את מעלה שאלות כבדות משקל..

בנוגע לשאלה הראשונה, אני ממליץ לספר, אך לא בדייטים הראשונים אלא לחכות שזה מתחיל להיות רציני

בקשר לשאלתך השניה, אם את עדיין לא "התנתקת" מהקודם ואת עדיין אוהבת אותו, עדיף לא לצאת עד שתצליחי להתעלות מעל הרגש כלפיו ולהמשיך הלאה רגשית

כמובן לזכור שהכל מכוון מלמעלה, וכנראה שהראשון לא היה מיועד להיות בעלך..

שבחור "רוצה לשמוע". וזה לא אומר שהוא "לא שלה", במובן שאחרת לא היה מתענין.. זה אומר שהוא נורמלי ורוצה לדעת במה מדובר.  אכן, יתכן שזה באמת לא מתאים - כי היא צריכה מישהו שיקבל אותה, אבל לא כמו שנשמע כאילו זו "בעיה בו".. בהחלט לא.  

ונישואין זה אכן דבר "בלעדי".

להרגשתי, זה הכי טבעי

השאלות הן יסודיות כי הן נוגעות ביסודות של הקשר,
השאלות שלך עוסקות ביסוד האמון וההדדיות

1- יסוד האמון הוא בסיס לקשר, בלי אמון אין שום קשר יכול להתקיים, בטח לא קשר זוגי תקין, לכן חשוב שיהיה אמון, אמון בבן
הזוג שמספר, אמון שאפשר לשתף ולא בורחים. הצעד של לספר משהו אינטימי כזה צריך להיות בשלב שבו זה רלוונטי, כלומר,
כשאתם רציניים, לא בדייט הראשון, אבל גם לא אחרי האירוסין. את המינימום של "היה לי קשר ארוך עם בחור, ונפלנו בנגיעה"
הוא צריך לדעת לפני, הרחבות וכו' לפעמים רק יזיקו, וגם אם הן נצרכות, בשלבים יותר מתקדמים הן יתאימו יותר, כשיהיה יותר

בטוח ופתוח לדבר על נושאים כאלו. 

האם זה מרתיע - כן, יש בזה משהו מרתיע, וככל שהגעת רחוק יותר זה יותר מרתיע. ברור שיותר נוח לבחור ששמר על עצמו

מבנות לחשוב על אישתו כמי ששמרה על עצמה מבנים, אבל אם הקשר שלכם טוב, ועשית תשובה, ואת כבר לא שם, יש גם סיכוי 

טוב שהוא יהיה מוכן לוותר על הנוחות הזו.

הערה: בכל מקרה - מכיוון שאת אומרת שזה "הגיע די רחוק" ראוי לשאול רב, מה בדיוק ואיך בדיוק לספר, יכול להיות שיש פרטים
שלא נעים לדבר עליהם אבל עלולים להוות בעיה הלכתית בנישואין ללא ידיעתם, ואף הונאה של ממש בהמשכת הקשר.

לא כתקיפה אישית אלייך, את בסדר, רק לוודא עם רב.

2-יסוד הבלעדיות הוא מוכרח בקשר זוגי, אין דבר שיכול להרוס קשר יותר מחוסר בלעדיות. קשר זוגי תקין ומאושר בנוי על כך
שהוא ה"אחד" שלך ואת ה"אחת" שלו, ואין עוד. כל עוד את חושבת על הבחור הקודם, כל עוד זה רלוונטי בעינייך, יהיה לך

קשה להתמסר לבחור שלך, וזה יכול להרוס לך קשרים אפילו בעקיפין, פשוט כי בחורים ירגישו חוסר פניות רגשית אליהם,

ככל שקשר מעמיק שני בני הזוג מבקשים להרגיש מהשני את תחושת הבלעדיות ומנסים להרגיש בתוכם את אותה תחושה

כלפי השני, כשלאורך תקופה בחור לא יקבל ממך את התחושה הזו הוא יעלול להתעייף, ואפילו אם לא, את עלולה לא להצליח

להגיד כן, מפני שאין לך את התחושה שהוא ה"אחד", יש לך בחור אחר.

את צריכה לענות לעצמך על השאלות הללו לבד-

את בקשר כרגע?

אם כן, אם עכשיו הבחור מתקשר, מתגלה שהוא חזר בתשובה, והוא רוצה להמשיך - את זורקת את הבחור שיוצא איתך?

את ממשיכה למרות זאת? מה הסיכוי של הבחור שיוצא איתך שהקשר יצליח אם המשכת?

אם את עדיין חושבת עליו, עדיין רלוונטי בעינייך, אני חושב שאת מבינה כמה זה לא הגון לצאת עם בחור אחר ככה.
את צריכה להיות חזקה בדעתך שהוא לא שייך לך ואין שום קשר ביניכם, ואם הוא יחזור להיות מאמין זה לא רלוונטי לקשר שלכם.

רק אחרי שתתנקי ממנו תוכלי לצאת עם בחורים אחרים בלי שזה יהיה מכור מראש.

שח"ו לא תגיעי למצב של השרשור הזה 

הרגש מאוד מאוד חזק וכדרכו הוא מציאות בפני עצמה,

1. בשביל מה להכינס את המכר החדש לרגש ישן? אין צורך.

הרי באמת ככל שהשנים עוברות ואנחנו נפגשות יותר

עשוי להיות קשרים שהתקדמו

גם לי היו כאלה שכמעט נישאתי להם ובסוף השדוך ירד

(רק ההבדל שאצלינו סוגרים אחרי 4 פגישות לא 4 שנים  )

אין שום צורך לספר זאת לבן-זוג עתידי, זה דבר שקורה. 

בגדול, בכל מה שנוגע לקשרים עם אנשים כמה שפחות לשתף אחד בקשר עם אחר. 

כך אינ רואה זאת גם בתוך המשפחה, עבודה וכדו' זה מונע הרבה עגמת נפש

2. הדילמה הזו האם פייר לצאת עם מישהו חדש. רק מראה כמה נקשרתם

ואם זה לא יכול לבוא לכלל חתונה. טוב תעשי אם תכירי אחרים 

כך דמותו תתרחק קצת, מה שיקרה גם עם הזמן

אם מותר לשאול כמובן..

[ולפני הכל - חייבים לומר, בשביל אחרים, עוד דוגמה כמה זה גרוע ה"קשרים" הללו טרום-נישואין. "ארבע שנים" זה לא דבר שנצרך כדי להתחתן; ולא כדי להתחתן - אין היתר. ושברון הלב, מלבד עצם הקלקול החמור, מצריך להפיק לקחים ולהימנע בכל תוקף. זה כמובן, לא על "מה שהיה" (בהנחה ובתקוה שיש חזרה בתשובה אמיתית מזה), אלא ללמידה לצורך אי "התנסות" כזו של אחרים ח"ו]

לגבי השאלות:

1. לענ"ד, לא הגון לא לספר. אע"פ שיש רבנים שאומרים שלא צריך לספר, אם חזרה בתשובה, ולא עברה סף מסוים בעברה (ואז המשמעות היא לא לספר כל החיים. כי אחרת, זה יכול לגרום תחושות קשות מאד כשמגלים "פתאום").  ולא לדחות לזמן שכבר יש קשר חזק - כי אז הבחור בתסבוכת רגשית, ועלול "להסכים" למה שבליבו אינו מסכים - וזה עלול לצוץ אח"כ. אע"פ שלא אצל כולם חייב להיות כך.

