לחנך.

לתת לכל עניין את המקום והזמן שלו. כמו שלא היית מנסה לחנך ילד בגלל שאתה שונא אותו,

כך גם את עצמך- ניתן לחנך רק באהבה. ומתוך אהבה עצמית לעשות הכל כדי למנוע נפילה לחטא-

שאין דבר גרוע יותר מהתרחקות מהקב"ה.

המון המון הצלחה.

בס"ד

מעריך את זה!

שתזכו למצוות.

בכל דרכיך דעהו אפילו בדבר עברה. ברוך תהיה לעולם תחיה.

כשטוב לך, במה תרצה לפנק את ה' יתברך?

לתרום צדקה?

להוסיף לימוד תורה?

באמת קצת באסה קשר שהוא תלותי והוא רק קשור בדברים חומריים.

אילו דברים משמחים אתה חושב שתוכל להוסיף לקשר?

ישר כוח על השאלה יש לך מודעות מדהימה.

זה יפה שאתה בקשר צמוד עם ה', וזה מראה שאתה מאמין בהשגחה פרטית עליך. אבל מצד שני נראה שצריך לעשות איזשהי הפרדה בין מה שקורה להשגחה. הקב"ה תמיד, תמיד תמיד בצד של הטובה. אבל זה לא עובד בצורה של רע-עונש, טוב- פרס. זה כן יכול לבוא בצורה של רווחה רוחנית והרגשה שהנשמה במקום הנכון, אבל לאו דווקא מצב גשמי. גם כי אחרת לא היתה בחירה, וגם כי מתן שכרן של צדיקים לעולם הבא.

תחשוב על הצדיקים מתחילת ההיסטוריה עד היום- יעקב אבינו, יוסף, דוד... עברו קשיים צרות ונסיונות... זה יעזור לך להיזכר שמכה משמיים אינה עונש או סימן שה' נגדך.

צריך גם להרים את המבט מהמציאות האישית שלי. החשבונות של ה' עמוקים מיני ים. שווה לשמוע סיפורים על כך שממחישים כמה התברר שהקב"ה צדיק ורחמן גם כשלא היה נראה כך.

ולנסות לעבוד את הקב"ה מהמניעים הנכונים. להעמיק בזה... זה לא יקרה ביום. תלמד, תשאף, תתפלל. 

ליראת שמיים ואהבת ה', בגלל האמת.. 

הינוקא אומר שהעולם שוכח שאנחנו פה לעבוד את ה' וחושבים שהוא עובד אצלנו... גם התפילה שהיא עבודה שבלב הפכנו אותה לכלי עבורנו, כאילו הקב"ה כספומט למילוי בקשותינו. אבל זו לא אמונה.

וזה בסדר שזה לא טבעי לך... אני מזדהה עם השאלה שלך, חושבת שאנחנו דור מורכב שעובר דברים ובעיקר שטיפת מוח ובלבול ויש בורות תורנית בגלל כל הריחוק והמסכים. ה' יודע איפה אנחנו מונחים, ולפום צערא אגרא. לדעתי הכי חשוב להקפיד על מידת האמת. קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. 

חזק ואמץ!

שאתה מגיע עם הרבה עוצמה לעבודת ה', עוצמה רגשית חזקה שגורמת לחיבור שלך לבורא להתבטא בהחזקת תחושות הכנעה וחיבור בכוח, אבל רגש כזה אי אפשר להחזיק לאורך זמן. בפרט אם העבר שלך היה מורכב וקשה מסתמא אתה מגיע עם כל זה לעבודת ה' - וזה יכול לקרות.

הרצון לחיבור חזק ומורגש הוא חשוב, לא כל אחד זוכה לזה, הרצון הזה צריך להחזיק אותנו מלמטה כמו השמן שמאפשר לנר לדלוק כל עוד הוא למטה, אבל צריך להיזהר לא להביא את כולו לכיוון הפתילה. זכור לי שהרב דסלר במכתב מאליהו (לצערי לא זוכר איפה) כותב שהרצון והכמיהה צריכים להיות גדולים יותר מהמעשים, ושזה ידחוף אותנו, אבל ההתקדמות המעשית צריכה לבוא בנחת.

מבחינה מעשית צריך לנהל את ההתקרבות לבורא בהיגיון, לוודא שההתקרבות הזו כוללת לימוד תורה ממצה שמוציא ממך את מה שאתה מסוגל, ואם חסר לך כלים לזה כדאי להשלים אותם בעודך צעיר. וכמובן עוד הרבה חלקים חשובים בתורה שכל אחד יודע את המקום בו הוא צריך חיזוק. בהדרגה. 

אין שום עניין לתלות הצלחה או אי הצלחה בעסקים וכו' בדברים האלה הקירבה לה' צריכה להיות בסיס יציב. לפעמים ה' מנסה בן אדם ומונע ממנו הצלחה, לפעמים ה' מנסה בן אדם ונותן לו הצלחה, ולפעמים ההצלחה היא לטובתנו ולפעמים לרעתנו. 

שתמיד תצליח.

 אין סתירה בין מגמה אידאולוגית למימוש עצמי

הנקודה כאן היא אחרת לגמרי - עולם הבא זה השייכות לנצח. היות שהתפקיד של יעקב היה לבנות בית שלם, בית של שנים עשר שבטים - אם אחד מהם היה מת בחייו, אין לו שייכות לעולם הבא, כלומר הוא לא מילא את תפקידו בעולם. לכן גם דווקא על יעקב - מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, למרות שבוודאי פיזית מת. 

אם זה עוזר לממש דברים טובים שיוצאים מהכח אל הפועל.

אם זה נשאר בגדר הרגשה, יכול להיות שזה רק דמיון שווא

אחרי שבת קודש, בזכות שירי שבת, דברי תורה, דיבוק חברים..

