אמת שזה נראה לי בעצם השאלה ש@אדם כל שהוא שאל בשרשור שהוא פתח.

לעניין השאלה עצמה.

הבסיס שחייב להיות ברור הוא שיי ציווה אז אנחנו צריכים וזו מצוות עשה דאורייתא.

בעיני חובה להבין שזה הבסיס רק משם אפשר להמשיך הלאה.

אני חושב שהבעיה כיום היא שהדת מנותקת מהחיים.

אין לה ממשות.

זה מתבטא בכל כך הרבה דברים הלכתיים.

בעיני זה שאנחנו לא הולכים עם תפילין כל היום מעיד על הנתק הזה.

בעיני כל הקומבניות (מכירת חמץ,היתר מכירה) שיש כיום מעידים על הנתק הזה.

ולמה זה?

הגלות הגדולה ביותר,הרבה יותר מחורבן הבית היא גלות התורה.

כיום אנחנו מחויבים לתלמוד ואין לנו אפשרות לחדש.

ישנה גישה (הרמב"ם והגר"א אחריו בימינו ממשיכים את זה בזילברמן תורת החיים ועוד כמה מקומות זה מה שאני מכיר) שנצמדת לתלמוד ומנסים לפסוק כמה שיותר על פי "דינא דגמרא"

ישנה את הגישה השנייה שהיא (לצערי) הרבה יותר מקובלת ונפוצה ובכל מקום ברמות כאלה ואחרות (אצל אשכנזים זה הרבה יותר נפוץ) שיש הרבה יותר מקום לכופף את פשט התלמוד ולהתגמש איתו,לפעמים זה לחומרא ולפעמים זה לקולא.

הדוגמאות הם רבות ונתייחס רק לאחד מהם.

מכירת חמץ-לפני כמה מאות שנים עם התפתחות התעשייה נהיה קשה לקיים את מצות ביעור חמץ כפשוטה.

ולכן באו אם הפתרון למכור פקטיבית (ברור זו פרשנות שלי הבחירה לבחור במילה הזאת..) את החמץ לגוי ולאחר הפסח "לקנות" בחזרה.

לא נכנס לדיון ההלכתי בעניין וברור שלא מדובר במשהו מצוץ מן האצבע. אך אין ספק שמדובר במשהו קשה מאוד על פי הפשט והגר"א כידוע יצא בחריפות נגד העניין (והרבה בזכות התנגדותו החריפה כיום משתדלים שלא למכור חמץ גמור שלא במקום הפסד מרובה).

מה גרם לחכמים להתרחק מן הפשט?

ברור שלא סתם,כשעוברים למודל תעשייתי (ובטח כיום) הזוי לבער את כל החמץ לפני הפסח.

היום זה בכלל לא ראלי.

הבעיה האמיתית היא שאין לנו כיום סנהדרין שיכולים לדרוש ולפרש פסוקים (אפשר אולי לדרוש "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" ביתכם קרי ולא במפעליכם קרי..) אך לצערנו גלתה התורה ואין לנו בית דין הגדול במקומו בלשכת הגזית.

אז באמת מי שהולך לפי הגישה השנייה שאמרתי לא יסמוך על מכירת חמץ.

אך זה פתרון יחדי אם ראש הממשלה יחליט לפסוק ככה וכל עם ישראל יפסוק ככה נהיה בבעיה.

אבל, הסכנה בשיטה השניה היא סכנה לטווח הרחוק.

כי אם נסמכים על פתרונות כגון "מכירת חמץ" זה כמו לתת אקמול,זה מוריד את החום אך לא פותר את הבעיה השורשית.

ולהפף אפילו, מרחיק מפתרון הבעיה השורשית כי הכל בסדר אז מה הלחץ?

לכנס את כל החכמים יחד זה לא דבר פשוט וצריך שתהיה סיבה טובה מאוד כדי שזה יקרה ובפתרנות של "כיבוי שרפות" אנחנו מרחקים את זה.