ואת צודקת - שיש סיכון שהבחור הנוכחי יגיד שאינו רוצה. צריך להגיד בצורה עניינית, כדי לא להפעיל "לחץ" לשום כיוון.

2. לא "פייר" לצאת עם מישהו אחר - אם את בכלל עוד "אוהבת" את ההוא. זו דעתי.

כתבת בצורה מדוייקת לדעתי.

ולך יקרה-אם את מעוניינת להתייעץ עם מישהי בעלת נסיון דומה,

אשמח לסייע...

בס"ד

1- אני לא הייתי רוצה לדעת דברים כאלו,
וגם אם ברור שהיו אהבות גדולות בעברו של הבחור- לא רואה שום תועלת שתצמח מכך שאדע זאת,

מעבר להרגשה לא נעימה, ופלונטר שזה מכניס אותי אליו.

מצד שני אני לא בחור ונראה שזה שונה בין בחורות לבחורים.

2- לא פייר בכלל, לא כלפיו, כמובן,

אבל גם לא כלפייך. איך אפשר בכלל לצאת עם מישהו כשבלב יש אדם אחר?

זה לא סיוט? 

בעניינים אלו.

כמובן, לא בהכרח תמיד - אבל עקרונית, יכול להיות ממש שוני מהותי. צריך להביא בחשבון.

אם כל אחד וכל אחת היו מספרים הכל. הרבה חתונות לא היו מתקיימות. כמובן שיש דברים שחייבים לספר. וההבדלים לפעמים מאוד דקים. ואת האהבה מהעבר נא לשכוח. ומהר! איזה בית תבנו לי...

יש הבדל בין "מה היה אם היינו" פעם בעבר, במסגרת צדדית, לבין "אם היא חוזרת עכשיו, אני מתחתן באותו יום".

אם אתה לא נמצא במקום שעדיין רואה בה מישהי כל-כך קרובה יכול להיות שהדרך היחידה להתנקות היא להתחיל

לצאת בבחינת "צרות חדשות משכחות את הראשונות".

כדי להציע להמשיך הלאה, ולנסות לסיים את התהליך. כי משמע מדברייך שאתה עדיין לא יוצא, מה שיכול לעזור לך.

לפותחת כבר הגבתי באופן מסודר.

שאז זו פשוט הונאה שתתברר לו אחרי החתונה.

 אבל כל מה שפחות מזה ?  זה סתפ רכילות ולשון הרע על עצמך.  מיותר ומזיק .

 אם זה ממש ממש לוחץ לך על הנשמה ואם תזכי להאריך ימים יותר ממנו , אז אחרי השלושים שלו תוכלי לבוא לקבר וללחוש ככה שאף אחד לא ישמע מה עשית. אל תחששי , אף אחד לא ישמע גם לא הוא ...  סתאאאאם.

קשר הנישואין הוא ברית מכאן ולהבא

זה לא עסק שלו מה היה לפני כן

סיפורים כאלה רק מפריעים לרקימת קשר חדש

אין מזכירין עוונותיו של אדם שחזר בתשובה וגם הוא לא צריך להזכירם פרט לוידוי לפני הקב"ה או בקשת מחילה בפני מי שחטאת לו. וכאמור כל מה שהיה לפני חתונה איננו בגדר חטא כלפי הבעל.

גם אם הגעת רחוק - אלו שכתבו לך שהוא במילא ידע לא מבינים דבר וחצי דבר. בימינו, כשהכלות הרבה מעבר לגיל 12, רוב החתנים לא יכולים לדעת אם נמצאו בתולין וגם הגמרא במסכת כתובות כבר כותבת זאת. הסיטואציה המקראית עוסקת בבנות קטינות ששם כנראה העניין היה יותר חד משמעי.

לגבי השאלה השנייה - זה כבר עניין יותר רציני. את צריכה לעבור תהליך עם עצמך. זה שהיית מוכנה להתחתן עם האקס לא אומר שאת לא יכולה לבנות קשר חדש - זה קורה לכל מי שהאקס עזב אותו בניגוד לרצונו ובוודאי לאלמנות. העניין הוא שצריך להגיע למקום בנפש שמבין שנגזר מלמעלה שזה לא זה ואת עכשיו פותחת דף חדש.

לפחות עסק שלו להחליט מה עסק שלו. 

אדם רשאי להחליט אם הוא רוצה להתחתן עם מי שהיה לה קשר קרוב, באופן מופקר, עם מישהו אחר או לא. ויש כאלה שיחליטו כך, ויש כך. מובן לגמרי.

לא קשור ל"הזכרת העוונות", ולא קשור לכך שלפני הנישואין החטא לא היה כלפי הבעל שעוד לא היה אז בעל. 

מלבד מה שהוודאות של ערך התשובה (כאשר היא באמת תשובה, ולא משחק של "כאילו"), שבוודאי נכונה - אינה תמיד בהכרח אומרת שגם מהנפש, במובן הפשוט, נמחק כל רושם - ואדם רשאי לרצות להתחתן עם מי שאין לה "רשמים" כאלה, גם אם היא ממש צדיקה כעת ונמחקו עוונותיה מבחינה מוסרית-תורנית -

הרי שנורמלי לחלוטין, שלבחוּר יפריע, שלמי שהוא רוצה להתחתן איתה, היה כבר "קשר" כזה, על כל משמעויותיו. קל וחומר כשרואים מה זה השאיר אצלה. נישואין זה לא איזה משהו "מכני".

אכן, צריך התחדשות גמורה מבפנים - אחרי תשובה גדולה שתופסת את הרע שבהתנהלות הזו ומתנערת ממנה באמת - ולפעמים, אם לא יסכים לכך מישהו ששמר עצמו כדי להתחתן עם מי שגם היא שמרה עצמה - אז אפשר למצוא מישהו עם רקע דומה, שחזר בתשובה, ולהיבנות ביחד מחדש, עם תפילה לה'.

 ולכל אלה שאומרים על סמך סופר-צדיקות  שכן לספר , עליכם נאמר "אל תצדק הרבה למה תישומם" . בעבדית פשוטה צדיקות יתר ( שהיא בעצם  צדיקות חסר) היא סתם שיגעון.  בעצות שלכם אתם הורסים הרבה קשרים שיכולים להתפתח לקשר משפחתי טוב ומבוסס.

להפסיק "להעניק ציונים".. 

מי שחושב ש"שיגעון" לומר שבחורה לא תרַמֶה בחור, בדבר שבשבילו הוא משמעותי מאד - זה ה"שיגעון" הכי גדול.

מוטב תביע דעתך לגופו של ענין.

[ו"הפרט שהוא תיקן" אינו נכון בדרך כלל. ובדרך כלל, המשמעות תהיה שהיא תצטרך לשקר בתשובה לשאלה שלו]

ב"עצות" הללו, להעלים סיסטמתית דברים חמורים שנעשו, גם כשיודעים שלבחור זה היה מאד משמעותי - הורסים בתים לא פעם; ולפעמים גם הורסים דברים שהיו יכולים להיבנות מתוך כנות, עם מי שמתאים.

וגם גורמים לאחרים, לחשוב דברים חמורים-שבחמורים כאילו הם "מה בכך", ומכשילים אחרים לכתחילה. 