מגיע למוצאי שבת ואז יכול להרגיש קצת נפילת מתח. 

החכמה אם העליה שלו עכשיו מבוססת ואז הוא גם מצליח למשוך את החוויה הלאה למעשה.

יותר להתכוונן לימי החול ולפעול בהם מה שצריך לפעול, מתוך העליה הרוחנית שהוא חווה.

או שהוא מרגיש נתק בין החוויה המרוממת לחיי החולין היום יומיים..

הנתק הזה הוא טבעי אך הוא גם מעיד על משהו שלא חלחל עד הסוף.

אם אדם באמת חש קרבת ה', הוא צריך להרגיש רושם מסויים.

הרושם הזה יכול לבוא בצורה שונות מאוד, אבל יש איזה רושם.

הרושם הכי בולט הוא במעשים.

העליה הרוחנית היא לא רק חוויתית ריגשית, ויראת השמיים בא לידי ביטוי יותר חזק במעשים. בדקדוקי מצוות ועשיית חסד וכו'.

עם דבקות מאוד גדולה ותחושת התרוממות.

כדי לבסס אותה, אדם צריך לקבל קבלה טובה מעשית - לקרוא עוד פרק תהילים למשל. לקבל תובנה מסויימת בעבודת ה' שתאיר לו - נניח כל אדם נברא בצלם ולכן להתייחס יפה לקופאית בסופר. 

אם שירי סעודה שלישית נשארים רק בזה שכיף שהיה מרומם, בלי שום צד מעשי לאחר מכן - אולי זה דמיון בעלמא.

ההסבר הוא שחג זה לא מנהרה שצריך לעבור אותה ולהתקדם הלאה,  

אלא אנחנו נכנסים לתוכם. 

זה כמו מסע שרואים וחווים כל מיני דברים בדרך. החג נמצא בדרך ואנחנו מושפעים ממנו, ההשפעה נשארת ומעצבת את המסלול בהמשך המסע.

מצד אחד מזדהה עם דבריך,

מצד שני, מאמין שיש גם עניין סגולי שקיים בלי קשר להתכווננות. 

ההתכוננות נועדה רק לחשוף את התוכן הפנימי, לא ליצור אותו יש מאין.

מה ההבדל בין השתיים?

אם אני רוצה ליצור חוויה שהיא יש מאין - אז אם לא התכווננתי - באמת אין כלום.

אם אני חושף את ההתוכן הפנימי - גם במקרה שאני לא מודע אליו - הוא עדיין קיים.

זה הבדל משמעותי. ברור שיש גם עוד השלכות לשני ההסתכלויות הללו.

לא תמיד מרגישים את זה, אבל כשאנחנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו" אז אנחנו מעיד על כך שאנחנו עומדים להביע את את הקדושה שהקב"ה טבע בנו ואנחנו עומדים להוציא אותה לפועל.

לכן כלל שיותר "מנכיחים" את המצווה ונותנים לה מקום בחיים שלנו אז הקדושה נכנסת.

ככל שאני יותר מכין את המקום בו אני שם את החנוכיה ואיך בדיוק אני שם אותה איזה נרות ואיזה שמן בדיוק להשתמש אני מרגיש שזה יותר נמצא אצלי ועושה רושם, בעת המצווה וגם אח"כ.

חג החנוכה מציין את יותר מכל את מה שנקרא "פרסומי ניסא", פרסום הנס. בדיבור מחשבה ומעשה להתעסק במצווה. לספר בגבורות ה' שהיו איתנו בדורות קודמים עד עכשיו.

לשאלתך - לצורך העניין, אני רואה שאם שנה הבא יותר אשקיע ואקנה שמן זית מבקבוק ואפרגן בנרות שידלקו שעתיים וזהו אלא אשים את מלא הכוס שספיק ל5 שעות, ולא רק אקנה נרונים זה ישדרג את החוויה. ההשקעה בפרטים עצמם גורמת לגלגל הזה של מחשבה- דיבור-מעשה לנוע וממילא המעשה הקטן מקבל מקום בתודעה.

ברגע שמתחילים לכתוב כמה תגובות (לא יודע כמה) הם חוזרים לעמוד הראשי

ואם יש לכם סגולות ותפילות אשמח ממש שתשתפו.

כמובן הכי בסיסי זה לכוון לפי הברכות:

לקיים מצוות הדלקת נר חנוכה, כפי שתיקנו חכמים.

לפרסם את הניסים שנעשו לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

וזה כולל: את נס הניצחון על היוונים ואת נס פך השמן.

מעבר לזה:

להרחיב במשמעות הנס: ניצחון שהביא לשלטון ישראל. נצחון של האמונה על פני הכפירה, הטהרה על פני הטומאה.

לכוון נר איש וביתו - האור של הבית, המשפחתיות.

לכוון מוסיף הולך - שאנחנו מעלין בקודש ועל תוספת הניסים.

לכוון שהנר הוא הנשמה, נר ה' נשמת אדם, מה רוצים להאיר בנשמה ולהאיר כלפי חוץ לנשמות נוספות.

לכוון שהנר הוא התורה והמצוות, כי נר מצווה ותורה אור - התורה והמצוות שאני מבקש להאיר בנשמתי.

יש סגולות שקשורות לתיקון המידות?

לפרסם את הנס. 

להאיר בתוכנו את האור שנמצא בחושך.

לשים לב לנפלאות שקיימים אצלנו. 

וזה התבטא בנצחון החשמונאים. וכסמל שביטא את זה - טיהור המקדש הדלקת המנורה מחדש במקדש המטוהר וזה שהנר דלק 8 ימים (8 ימים במקום יום אחד זה סמל לנצחיות הדלקת ההתורה בישראל כי מספר מעל הטבע)