ובאמת ישנה בעיה עוד יותר גדולה שרוב החכמים כיום הם בכלל לא בראש של לחדש (לחומרא או לקולא,כי שניהם מצרכים) הם פשוט ישאירו אתהמצב הבעייתי שהוא תוצר של אלפיים שנות גלות על כנו.

ואיך כל זה מתקשר לבניין המקדש?

אני חושב שעוד דבר שהגישה השניה גורמת לו הוא ריחוק מהדת במתכונתה המקורי.

אני יכול להעיד על עצמי שה"פאגניות" הזאת פשוט "עושה לי את זה" יש ספרי קומיקס כאלה של חרדים "אלישמע ואפרים יוצאים ממצרים" "מיכה והרקנוס נלחמים באנטיוכוס" "אלחנן וחיים עולים לירושלים" "דוד מלך ישראל" וכד' אולי אתם מכירים.

אני פשוט כל כך נהנה לראות את הספרים האלה כולם עם תפילין מקריבים קרבנות זה פשוט עושה לי את זה.

כמו שכבר אמרתי קשה לי אם הטעם של הרמב"ם לקרבנות (ולא כאן המקום לפרט מדוע) בעיני בלי בכלל לראות מקורות או לדעת אם יש מי שאמר זאת לפני קרבנות זה הדבר הכי פשוט.

הרי במצב נורמלי (שאזכה להיות שם שוב במהרה בימינו אמן) אדם רוצה לתת את כל כולו לאלהיו.

אבל באמת אליהם לא צריך את כל זה.

קרבנות זאת הזכות שלנו כביכול לתת לו משהו.

כמובן שאנו לא באמת נותנים לו והוא לא באמת צריך את זה.

הכל זה רק "גילוי דעת" על רצוננו שהיינו שמחים לתת לו בכל אז רק בתור "גילוי דעת" נותנים לו משהו.

הרב שלי אמר לי (לצערי אני לא זוכר בשם מי) שיש מי שנותן טעם דומה אך קצת מעבר לעניין.

כתוב שהקרבן הכי גבוה זה שלמים יותר מעולה.

ובאמת לגוי מותר להקריב עולה אבל לא שלמים.

לכאורה קשה, למה שלא עולה תהיה הקרבן הגבוה ביותר בו הכל הולך להשם יתברך לכאורה יותר גבוה משלמים שנאכל חלקו על ידנו.

כי בעצם כמו שאמרנו קרבנות (ובית מקדש) זה גילוי אהבת האל אלינו ואהבתנו אליו.

בשלמים כביכול אנחנו אוכלים ביחד עם קודשא בריך הוא, חלק אנחנו חלק הוא אנחנו "ביחד" בסעודה הזאת.

עולה זה הכל להשם אנחנו לא ביחד.

וזה גם מסביר למה גוי לא יכול להקריב שלמים.

חז"ל אומרים משל יפה (סליחה שאני לא זוכר בדיוק מי שרוצה להביא אותו אני אשמח) למה גוי ששמר שבת חייב מיתה, מה פה ה"ביג דיל"? סך הכל שמר שבת.

כי שבת זה כמו התייחדות של בעל עם אשתו,המלך סוף סוף מתראה עם המלכה ופתאום מגיעה מישהו ונתקע באמצע ונכנס לחדר מיד הורגים אותו.

שלמים אנחנו כביכול אוכלים ביחד עם הקב"ה גוי לא שייך שיאכל ביחד עם קודשא בריך הוא.

עולה,נו שויין נותן מתנה לקב"ה זה הוא יכול.

בית מקדש, זה המקום התייחדות שלנו עם יי אבל לא סתם,זה המקום בו אנחנו יכולים לבטאות את זה.

אין דבר גדול ונעלה מזה.

מאשר הכיוון [החשוב מאוד] ש'בגבורה' התייחס אליו.

כי הנקודה שמשהו חסר לנו, גם בתורה, גם נבואה גם "וכתתו חרבותם לאיתים" ועוד ועוד, יותר מובנת לי.