מי שרוצה, שתקבל הדרכה אישית נקודתית, לפי המקרה.

להגיע למצב כזה, שאומרים לבחורה שמספרת על 4 שנים קשר עם בעיות לא-פשוטות, ושרואים את הרגש שזה חרט בה גם בהווה, לפי דבריה, שהיא פשוט יכולה "להעלים", כאילו זה משהו צדדי וטכני, זה בעיני רמאות "בשם התורה".

אם את אוהבת אותו והוא אותך וזה שחזר בשאלה זה הדבר היחיד שמפריע

אז למה לא לנסות לגשר 

יש הרבה זוגות כאלה, ושום דבר לא מבטיח שלא יחזור בשאלה אחרי הנישואים. בסופו של דבר קשיים תמיד יש ואם יש מוכנות לקבל את השני ויש הערכה וכבוד כל אחד לשני זה יכול להצליח

אם מסכימים על כמה דברים ששומרים בבית כמו שבת וכשרות זה פחות בעיה

הזוגיות היא הרבה יותר מחינוך הילדים

ויותר חשוב לחנך את הילדים להיות טובים וישרים, אנשי חסד ואמת

שאת זה גם חילוני גמור יכול לעשות

ומה יעשו זוגות שלא זכו בילדים

ומה עם זוגות שחיים יחד והם אומללים ומאמללים את הילדים

או זוגות שהתגרשו וחינוך הילדים מושפע מכך

או זוגות שאחד חזר בשאלה אז זה אומר שצריך להתגרש, ואם זו האישה שהילדים נשארים אצלה אז מה יהיה עם החינוך

אבל מבחינתי אין שום משמעות לנישואין אם לא הקמת בית נאמן לה' ולתורתו,

שאומר בהכרח גם חינוך הילדים בדרך המתאימה, שמחייבת קיום מצוות ועבודת ה' וחינוך אליהן.

כל גדולי ישראל, בכל התפילות שחוברו לזיווג הגון וכו' תמיד הדגישו שהבקשה היא על מנת להקים

בית נאמן של קיום תורה ומצוות, כל המהות של בית יהודי הוא קיום התורה והמצוות וחינוך הילדים

לכך.

מעבר לכך 

חילונים לא יכולים להיות אנשים

טובים - אין טוב אלא תורה, ללא תורה, אדם אינו יכול להיות טוב.

ישר - עצם העובדה שהוא חילוני מעידה שהוא אינו ישר, ישרות פנימית אמיתית היא קבלת עול מלכות שמיים ולא הפקרות.

איש חסד - החסד הגדול ביותר שאדם עושה הוא בקיום ושמירת התורה והמצוות, מי שמונע את החסד הזה, איננו איש חסד.

איש אמת - האמת היחידה היא תורה ומצוות, מי שאינו מקבל את אמיתות התורה מתכחש לאמת, הוא לא איש אמת.

כל זה בהנחה שאת אדם דתי שמאמין שתורת משה אמת.

יכול להיות אדם חילוני בעל מידות טובות, נעים, עוזר וכו', הרבה יותר מאדם דתי אחר. החילוני הוא עדיין לא אדם טוב יותר,

כי טוב לא נמדד לפי מה שנוח לי, אלא לפי התורה.

והדתי כנראה צריך להתחזק יותר וללמוד שגם עבודת המידות היא חלק מלהיות דתי, זה שהוא דתי מחייב אותו למידות

טובות יותר לא להפך.

רק אומר שגם אני בעד לחנך לתורה ומצוות רק שלא בדרך של חובה או כפייה או אפילו כצורה של חינוך לכך

אלא כדוגמא אישית

אם זה במידות ואם זה בדבקות או בכלל

ולדעתי יותר נכון לשים דגש על המוסריות, דרך ארץ.

"יכול להיות אדם חילוני בעל מידות טובות, נעים, עוזר וכו', הרבה יותר מאדם דתי אחר. החילוני הוא עדיין לא אדם טוב יותר"

אסכם את זה בדרך ארץ קדמה לתורה..

וכן..

אני יודעת שיש לא מעט פרושים לכך..

אפשר להיות עם כיפה גדולה (עולה כמה גרושים) ולגדל זקן (זה בחינם), ולא להיות שומר תורה ומצוות באמת.

מה שמתן כתב זה נכון, רק בלי היצמדות להגדרות הסוציאליות. אבל ההגדרות האמיתיות, של אמונה ומחויבות לשמירת תורה ומצוות (גם אם לא מצליחים להקפיד על הכל כל הזמן) - הם בהחלט נכונות מאוד.

מה זאת אומרת שהדתי יותר "טוב"? טוב במה? טוב בקיום תורה ומצוות? זוהי הנחת המבוקש. טוב במידות? הנחת היסוד של הדיון היא שהוא לא.

אז ממש לא ברור מה פשר האמירה הזו ולמה בדיוק היא מועילה.

טוב זה מונח יחסי. לומר שציבור מסוים אינו יכול להיות טוב זוהי אמירה אינפנטילית, שברור לי גם מאיפה היא נובעת, אבל אין טעם להרחיב.

לכל היותר קיים כבוד הרב יחסים עם נשים נשואות, עבירה שעונשה חנק. החילוני המצוי מחלל שבתות, עבירה שעונשה סקילה. נובע מכך שהרב מהצפון טוב יותר, מ.ש.ל..

ניתן להמליץ לרב מהצפון לפתות להבא נשים רווקות לאחר טבילה, ובכך מדובר באיסור קל ביותר, אם בכלל. בכלל, הוא יוכל לייחד אותן אליו ולהגדירן כפילגשים ונמצאה התורה באה על סיפוקה לפי שיטות מסוימות. הפגיעה הקשה בנשים אינה שיקול כמובן. הרי לא כתוב בתורה שאסור לנצל אישה מינית.

מי שהמדד שלו למוסר הוא מדד המצוות והעבירות מובטח להגיע למסקנות מופרכות.

ועל פניו גם מעולם לא היה.

חבל

לכבד נואף ומחלל שם ה' ?. זה היפך התורה

א. חילול השם היא העבירה החמורה ביותר, ואדון שיינברג עבר עליה בענק.

ב. יש משמעות גדולה לרמת האחריות של האדם, מניעיו וכוונותיו. אני לא צריך לספר לך על גדרי "תינוק שנשבה".

ג. אדם שפוגע באחר בכל מקרה עובר על "ואהבת לרעך" ועל אונאת דברים. וככל שהפגיעה חמורה יותר - כך גם החטא חמור יותר.

ד. תיקון המידות זה גם חלק חשוב ביהדות. אדם שומר מצוות עם מידות מקולקלות - מעבר לזה שיש חטאים שהוא ודאי נכשל בהם (כגון שנאת הרע, נטירה ועוד), ברור שהוא אדם פחות טוב ופחות מתוקן. המדד למוסר הוא אכן מצוות ועבירות, וזה כולל את המצוות והעבירות החמורות לא פחות, שבין אדם לחבירו. מצג השווא שאתה מנסה ליצור כאילו התמקדות במצוות ועבירות מתעלמת מענייני בין אדם לחבירו - הוא דמגוגיה טהורה.

1. ואם הוא לא היה מפורסם כרב היה יותר טוב? והאם נסיעה בשבת בפרהסיה אינה חילול ה' באותה המידה?

2. בדוחק ניתן להגדיר חילוני כתינוק שנשבה, אמנם ההגדרה אינה מועילה לרבים, בוודאי לא לדתלשים וכדו'.

3. מצוות עשה הן הכי קלות, כידוע.

4. אאל"ט הדיון התחיל בהנחה שחילוני עם מידות טובות הוא רע מדתי עם מידות מקולקלות כי מה שקובע זה קיום התורה. לפתע המידות הפכו לחלק מן התורה. אז למעשה אתה מודה שהאמירה שחילוני עם מידות טובות רע מן הדתי עם המידות המקולקלות היא אמירה שקרית. רק חיזקת את טענתי.

1. אם הוא לא היה מפורסם כרב - בהחלא היה יותר טוב. גם חמור מאוד כלשעצמו, אבל ללא האלמנט של החילול השם. נסיעה בשבת היא חילול השם, אבל ממש לא באותה מידה, כי אדם שהוא רחוק מתורה ומצוות, ממילא פחות מייצג את ה' בעיני הבריות. הדברים כ"כ פשוטים, שאני מנסה להבין אם אתה באמת לא מבין, או שאתה סתם טרול.

2. ההגדרה בהחלט יכולה להועיל גם לדתל"שים (ברור שלא לכולם), כי לא כל "משפחה דתית" באמת מחכנת לתורה ומצוות. הרבה נערים גדלים עם אבא אינטרנט ואמא טלוויזיה.

3. "לא תונו" זה לאו.

4. לא נכון. חילוני עם מידות טובות יותר טוב מחילוני דומה עם מידות רעות, דתי עם מידות טובות עדיף מדתי דומה עם מידות רעות. ההשוואה בין זה לזה היא לא באמת אפשרית, כי כפי שכבר אמרתי לעיל "חילוני" ו"דתי" אלו הגדרות ממש לא מוחלטות, וכוללות הרבה מוסכמות סוציולוגיות שאינן בהכרח הלכתיות. אמנם על דרך הכלל, אכן דתי עדיף על חילוני, עם או בלי המידות. וכמו בכל מקצועות התורה, אנו הולכים אחר הרוב.

ומבחינתי די בכך.

כמובן שאני אכבד ואמנע מצידי מלחלק ציונים לרמת ההבנה של מגיבים כאלה ואחרים.

לחלק ציונים לרמת הדמגוגיה והטרוליזם של מגיב זה או אחר.

הרי היית "מתחתנת איתו מחר" אילו לא נכנסו בליבו הספיקות. אם תתחתני עם אחר, תהיי אומללה וגם תאמללי את בעלך. לאישה כזאת קוראים בגמרא "גרושת לב". מה שנוגע לבחור שאת אוהבת, הוא דווקא יסתדר עם זה כי גברים הם פוליגמיים מטבעם. הוא יוכל גם לאהוב -- כדרך שגברים אוהבים -- את אישתו החדשה, וגם לזכור אותך בגעגועים. את לא תוכלי לעמוד בתרגיל הזה. הבעל שתתחתני איתו -- אם לא תתחתני עם אהובך -- תמיד ירגיש מרומה [בין שתיוודע לו מהות יחסייך הקודמים ובין שלא].

מסקנה: עדיף שתשובי אל אהובך ותגיעי איתו להסכם על בית דתי. אם הוא יסכים [עוד לפני החתונה] שהילדים יתחנכו ברוח דתית לאומית ושתוכלי לקיים את דיני נידה. בעצם, כדאי שהשיחה החשובה הזאת תתקיים עוד לפני שאתם מחדשים את הקשר. גם יעזור לך לשוחח על זה עוד קודם לכן עם אנשים אחרים במצבך שהצליחו במשימה הזאת שהיא בהחלט לא קלה . [רונן שובל, שרץ בפריימריז של "הבית היהודי", נשוי לבחורה דתיה. גם ינון מגל, שהוא ח"כ מטעם הבית היהודי נמצא במצב הזה, אם כי נדמה לי שלינון מגל בעצמו יש משיכה מסויימת לדת. אלה רק דוגמאות. את לא חייבת להתיעץ עם מפורסמים...] מאחר שהוא גדל בבית דתי, גם לו יהיה נוח יותר לגדל את ילדיו ברוח זו.

אם הוא לא יסכים לתנאים שלך, אז הוא לא אוהב אותך. הידיעה שהוא לא אוהב אותך, יכולה ל"רפא" אותך מאהבתך חסרת התוחלת [במקרה כזה].  בהיותו דתי לשעבר, הוא אמור להבין עד כמה התנאים הללו חשובים לך. אם הוא לא מוכן לקבל אותך בתנאים אלו -- זה מראה על חוסר התחשבות מצידו. חוסר התחשבות שלו בך, זאת סיבה לאובדן רגש האהבה -- בכל קשר, לא רק בין דתיים אלא בין בני אדם בכלל. [ את, מצידך, יכולה להסכים, למשל, על מיטה כפולה אם תהיה בחדר השינה שלכם גם מיטת יחיד לזמן הנידה.]

זה הכל בראש שלה. אם היא תבין שזה פשוט לא רלוונטי, ותעשה עבודה של התבוננות והפנמה שאין טעם וזה לא יכול להתממש - היא בהחלט תוכל להוציא אותו מהראש שלה.

וקשר חדש גם הוא יכול להיות מסייע משמעותי להוצאה מהראש של הבחור הקודם (כמובן, אם היא באמת תרצה בכך).

לגבי ה"בית דתי". נניח שיש אדם שנוהג לדפוק מכות לאבא שלך מדי פעם. הוא מוכן לכבד אותך, ולא להרביץ לו כשאתה לידו. מה דעתך עליו? תהיה חבר שלו?

אכן, הרבה דתיים טכנוקרטים יכולים להיות מזועזעים מההשוואה. אבל מי שבאמת מאמין בה' ובתורתו ולא רק באופן טכני - אמור להרגיש ככה, או לפחות להבין בשכל שזו ההשוואה הנכונה.

כשיצאתי שוב לדייטים, הייתי מספרת.
לי אישית לא נעים להסתיר, כמו שהייתי רוצה שהוא יספר לי..
זה חלק מהעבר שלי , ונשאר כעבר..ולא אעבור שוב על נגיעות כאלו מיותרות לפני נישואין..
בכל אופן, כאלו שקיבלו בהבנה את המצב שהייתי , ואת זה שהיה מדובר בקשר ארוך והיה באמת קשה לשמור..לא אומרת שזה סיבה ליפול אבל..מי שקיבל את זה כהבנה ולא שפט אותי, היו לי תחושות יותר טובות לגביו מאשר אחר שהעקים פרצוף..
מבינה את אלו שרוצים אישה חסודה שלא נגעו בה מעולם,זה חלום של כל גבר..
אבל מי שפוסל אותך בגלל זה , יכול להיות שהיה פוסל גם על משהו אחר...אל תקחי את זה כדבר מחייב..
בעיניי זה אחת מהדרכים לסינון גברים שלא מתאימים לי..לראות איך הוא מקבל את העבר שלי ..שהיה חלק ממני ומבין שהווה שונה והמבט לעתיד לא חושק בעבר
ומעבר לכך, אם את בחרטה על כך ולא רוצה לחזור על זה תזכירי לעצמך "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים"
 

1. אם את מרגישה 'בשלה' לכך אני חושב שראוי לספר לו בעדינות ולתת לו לנסות לעכל את זה..