אני חושב שחלק מאלה שנרתעים מעיסוק מעשי במקדש, נרתעים דווקא בגלל הנקודה הזו. הם שואפים באמת לגאולה, אבל המקדש שייך מבחינתם לחלק מאותה מציאות עליונה ואוטופית, ולהוריד אותו אל תוך המציאות שלנו כמו שהיא כיום נתפס בעיניהם כמשהו מאוד חיצוני, וכסוג של חילול הקודש.

[אפשר לטעון כנגד זה שזו לא טענה הלכתית, לא באתי בכלל לדון במישור הזה].

לכן, עניין אותי דווקא התשובות שרוצים את המקדש ופועלים עבורו במציאות הנוכחית.

שבשבילם המקדש הוא כמו שאמר רבי נחמן על ארץ ישראל - "כפשוטו – ארץ ישראל הזאת עם אלו הבתים ואלו החצרות,"

הבעיה שלנו היא לא רק שאין לנו כרגע את הסמכויות לדרוש פסוקים ועוד. ואם נצליח להסכים על סנהדרין נפתור את הבעיה.

הנקודה היא שאנחנו צריכים להגיע לדבר ה', לא לבצע רפורמות אנושיות באמצעות סמכות הלכתית.

כאשר ישבו הסנהדרין בלשכת הגזית, היה להם כלים להגיע לדבר ה' מהתורה שבכתב, שאין לנו.

מהם הכלים האלה-

הרמב"ם מסביר מדוע משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכם רבתה מחלוקת בישראל-

אֲבָל מַה שֶׁאָמְרוּ: "מִשֶּׁרַבּוּ תַּלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל שֶׁלֹּא שִׁמְשׁוּ כָּל צָרְכָּם רָבְתָה מַחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל" — עִנְיַן זֶה מְבֹאָר: שֶׁכָּל שְׁנֵי אֲנָשִׁים בִּהְיוֹתָם שָׁוִים בְּשֵׂכֶל וּבְעִיּוּן וּבִידִיעַת הָעִקָּרִים• שֶׁיּוֹצִיאוּ מֵהֵם הַסְּבָרוֹת, לֹא תִּפֹּל בֵּינֵיהֶם מַחֲלֹקֶת בִּסְבָרָתָם בְּשׁוּם פָּנִים, וְאִם נָפְלָה — תִהְיֶה מְעוּטָה, כְּמוֹ שֶׁלֹּא נִמְצָא שֶׁנֶּחְלְקוּ שַׁמַּאי וְהִלֵּל אֶלָּא בַּהֲלָכוֹת יְחִידוֹת. וְזֶה מִפְּנֵי שֶׁדֵּעוֹת שְׁנֵיהֶם הָיוּ קְרוֹבוֹת זוֹ לְזוֹ בְּכָל מַה שֶׁהוֹצִיאוּ בְּדֶרֶךְ סְבָרָא. וְהָעִקָּרִים, כְּמוֹ כֵן, הַנְּתוּנִים לְזֶה כְּמוֹ הָעִקָּרִים הַנְּתוּנִים לְזֶה. אֲבָל כַּאֲשֶׁר רָפְתָה שְׁקִידַת הַתַּלְמִידִים עַל הַחָכְמָה, וְנֶחְלְשָׁה סְבָרָתָם נֶגֶד סְבָרַת הִלֵּל וְשַׁמַּאי רַבּוֹתֵיהֶם — נָפְלָה מַחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם בָּעִיּוּן עַל דְּבָרִים רַבִּים, שֶׁסְּבָרַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֵם הָיְתָה לְפִי שִׂכְלוֹ.."

כלומר, הייתה דרך שהייתה ברורה לגדולי חכמי ישראל, איך להגיע למסקנות מהתורה שבכתב, עד כדי כך ששני חכמים שונים יגיעו למסקנות זהות כמעט ב100%.

בהמשך, נוצרו מחלוקות, [ועדיין הכרעת חכמי ישראל מחייבת, וכפי שכותב הרמב"ם]. אבל עדיין, מדובר במצב שיש את הבסיס של דרכי הדרשות, אבל הם מובנות באופן קצת שונה על ידי חכמים שונים.