2. "האם בכלל "פייר" לצאת עם מישהו אחר כשאני בכלל אוהבת אותו הרי אם הוא היה נשאר מאמין ושומר תו"מ הייתי מתחתנת איתו מחר". הוא לא נשאר מאמין ולכן נפרדתם.. אני לא מבין את תחילת המשפט "כשאני בכלל אוהבת אותו". הלא זה נגמר...

בהצלחה!

נראה לי שלא כדאי להסתיר דברים כאלו, אבל רק ממישהו שאת רואה עתיד איתו. אם את לא רואה את עצמך ממשיכה אם זה שאת עכשיו איתו אין טעם לספר על נפילות מהעבר.

ובנוגע ל-2 נראה לי שאין על זה תשובה ברורה. מצד אחד את לא תשבי ותחכי שהוא יחזור בתשובה (להתפלל על זה אפשר) ומצד שני זה קצת מרגיש לא "פייר" כמו שאמרת. את צריכה להתאמץ לשכוח ממנו, ואני יודעת כמה זה קשה

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

תראי אני מניח לעצמי שכל־אחד נמשך ומתחבר למשהו אחר.

לכן אין טעם להביא מישהי שהיא לא את.

אין טעם לזייף התלהבות אם את לא מתלהבת.

מה בכל זאת מדליק אותי, זה נחמד כשבחורה באה עם חיוך ומביאה הרבה מעצמה, מדברת מספרת אבל האמת גם זה לא חובה. אפשר גם לשתוק קצת בוייב רגוע ונחמד. להיות בתחושה של ביטחון, לא שבאנו להרשים או משהו. כמו חברים שנפגשים לדבר לשחנ"ש ולבלות.

לנתב את הפגישה למקום שטוב לך ונחמד לך נניח הוא בייניש שוקיסט ומזמין אותך לפלאפל סעדון ולא בא לך. תגידי האמת פחות זורם לי אוכל שומני וזה אולי נלך למקום אחר. לא להיגרר למצב שהאווירה נעשית מאולצת או משהו.

מה אוניברסלית גרוע לדעתי (האובייקטיבית): לשחק בטלפון בזמן הפגישה, לא "לנכוח" בפגישה (איך להסביר את זה... כאילו את מנותקת ומשדרת שהדבר שהיית הכי רוצה זה להתחפף... אבל אם זה באמת ככה, אז עדיף כבר לשדר את זה...),

המדינה ברשות גברים והנשים מושלות בגבריהם - שריטות ליליות

1. להשקיע גם בקשר, יכול להיות בהבעת עניין בהודעות בין הפגישות, בהגעה בחלק מהדייטים לאזור שלו, בחלק מהתשלום,  הצעת רעיונות, ויכול להיות באופן אחר.

מקובל שהגבר מגיע בהתחלה אל האישה, אבל כדי שהקשר יעבוד לדעתי, צריך עבודה משותפת, תדאגי שהוא לא ירגיש שרק הוא דוחף בקשר.

2. לא לצפות שהוא יבין רמזים בהתחלה, אם משהו עולה שמפריע לך או את רוצה משהו תשתפי, אתם בונים יחד קשר, הוא עדיין לא מכיר אותך וממילא יהיה לו קשה להבין אותך ברמיזות.

3. דברים שהיית רוצה שהוא ישתף, תשתפי גם.

4. תהיי עצמך, אל תנסי ליצור תדמית שונה ממי שאת.

5. לתת תחושה טובה, חשוב שיהיה כיף.

6. טעויות יהיו לכל אדם מדי פעם, אם זה דברים לא משמעותיים תקבלי את הטעויות בהבנה ורוגע.

בהצלחה רבה

@הפי 

1. להשקיע מאיזה פגישה? על מנת עדיין לשמור על דינמיקה נכונה.

והוא לא מוגזם, ולא תובעני, ולא בשמיים. רק דבר אחד בלבד:

א ד י ב ו ת.

זה כל כך קל וכל כך נשי וכל כך מרים לגבר כשהאישה אדיבה.

אדיבות פירושה: ההפך מסנוביות. כשגבר מרגיש שאישה היא חתולה משועממת שמולה הוא צריך ללהטט בלי לקבל רמז האם היא נהנית או מתעניינת או אותנטית - זו חוויה מסרסת ומתישה שמוציאה את הנשמה.

גם ככה אתן משקיעות שמונה שעות בבחירת שמלה והתאפרות והסתרקות, תקדישו עוד חצי שעה להתכוננות איך לבוא ולהיות נעימה, נוכחת ומביאה את עצמי במפגש.

בחורה סנובית, מאופקת, לא הדדית, לא מרימה, אדישה להתלהבות גברית, מגיבה בסיוג, עונה באיחור להודעות, מבליטה ספקות ולבטים, משתעממת, חותכת מוקדם - כל הדברים האלה הם פשוט מעפנים ומוציאים את המיץ מהחשק לצאת לדייטים, והופך אנשים לשחוקים ומשועממים ומסוייגים...

סיוגים:

*זו החוויה האישית הרעה שלי מבנות משועממות ולא אדיבות שחותכות מוקדם, לא חייבים/חייבות להסכים

**הגיוני שזה משתנה פר מגזר ופר סגנון יציאה לדייטים (חרדי / דת"ל / לייטי)

***להיות אדיבה אין פירושו להיות "מחוייבת" - אפשר להיות אדיבה ועדיין לחתוך אחרי דייט ראשון

****להיות אדיבה אין פירושו להיות "מזוייפת" - לא צריך לצחוק מבדיחה לא מצחיקה ולא צריך לזייף התעניינות בסיפור לא מעניין. אדיבות היא פשוט ההפך מאטימות, היא רפלקטיביות והדדיות והנכחה עצמית.

יילחמו עם דובים

יפתחו שימורים

ויושיטו ידם למדפים הגבוהים

אתה רוצה שאמנה את הדברים שנשים עושות?

נשים מתאפרות

מול הארון שעות מתלבטות

רק דבר אחד אינן מבינות

כך או כך הן מספיק חמודות.

"לא התאפרתי כי אני מרגישה בנוח איתך".

כי אני דווקא לאחרונה חשבתי על משפט שמישהו אמר פה פעם, שהלוואי שנרצה תמיד להראות במיטבנו מול הבני זוג.

ויש סיפור על צדיק אחד שלפני שנכנס לבית לאשתו היה מסתכל במראה ומסתדר.

בלי איפור...

האיפור זה תוספת נחמדה להתייפות עוד יותר

גם תכשיטים זה תוספת..

אפשר להראות במיטבנו גם בלי תכשיטים

אני חושבת שהבסיס זה להיות נקיה ורעננה עם בגדים נקיים

וחיוך

יותר מזה זה תוספת

זה אני חושבת מול אנשים זרים אבל בבית כן להשקיע יותר. למה להישאר עם הבסיס?

לא סתם עזרא תיקן שימכרו בכול עיירה תמרוקים ותכשיטים. 

אישה אוהבת להתקשט ולהשקיע בנראות וכל הכוחות האלה נועדו בעיקר לבית וחבל שמשקיעים יותר ביציאה מהבית.

אולי אנחנו לא מדברות על אותו דבר...

ביום יום קשה להשקיע

ולכן חשוב לזכור שהבסיס הוא מהמם

ולא צריך להתאמץ כדי להיות רעננה ויפה לבעלך

מידי פעם אפשר גם להתקשט ולהוסיף

אבל כן לזכור שגם כשאין כוח להשקיע

עדיין יש דרך קלה לקבל את בעלך מהממת

וזה פשוט להתקלח ולהתלבש יפה ולחייך

להיות נקייה זה משהו בסיסי שמצופה מכל אחד גם אם הוא לא אישה\בעלי.

אבל אני כן מבינה שלא תמיד יש כוחות להשקיע וזה בסדר גמור!(:

 ויש נקייה ורעננה ומחייכת 😉

מפסיכולוג קנדי...

הוא ניתח את הרעיון של האיפור במבט תת-מודעי כזה, ואמר שהסיבה בגללה נשים התחילו להתאפר (לפני נצח בימי קדם קדמונים) זה למעשה כדי להראות בריאות. מכיוון שאישה בזמן הווסת היא עייפה יותר, חלשה יותר, וחיוורת יותר לפעמים אז האיפור נועד להחזיר את המראה הבריא ובכך לשדר לגבר (ולעולם) שהכל בסדר ותקין ב"ה.

מכאן זה כמובן התפתח למשהו קצת יותר תרבותי, כמו כל תופעה אנושית אחרת..

זה הסבר ששם דגש על היחסים הגופניים בעיקרו, אבל זה נשמע לי מעניין והגיוני. זהו, סוף שיתוף.

דווקא זה יכול להיות נחמד מהצד האומנותי שבזה (יש לי תפישה קצת אחרת ביחש ליופי אני חושב)

חושבני שיש משהו גם בזה וגם בזה

אני לא מתחברת לאיפור כבד...

וכל אחד ומה שהוא מתחבר

לוקחת כמה דברים לתשומת ליבי..

זה מעניין..אבל זה באמת ככה?

אני מרגישה שבנות יודעות יותר להציף קשיים ופערים ובנים יודעים יותר לטאטא ולהסתכל בעיקר.

לחייך × מיליון.. גברים אוהבים שאישה מתנהגת באצילות חיוך לא להיות מנחוסית/ קרה

הכרת תודה : על הכל .. על הזמן על הידיעה אפילו על המים / מיץ/ התעניינות / חוכמה  ( אבל שזה יהיה אמיתי לא סתם להגיד תודה)

להקשיב לו באמת.. ( לדבר על רצונות שלו / פחות רגשות לא מרגישים בנוח כמונו)

להיות באנרגיה נשית תשאירי לו את הזכרי

גם אם הוא לא מתאים .  תהיי דבש

קארמה is a...

זהו  כל השאר מלמעלה

-לשאול מראש את שני הצדדים אם יש דברים במראה חיצוני שקשה להם איתם והם עילה לפסול מבחינתם, ולפעול לפי זה.

-אם יש אפשרות להציע קודם לצד שפחות יתלהב בלי שהצד השני יודע שהציעו אותו. אולי לבקש פרטים משני הצדדים, ורשות להציע וכולי... ואח"כ אם התשובה שלילית להגיד שבסוף הצד השני תפוס.

הסבבים הללו מלמדות על האמונה שלך שיהיה טוב בהמשך,

מאחל שתזכי לטוב הזה במהרה ויתמלאו כל משאלות ליבך לטובה ויהיו לך כל הכוחות הדרושים לתהליכים הלא פשוטים והמוערכים הללו

אין לנו בתורה סיפור שמתאר את האמונה בהמתנה במציאת הזיווג.
כי באותה תקופה הכל התנהל אחרת וזה לא ממש היה קיים.
אבל יש ויש תיאורים של ציפיות קשות, שאנחנו יכולים ממש ללמוד מהם, לצפיות שלנו
אברהם ושרה ציפו תשעים שנה לילד, וה' מעולם לא שכח אותם. תמיד כשאברהם מתפלל לילד, ה' אומר לו שלא ידאג, אבל עוד לא הגיע הזמן.
גם על יצחק נאמר "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה'". מה, פתאום אחרי עשרים שנה, הוא החליט להתפלל? ברור ש'ויעתר' זה על כל התפילות בכל העשרים שנה, וה' היה שם תמיד.
אפשר לדמיין את יוסף בבור אחרי שהאחים מכרו אותו וגם במצרים הוא יורד לשפל תחתית, בחודש הראשון הוא עוד יכל לחשוב, מה ה' רוצה ללמד אותי? מה זה מצמיח אותי? אבל כשעובר עוד חודש ועוד חודש, שתים עשרה שנה בבור! איך אפשר להחזיק את האמונה שה' לא 'שכח' אותו? אבל יוסף, גם במקום הכי שפל שיכול להיות, חדור באמונה בלתי מעורערת, ועונה לפרעה "בלעדי, א-להים יענה את שלום פרעה", ולאחים הוא עונה "א-להים חשבה לטובה".
ה' תמיד איתנו ולעולם לא שוכח!


 

עדיין לא יכולות/בשלות להגיע לעולם הזה;

המתיני מעט עד יעבור זעם......

זוגיות. נדמה לי מלפני ימים מספר.

ככל שאנו חיים יותר את עצמנו. אמיתיים וכנים יותר ומודעים יותר -

כך קל יותר, אני חושבת.

והעיקר, לענ"ד: היכול לנהל תקשורת פתוחה וכנה. לא לברוח

אפילו לא לגמרא, במקום לדבר, להקשיב.

ספרים מצויינים. וגם לרב סבתו סדרה של שיעורים.

וגם הספר של הרב מרדכי שטנברג על זוגיות חובה לדעתי.

תשמח ברצון ותשמור עליו..

א. קישור לשרשור שפתחתי פעם שאולי רלוונטי

האם הגעתם מוכנים לקשר הראשון בחייכם? - לקראת נישואין וזוגיות

ב. בעיני צריך לחלק את ההכנות לכמה מישורים.

יש את המישור הרוחני - שכולל בתוכו את ההכנה הנפשית, עבודת המידות וכו', אבל גם דברים פרקטיים שצריך לדעת כדי לנהל בית.

יש את המישור המעשי - שכולל בתוכו גם דברים מחשבתיים* וגם דברים מעשיים - מה יהיה המקום שלך בבית? מתכנן לקחת חלק בנקיונות\בישולים\קניות\נהיגה - אולי כדאי להתחיל לרכוש בזה מיומנויות.

*מחשבתיים:

איך אני הולך לפרנס את הבית והמשפחה?

מה אני עושה עם הכסף שיש לי עכשיו - בהנחה שאני בונה עליו לטווח ארוך?

ג. אל תזלזל בשלב שאתה נמצא בו - לבנות את עצמך, להכיר את עצמך, להתמודד עם עצמך - הוא חשוב, כדי שתוכל לעשות זאת עם אחרים ומול אחרים.

הערה:

כתבו פה פעמיים על עניין הפרנסה.

עד כמה זה משמעותי אם אני בחור ישיבה שכרגע לא הולך להתעסק בכסף רציני בשנים הקרובות, וכנראה יהיה אברך לפחות בהתחלה.

זה חשוב להתחיל לבנות את זה עכשיו? אצלינו הרבה מחכים עם זה עד שיוצאים לשוק העבודה אחרי כמה שנים...