כיום אנחנו רחוקים מכל זה מאוד, והידע שלנו בדרישת הפסוקים הוא קלוש.

כל זה בדרך של הרמב"ם, יש גם דרך אחרת לשאלה מה חסר לנו כדי להגיע לכך -

[מאורות התורה א, ג. כנראה יש קשר מהותי בין הדברים לשיטת ראשונים שחולקת על הרמב"ם, ונותנת יותר מקום להשראה נבואית בתושבע"פ]

יְנִיקַת תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה הִיא בִּגְנִיזוּ מִן הַשָּׁמַיִם וּבְגִלּוּי מֵהָאָרֶץ . וּצְרִיכָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת בְּנוּיָה וְכָל יִשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִים עָלֶיהָ מְסֻדָּרִים בְּכָל סִדְרֵיהֶם, מִקְדָּשׁ וּמַלְכוּת, כְּהֻנָּה וּנְבוּאָה, שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים וְכָל תַּכְסִיסֵיהֶם, אָז חַיָּה הִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה בְּכָל זִיו תִּפְאַרְתָהּ, פּוֹרַחַת וּמַעֲלָה נִצָּהּ וּמִתְחַבֶּרֶת לַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב בְּכָל שִׁעוּר קוֹמָתָהּ. בַּגָּלוּת נִפְרְדוּ הַתְּאוֹמִים, נִתְעַלְּתָה תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב לִמְרוֹמֵי קְדֻשָּׁה, וְיָרְדָה תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה בְּעֹמֶק תַּחְתִּית, וּמִכָּל מָקוֹם הִיא מְקַבֶּלֶת יְנִיקָה חֲשָׁאִית מֵאוֹר תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב מִסְּפִיחַ הֶעָבָר, הַמַּסְפִּיק לְהַעֲמִידָהּ בְּחַיִּים מְצֻמְצָמִים. וְהִיא יוֹרֶדֶת וְנוֹפֶלֶת בְּכָל יוֹם וָיוֹם עַד אֲשֶׁר יָפוּחַ הַיּוֹם וְאוֹר חַיִּים יָבוֹא מֵאוֹצַר גְּאֻלַּת עוֹלָמִים, וְיִשְׂרָאֵל יַעֲשֶׂה חַיִל, יִנָּטַע עַל אַרְצוֹ וִישַׂגְשֵׂג בְּכָל הֲדַר סְדָרָיו. אָז תָּחֵל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה לִצְמֹחַ מֵעֹמֶק שָׁרְשָׁהּ, תַּעֲלֶה מַעְלָה מַעְלָה, וְאוֹר תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב יַזְרִיחַ עָלֶיהָ קַרְנֵי אוֹרָה מֵחָדָשׁ, חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים. וְהַדּוֹדִים יִתְאַחֲדוּ בִּנְוֵה אַפִּרְיוֹנָם, וְאוֹר נִשְׁמַת אֵל חֵי הָעוֹלָמִים, הַמִּתְגַלֶּה בִּתְחִיַּת יִשְׂרָאֵל וּבְרוּם קַרְנוֹ, יָאִיר בְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים שֶׁל אוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַלְּבָנָה גַּם יַחַד, וְהָיָה אוֹרָם יָשָׁר חוֹדֵר וּמוֹשֵׁךְ מִזֶּה לְזוֹ, וְעוֹנֶה אֶת הָאָרֶץ וְאֶת הָעָם בְּכָל יִפְעַת חַיִּים. וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה, וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים, בְּיוֹם חֲבֹשׁ ד' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא .

מה הוונצפנים גם אומרים שאסור להשתקר? כמו הדרדעים היקים הפרנקפוקט?  עד מתי ונצפנים תתיקיו? מלשון יקים

בכך שיש צד גדול שהוא מתחייב כרת אם הוא דורך במקום המקדש,כי כולנו היום טמאי מתים

הרמבם התיר

לפי שיטת הרב ברדא המרא באתרא של ארץ ישראל הוא הרמבם ולא השולחן ערוך

זה גמרות פשוטות שכמעט לא נתונות לוויכוח. הכאילו "דעות" שחולקות על זה, אלו דיוקים מאולצים בדברי המפרשים.