שבו אתה מתחייב לזון את אשתך, אמנם אשתך יכולה למחול לך על זה אבל עקרונית היא יכולה להחליט גם להפסיק למחול יום אחד ואתה תתחייב לצאת לעבוד.

כאשר אדם רווק אין לו ריחיים על צווארו והרבה יותר קל ללמוד בשקט לימודים עיוניים, אומר לך כסטודנט עם 5 ילדים וכסטודנט רווק לשעבר, עם 5 ילדים זה הרבה יותר קשה, גם ללמוד תורה הרבה יותר קשה עם 5 ילדים.

גם בצבא, ישנן מורכבויות רבות כנשוי שאין לרווק, בכתובה אתה לא מתחייב רק לזון את אשתך, באופן כללי הרבה דברים נעשים דווקא יותר מורכבים כשמתחתנים ולא להפך.

אמנם אפשר להתפרנס גם בלי לימודים עיוניים, אפשר להיות נהג משאית או מתווך נדל"ן או שוחט או מאבטח במקומות מסויימים לבוגרי סיירות, ולעשות משכורות יפות מאוד.

אתה רוצה להיות אברך, אני מניח שהשאיפה להיות גדול בתורה וללמוד לרבנות או לדיינות יום אחד ולא להשאר אברך לנצח שזה אידאל יפה אבל אתה צריך להבין שעם הזמן ועם הנישואין ועם הילדים שיהיו בריאים אתה סוגר על האפשרויות של העתיד שלך.

אני לא הולך להתחיל לשכנע אותך מה עדיף רשב"י או רבי ישמעל לא נכנס למחלוקת, כי בסוף אתה כנראה צפוי להקשיב לרבנים שלך ולא לי אבל אעיר כמה נקודות בעניין זה.

1. נקודות החוזק נכון להיום של ישראל ביחס לאויביה הן שיש לישראל הרבה מאוד אנשים טכנולוגיים, ללמוד חדו"א, ליניארית והתמרות לפלס זה חשוב מאוד לעם ישראל כדי שננצח במלחמות.

2. גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים.

3. על פי החתם סופר העיסוק במצוות ישוב הארץ (קרי להתפרנס ממקצוע בארץ ישראל) שקול למצוות תפילין.

4. ללמוד מדעים מדויקים לפי הרמבם זה חלק ממצוות אהבת ה'.

5. על פי הגר"א חייבים ללמוד 7 החוכמות כדי להבין מה שהתורה אומרת.

זה לגבי האידאלים כשלעצמם בלימוד מקצוע עיוני ופרנסה בארץ הקודש, לגבי הכתובה כאמור מה שאתה מתחייב זה המינימום הנדרש ממך כבעל וכאבא, לא המקסימום, בפועל מה שידרש ממך כדי להקים בית יהיה הרבה יותר כדי שהבית יתפקד אבל פרנסה לבית זה די תנאי הסף הבסיסי על פי היהדות, זה שאשתך יכולה למחול לך בינתיים כשאתה אברך וסטודנט ומתמחה, זה בסדר אבל היא יכולה להחליט גם לא.

ותאר לעצמך אחרי 10 שנות אברכות נניח יש לך 4 ילדים ואשה ושכירות ופעוטונים פרטיים וכמובן רכב גדול, מה עושים? תלך לעבוד בסופר? תעשה השלמת הכנסה כמשגיח כשרות? אפשר.

בפועל אני מקווה שהבית שלך לא יתפרק במצב הלחץ הזה כי גירושים עולים הרבה כסף וגם יש מזונות וכתובה ופתאום אין המשכורת של האשה ואתה צריך לשכור דירה לבד, הרבה גרושים מתפרקים כלכלית לפחות בהתחלה 

השנים הראשונות בישיבה הם הכי חשובות כדי שיהיה בסיס של תורה לכל השנים.

השאלה זה

 1. אם שווה לי לוותר על חלק מהם עכשיו כדי להתחיל ללמוד מקצוע

2. או אולי בכלל לדחות את הרצון לחתונה לעוד הרבה שנים אחרי לימוד ותורה ומקצוע

3. או (כמו שבעיקר עושים אצלינו), כן נשארים בשיבה כמה שנים ומתאברכים ואחרי כמה שנים משלבים לימוד מקצוע.

כי בסוף אני צריך לוותר על משהו, השאלה זה מה הכי חשוב, ובזה אני לא בטוח. יכול להיות שבאמת תגידו: חכה אל תתחתן עדיין תכין את עצמך כמה שנים טובות יענו 24 כזה, (וגם אז לא בטוח שאני יסיים מקצוע).

אני אישית גם לא מתכנן להיות ר"מ או מו"צ או משהו כזה אבל אני מבין את החשיבות של הזמן ולכן בנושא הזה אני מאוד מתלבט...

אלפי הלומדים בישיבות ההסדר, כ 2500-2800 בכל שנתון, כפול 5 שנים של המסלול - כ 12,000 סך תלמידים בשלבים השונים בישיבות ההסדר - יכולים להעיד שיוצאים לחיים עם בסיס מצויין של תורה, ידע, יכולת לימוד וכו'

מי שלא נשאר בישיבה, יוצא לחיים בגיל 23-24, גיל מצויין להתחיל רכישת מקצוע לחיים וגם להתחתן    

אבל זה עדיין נראלי מוזר שההכוונה להתחתן היא בסביבות גיל 24 והלאה ואז כל ההכנות נסובות סביב זה.

הרי אם אני בן 19 ומתכוון להתחתן בשנתיים הקרובות (נגיד בסוף המסלול הצבאי בהסדר- 21 כזה), אין שום סיבה להימנע מזה אם לא התחלתי ללמוד מקצוע,

כי בסוף השנים שעוברות, לדעתי יותר חשובות בהקשר של בסיס זוגי לחיים ושווה להסתבך קצת עם לימוד מקצוע, וגם בלימוד תורה שברור לי שיותר חשוב לחיים מאשר לימוד מקצוע בשנים הראשונות.

אא"כ אתה אומר לי שיש סיבה אמיתית לזה שמעכבים עם חתונה ואז אין הכי נמי הכל בא אחרי זה.

יש דברים שקשורים ללימודי מקצוע שאפשר להתחיל איתם כבר עכשיו. לדוגמה:

א. האם יש לך כבר תעודת בגרות? אם חסר לך בגרויות, אולי להשלים עכשיו.

ב. האם נבחנת בפסיכומטרי? אז בבין הזמנים עכשיו, לא לדחות.

ג. האם המקצוע שמעניין אותך הוא תורני? האם אפשר לעשות מסלול מיוחד לבינשים נניח לתעודת הוראה?

מעבר לזה - בעיני נכון לנסות לייצר הכנסה כבר עכשיו.

האם מותר לך לפתוח עסק עצמאי? נגיד ללמד ילדים קריאה בתורה לבר מצווה. עבודה בבין הזמנים. שטיפת בית כנסת פעם בשבוע. וכו'.

חלק מהכסף הזה ללמוד איך להשקיע - כעצמאי בקרן השתלמות. וגם הפרשה לפנסיה. 

ככל שמתחילים בגיל מוקדם יותר, זה נהיה משמעותי בהמשך.