בספר הר הקודש (ספר מדהים בנושא מקום המקדש, המחבר שלו היה נטורי קרתא לחלוטין ואוהב ארץ ישראל), טוען ומנמק, שמה שאומרים שדעת רש"י והכפתור ופרח שאסור לטבול יום לעלות להר הבית זו טעות.

בקיצור, לא צריך שהרמבם יהיה מרא דאתרא כדי לפסוק כדברי המשנה והגמרא 😉

פי הרוב

מסכים איתך , הלוואי שיהיה לנו ימים יותר שקטים

מן הסתם בדורנו זה יהיה חליפות ומגבעות, או חולצות לבנות וכיפות לבנות (אולי עד שיתרגלו😐)

יותר נוחה לחום של ישראל. מכנסיים זה המצאה אירופאית לקור שם, וכן הכובע האירופאי העבה והחם, שבמילא לא מגן על העורף מהשמש הקופחת של ישראל.

כשיבנה המקדש נאכל קרבן פסח בתוך לאפות. תתחיל להתרגל לאוריינטליזם, כי זמנם של האשכנזים עבר (אומר זאת בתור אשכנזי מלא😉)

עד אז אין סיבה לחשוב שהלבוש המכובד יהפוך להיות ג'לאביות

וברור שבחיים לא אלך עם חליפה.

מי אמר שעוד 50 שנה סין לא תשלוט בתרבות ויהיה מקובל להגיע לאו"ם בקימונו וכובע מחודד?

צריך לדבר עם החבר'ה בהוליווד בקליפורניה החמה. אם הם יתחילו ללכת עם ג'לאביות זה יתפוס בכל העולם

"אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית אלא עולם כמנהגו נוהג"

זאת מחלוקת בהלכה..

להגיד את זה מוציא את הדיון למקום מאוד מסוכן של שלילת דעות אחרות בגלל הדעה שלך

ואני חושבת שחבל להגיע לשם

מי שפתח במלחמה כנגד היהודים בטענה שהם עולים להר הבית הוא חמאס, וקרא למתקפתו הרצחנית מבול אל אקצא.

מי שנלחם ביהודים צדיקים שפוקדים את הר ה' המבוזה והמחולל הנו שותף לחמאס.

ואם בשלילת דעות עסקינן, הארגון מורא מקדש מתמחה בכך. וזו אינה מחלוקת הלכתית, זו מחלוקת השקפתית וגם זה מוטל בספק.

ולבניין בית המקדש השלישי והנצחי כדי לעבוד את ה' בשמחה

אני חושבת שאם אתה קורא ליהודים חמאס, עדיף שלא תתעסק בבניין המקדש.

המקדש הוא משו של כל ישראל, לא שלך אישית....

ויש לך הרבה עבודת המידות לעשות, הכלת מורכבויות, וסתם לסדר את השכל

(זה כמו שאני אגיד שחמאס נלחם ביהודים, ואתה גם נלחם ביהודים [מורא מקדש] אז אתה כמו חמאס)

אני חושב שאם את מתעסקת באיך אני מכנה יהודים במקום להתעסק ברצון ה', את לא מבינה מה זה בניין המקדש.

לגברתי יש הרבה מה לסדר בראש, להבין שהתורה היא פשוטה, להבין שהמתייוונים הם לא בהכרח אלה שמורידים את הכיפה, ולעיתים הם אפילו משמשים בתפקיד הכהן הגדול.

הדוגמא שלך מטופשת, אני יכול לומר שכמו שהמכבים נלחמו במתייוונים היהודים ככה גם חמאס, זה מטופש, יש כאן מתייוונים שנלחמו כנגד היהודים שעשו את דבר ה', ויהודים שנלחמו כנגדם.

המצב כאן דומה מאד, יהודים שנלחמים כנגד אלו שעושים את דבר ה', ומצטרפים מבלי משים למאבק של החמאס באותם יהודים.

לכתובת: alonbethamikdash@gmail.com

אל הר הבית בשלושת הרגלים 🚍🚆

אבל 

@צחקן 
לא רצית פעם תמונה בדיוק כזאת?

לכתובת: naimlamikdash@gmail.com

לפי הפשט דוד אמר לעצמו בקול רם שמתחשק לו לשתות מהמים מהבור אבל לא התכוון שמישהו יביא לו. הגיבורים שמעו זאת ולקחו ברצינות את זה והביאו לו. הוא לא אבה לשתותם כי הוא לא ישתה מים שנלקחו תוך כדי סיכון חיים , ולכן הוא ניסך אותם לה'

אבל אין סיבה לחשוב שהכוונה למצוות ניסוך המים בחג הסוכות.

הוא הקריב את התשוקות שלו לה', אתה יכול למצוא לזה הרבה הדים, גם ביהדות ואפילו בתקופות שהפולחן היה מאוד מוגדר!

אפשר לנסך מים בנדבה בכל ימות השנה בבמות. או שזו הוראת שעה של נביא

על ניסוך מים בבמות:

ויקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ה' ויצומו ביום ההוא ויאמרו שם חטאנו לה' וישפט שמואל את בני ישראל במצפה.

למרות ששם אפשר לפרש כמנהג שפיכת מים כסמל לתפילה וצום, ולא לניסוך על מזבח. בניגוד לדוד ששם כתוב ויסך

אם כוונתך למצוות ניסוך המים, אז אצל שמואח זה במצפה, בעוד אין שום מקור או סיבה לחשוב שמזבח ה' היה אי פעם במצפה...

נסכים מוזכרים רק בקרבנות.

אתה לא יכול לשחוט פרה לשם קרבן סתם כך, ואםילו בכפרות לוקחחם תרנגולים שלא כשרים למזבח שלא יראה כמקדיש קדשים.

צריך לבדוק מה דין המנסך נסכים מחוץ למקדש.

בימי שמואל היו במות מותרות, והיה במה בכל עיר, בספר שמואל מוזכר שמקריבים בגלגל, בית לחם, במזבח שאול במחנה הצבא בפלשת, ברמה, ובעוד הרבה מקומות

https://www.yyl.org.il/single-post/2019/10/11/%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%9A-%D7%94%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%9C-%D7%99%D7%93%D7%99-%D7%93%D7%95%D7%93-%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%9A

רק לא הבנתי את הסיומת של המאמר.

הרי מפשט הפסוקים, ברור שלא זו הייתה המטרה. דוד מתאווה שישקו אותו מים, ואחר כך לא אווה לשתותם. וכי כולם היו אדיוטים או לא ידעו שצריך מים לניסוך המים? ודברי הרלב"ג שצוטטו, מוכיחים את טענתי דלעיל, שאין מדובר במצוה שגרתית שהייתה נהוגה לפני כן והתקיימה גם אז, אלא להיפך: מכך שדוד (ושמואל) ניסכו מים, הבינו שזו פעולה ראויה.

ועוד תמיהה על הרב שנדורפי היקר, שהוא השמיט את מסקנת הגמ' בתענית שאין מקור לניסוך המים, ואם כן עוד יותר תמוה למה לא הביאו אפילו מקור מהנביאים, ויאמרו שזו הלכה ודוד יישם אותה אותה (כמו שאומרים לגבי הרבה דברים אחרים, ראה כאן: פורטל הדף היומי: יחזקאל הנביא קבע הלכה? (זבחים יח ע"ב) ).

כך שלעניות דעתי, הרבה יותר פדוט לומר שדברי בר קפרא כמשמעם הם אגדה שיוצאת מפשוטו של מקרא, שלא מוכיחים כלום להלכה וגם לא הובאו בבבלי, ואין סיבה לראות בהם פרשנות לתנ"ך.

שניסוך המים הוא פעולה ראויה.

אלא שדוד ניסך כי  כפי שהיה ידוע לו מחג הסוכות ששייך סוג כזה של קרבן. ייתכן שהיו עוד הרבה לפניו ואחריו שעשו כך.