מי שיחכה עם הכנסה (חוקית ומסודרת) לאחרי הסדר+אברכות+לימודים מקצוע -

למיטב הבנתי, יש לזה השלכות מאוד גדולות על הפנסיה שלו.

מה שאני מנסה להגיד, זה שאתה צריך להסתכל קדימה - לא על 3-4 שנים הבאות, אלא 30-40 שנה ויותר.

איזה סגנון חיים אתה מצפה?

איך תממן את זה?

איך ואיפה תראה המשפחה שלך?

נישואין זה לעבור למגרש של הגדולים, וזה דורש לחשוב בראש שונה ממה שיש בשלב הקודם.

באופן אישי, תמיד רציתי לדעת שלמי שאני יוצאת איתו יש תוכנית. שהוא חשב על הדברים - גם אם התוכנית כוללת עשור בישיבה מעבר להסדר, אם יש לו תוכנית איך הוא מתכוון לממן את זה ומבין את ההשלכות לטווח הארוך - סבבה.

אם הוא אומר לי, אה, כולם מסתדרים, נזרום - לא בשבילי.

שגם בעייני היא הקריטית בעניין ההתפתחות האישית של כל אדם - העול והאחריות המוטלים עליך כאשר אתה כבר בעל משפחה עם ילדים.  

להתחתן בגיל מאוד צעיר זה לא העניין שעשוי להשפיע. אפשר לחיות כזוג צעיר באופן מאוד מצומצם, מאוד חסכוני, ובמקביל ללמוד ולהשקיע הרבה בכל דבר שקשור להתפתחות אישית. הן תורנית, הן מקצועית, גם בתחביבים.  

כל עוד אין ילדים, אין הרבה הבדל מהיותך רווק.  נכון שצריך להחזיק בית - אבל ההוצאות על קיום  בתנאים צנועים ומינימליים לזוג צעיר ללא ילדים הם באמת דבר שכל זוג יכול לקחת על עצמו.  

גרים באיזו יחידת דיור של חדר אחד, אפילו למשך שנתיים ושלוש ראשונות.  

הבעיה, הקושי, ההתמודדות עם מעמסת החיים האמיתיים, הריחיים על הצוואר בלשונו של מי שהגיב לך לעיל, @אריק מהדרום, זה כאשר אתם, כזוג, כבר הורים לילדים.  

בגלל אורח החיים, ההשקפה הדתית, אני מניח שלא תרצה לדחות את הרחבת המשפחה למשך כמה שנים אחרי הנישואים.  וכאן הקונפליקט המרכזי בנישואים בגיל מאוד צעיר לפני שרכשת השכלה ומקצוע ויכולת להתפרנס בצורה ראויה לכל החיים שלפניך.   פרנסה ומקצוע שיהיה אהוב עליך.  לא משהו שנכפה עליך בגלל שאתה גבר אבא לילדים וחייב בכל מחיר להביא פת לחם הביתה.  

אני לא חושב שזו בחירה טובה עבור רוב בני האדם.

כמה מה שאני כותב ישפיע עליך? ברמת העיקרון זה משתנה הרבה מאדם לאדם ומישיבה לישיבה.

תתייעץ עם אדם שמכיר אותך ורוצה בטובתך, זה יהיה יותר טוב מלהייעץ איתי.

אני באתי לפה בעיקר כי לשמוע דעות מגוונות.

בעז"ה הכל יהיה גם עם התייעצות רצינית,

בסוף זה ההחלטות הכי גדולות שאני אעשה בחיים (נראלי).

אשריך!

למה אתה חושב שזה לא בחירה טובה? מענייין אותי.

אני לא סבור בכלל שנדרש חינוך מסגרות קודש בלבד שבחורים נשלחים אליהם אחרי הישיבה התיכונית.

אני נגד הערצה לתלמידי חכמים ולבני אדם באופן כללי.

אני חושב שחלק גדול מעולם הישיבות של היום נשען על סיבה פוליטית.

אני חושב שמפעל הישיבות אחראי לנשירה של עשרות אחוזים מבוגרי הציונות הדתית.

אני חושב שהמודל של תיבת נח נכשל.

אני אומר את זה שנים בקבוצות ווצאפ אבל כל זה איננו קשור לענייני לנ"ו, זו דעתי האישית בקצרה אם תרצה אפשר להמשיך בפורום אחר.

כל אחד בציבור הדתי מאוד מעריך את הלימוד ואת החשיבות של בניית בסיס רוחני ותורני חזק לפני הקמת בית ומשפחה. אבל אי אפשר להתעלם מהאחריות המעשית שמוטלת על כתפי הגבר היהודי.

בסופו של יום, על פי ההלכה והכתובה, האחריות לרווחה הכלכלית של הבית היא עליך – 'ואנא אפרנס'. זו לא רק חובה טכנית, זו המדרגה המוסרית של להיות 'בעל' שדואג לאשתו ולילדיו בכבוד.

צריך לומר ביושר: המודל שבו חברה שלמה נשארת בכולל לאורך שנים הוא תופעה ייחודית לישראל, והיא רחוקה מלהיות המודל ההיסטורי של העם היהודי. בחו"ל, הקהילות החרדיות חיות אחרת לגמרי – שם אנשים יוצאים לעבוד, מתפרנסים בכבוד ותורמים לקהילה, מבלי לוותר על הזהות החרדית שלהם.

התחושה היא שבישראל המצב הזה השתרש לאו דווקא מסיבות רוחניות טהורות, אלא כתוצאה מהמבנה הפוליטי והצורך להשתמש בפטור 'תורתו אומנותו' כדי להימנע מגיוס. המציאות הזו יצרה מצב שבו אלפי משפחות חיות בעוני כרוני, כשהנטל הכלכלי נופל על האישה או על קופת המדינה. 

האם זה באמת 'לכתחילה'? האם זו דרך התורה להסתמך על צדקה וקצבאות כדרך חיים, במקום לחיות חיי יצירה ועבודה?

בקהילות חרדיות בארה"ב ובאירופה, הנורמה היא שילוב של קביעת עתים לתורה עם יציאה למעגל העבודה. שם, המוסר העצמי והאחריות הכלכלית מתבטאים באחוז גבוה של בעלי השכלה גבוהה, תארים אקדמאיים, בציבור התורני.  

מניח שמוכרת לך הישיבה-אוניברסיטה בארה"ב.

בין שאר בוגריה המפורסמים- הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שעמד בראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות שנים רבות.  

או הרב אליהו רחמים זייני, שעומד בראש ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה אור וישועה בחיפה.  בעל תואר ד"ר במתמטיקה, מהטכניון, היה מרצה בטכניון ורב הטכניון.  

בביקורים שיצא לי לעשות באנגליה, נחשפתי בקהילות החרדיות שגרות בלונדון לריבוי בעלי מקצועות חופשיים, וחיים ברווה כלכלית גבוהה מאוד.  

גם אולי המקום להזכיר שעל רקע הלחצים המשפטיים והציבוריים להפסקת תקצוב ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה או שאינם עומדים בחוקי הגיוס, עלו איומים מצד עסקנים חרדים להביא כספים מחו"ל מתורמים פרטיים וקרנות כדי לגשר על הפערים התקציביים-גם זה מוכיח שהחרדים בחו"ל עובדים ומתפרנסים היטב ורק בארץ חיים בעוני עמוק מרצון.  

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.