עבורנו, זו הוכחה מהכתובים שקיים מושג כזה של ניסוך מים. עבור בני דורו ייתכן שזה היה דבר פשוט.

בין אם נפרש כבר קפרא, ובין אם נפרש כרלבג, אין לנו מקור לגבי השאלה מתי ניסוך המים נוהג. ובמילא, דברי בר קפרא לא ישמשו מקור לדיעה שניסוך המים כל שבעה, שאת מקורם מנסה הגמרא בתענית לברר, ובמילא אין ללמוד מכך שהגמרא בתענית לא הביאה אותם.

לגבי החלק הראשון של דבריך, אכן מבואר ברלבג שהסיפור עם דוד מוכיח שעוד לפני כן ניסכו (וזה לא רלוונטי לדיון שלנו ולשאלתי, כי גם כשמוכיחים מיחזקטל וכדו, זה אומר שזה היה תמיד ויחזקאל רק ניסח/יישם את זה).

החלק השני לא כ"כ נכון, כי הגמ' מחפשת מקור שניסוך המים הוא שבעה ימים של סוכות בדיוק, לא לפני ולא אחרי, והרלבג מסביר בטוטו"ד שאם יש דבר כזה ניסוך המים, הכי מתאים שהוא יהיה בסוכות. כך שזו עדיין ראיה טובה יחסית.

שאליהו הקריב בהר כרמל בשעת איסור במות. אחרי שהביאו לו את המים נחה עליו רוח הקודש ובנבואה נאמר לו לנסך מים עכשיו.

יש היגיון מסוים שזה היה אגב בסוכות, מה פתאום דוד נזכר בטעמם של המים בבור בית לחם אשר בשער דווקא עכשיו?

הדרך היחידה שמעוררת קושיא על דוד, זה אם מדובר במצוות ניסוך המים. אם סתם היה בא לו לנסך מים לכבוד ה', זה לכאורה גם אתה יכול בברז בבית שלך בכל עת ושעה. כך שלענ"ד אין כאן שאלה (אם לא מקבלים את דברי הירושלמי כפשטם, וככה"נ גם הרלב"ג לא קיבל אותם כפשוטם).

למה לא נראה לי (ולרלב"ג) שדוד מראש רצה לנסך את המים משום מצווה? כי כתוב שהוא התאווה לשתות, והוא ניסך כי הוא לא אווה לשתותם. אם הסיפור היה לניסוך המים, הוא היה מתאווה לנסך והוא היה מנסך בדיוק כי לזה הוא התאווה.

ניתן להציע שדוד שמר את המים האלו (מים חשובים כי 3 אנשים סיכנו את עצמם עליהם) עד חג הסוכות והקדיש אותם לה' והכהנים ניסכו על המזבח, אבל זה גם קצת דחוק בפשט.

אבל בפשט בפירוש מוזכר ויסך אותם לה' כלומר ניסך את המים כקרבן. נסך לה' זה תמיד לשון קרבן, כמו הקטרה לה'

בכל מקרה כיף להקדיש זמן בליל הושענה רבה, לדיונים תורניים, וקצת להניח להתבכיינויות המוצדקות על עסקת החטופים...

שזה היה צריך להתחיל הפוך. מטרת המועדים הם ללמוד תורה, ואז לא משעמם ואז לא מדברים על העסקה

וכמובן אתה (ואני) לא החוטא היחיד, וכבר רבי אבא כאב על כך, בירושלמי מסכת חגיגה...

ששמחת הרגל חוץ מבשר קרבנות, אינה דאורייתא. נדמה לי שיש דיון לגבי "במה משמחן", אם השמחה בבגדי צבעונים וכו מתקיימת בה מצוה דאורייתא.

מה שכן, לא ברור בכלל אם איסור מלאכה בחול המועד הוא מדאורייתא או מדרבנן.

ולגבי למה רבי אבא לא באמת ביטל, זו שאלה מאוד גדולה שנידונה בלא מעט ספרים... הלוואי שזה היה כזה פשוט.