בס"ד
מזהירה מראש קחו אוויר וזמן וקראו עד לסוף !! זה ארוך מאוד אבל שווה קריאה וממליצה בחום למען תחוזקו באמונה בה'.
מוקדש באהבה לחיזוק עמך ישראל !!!
נולדתי בכפר סבא להורים גרושים ועברנו הנה לשומרון בעידוד הממשלה של אז שאז רצתה אותנו כאן.
כאן עברנו דירות שונות בישוב עד שאזל הכסף - וכמו שלצערינו קורה להרבה - ולא חסרים מקרים דומים - נזרקנו לרחוב וגרנו באוהל שנה שלימה. (כיום בזכות אנשים טובים מהישוב ובכלל יש לנו ברוך ה' קורת גג מעלינו והכל בסדר בלי עין הרע)
כתוצאה מכך, לא הכנתי הרבה שיעורי בית וזה הקשה עליי בלימודים.
למדתי בבית הספר הדתי בישוב ושם זה קרה שמורה הרימה עלי יד בגלל אי הכנת שיעורי הבית לעיניי כל הכיתה(חברות שלי בכיתה י"ב הזכירו לי את המיקרה ככה שהכל מציאותי)
ואז אימי כמחאה כניראה הוציאה אותי משם ועברתי לבית הספר החילוני בישוב, שבו לא הסתדרתי בגלל היותי דתייה.
החבר'ה צחקו ולעגו לי על כי הלכתי להדליק נרות שבת עם אימי ולא הלכתי למסיבות שישי ושלבשתי חצאית.
אז בלית ברירה, אחרי שההצקות וההשפלות אליי רק החמירו, יצאתי משם, והיו אף תקופות שהייתי בבית ללא מעש.
בזמן הזה חשבו איך לסייע לי שלא אחלש יותר בלימודים ובחבר'ה.
והחליטו שהגיע זמני ללמוד בפנימייה. ושם.....(כאן עליי להבהיר לכם כמה דברים: באותה תקופה לא היה לי למי לפנות, מכיוון שאז לא היו עדיין קו לתלמיד או מועצת תלמידים והייתי עסוקה בהתבגרותי האישית, ובניסיון איך שהוא לשרוד מעל פני המים וללמוד ככה שלא היה לי זמן לנשום... הייתי סך הכל כבת 13-12 וניסיתי להדביק את הפער בלימודים. למי שהיחידה יכולתי וחשבתי אז לפנות היה לאימי בבכי.. ולספר לה כל מה שעברתי, אבל מה היא יכלה לעשות אז? שוב להוציא אותי מהלימודים שאהיה חסרת מעש באמצע השנה? והיו לה עוד ילדים לטפל בהם... לא הייתי היחידה.. בקיצור= נותרתי בדד בשדה הקרב)
ומה שהיה כך היה: מכיוון שהייתי חלשה בלימודים ועם החבר'ה, החלטתי לתפוס 2 ציפורים במכה אחת. הכרתי את הנער שהיה הכי מקובל אז בכיתה והוא עזר לי להתקבל חברתית ואף סייע לי בלימודים. הייתי ממש מרוצה מעצמי ושמחה שעליתי על דרך המלך מחדש מה שנקרא.
אלא מה??? שכאן החלה הנפילה.... הנער שהכרתי... החליט להפרד ממני בגלל מצוקה חברתית - שצחקו ולעגו לו על שיצא איתי כזוג.
והוא החליט כניראה איך שהוא לנקום בי ולהוציא את זה עליי...
ואז זה קרה, בהתחלה בקללות שליוו אותי מידיי יום(והנער היה דתי שתבינו- פנימייה דתית...) היה מעליב ופוגע בכל הזדמנות...
ולאט לאט עבר למעשים! למכות..... שלא תתארו לכם... הייתי מהר מאוד שק החבטות של הפנימייה. החברים שלו עזרו לו וחברותיי התרחקו ממני לאט לאט.... צוות הפנימייה כניראה חשש ממנו או פחד או לא יודעת מה... והעונשים ההכי גדולים שאז היו היו כאלה: "תעתיק 100 פעם- אסור להרביץ" - מסכימים איתי שזה לא ממש עונשים שהיו עוצרים אנשים כאלה...
ככה המצב הזה נמשך - כל כיתה ו' שלי, עד שבסוף השנה ארעו 3 מקרים שהכי נחשבים כנוראים בעיניי ושבנס אני חיה היום בכלל ואיתכם לספר ולשתף בסיפור האמונה הזה שלי.
מקרה 1: קרה כשנאלצתי במקום לצאת להפסקה כמו כולם לנסות איך שהוא להשלים את הלימודים עם אחת הבודדות מהחברות שעוד נותרו לי. בעוד אנו שקועות בלימודים, פתאום היא צרחה לעברי - מיכל תזהריי!! וזרקה אותי לרצפה והיא עצמה כמעט ונפגעה מסלע ענק שהושלך לתוך הכיתה!! בנס ממש לא נפגענו ומהרתי לקום וליראות מי עשה זאת. נגשתי אל החלון, וכמובן, אותו נער מלווה בחבריו הנאמנים, עמדו שם בחוץ וצחקו.......
בין מקרה למקרה המכות אגב לא נפס'קו רק החריפו ואל תשאלו אותי איך החזקתי מעמד בכלל....
מקרה 2: זה היה באחד הטיולים האחרונים שלנו לכיתה ו', שבו נסענו לסחנה- גן השלושה, שחלקכם בטח מכירים- בריכות אבן עם סלעים חדים בקרקעית, ומים אפורים כאלה... אני נכנסתי למים ואיך שנכנסתי נקרע לי הסנדל , ומכיוון שאינני רואה טוב, (אני מרכיבה משקפיים) , לא ראיתי איפה אני דורכת, ונאלצתי לגשש את דרכי בזהירות צעד צעד במים בעוד חברותיי כבר שוחות להן הלאה ומותירות אותי לבדי. ניסיתי להתקרב למפל המים הקרוב ביותר להנות קצת בכל זאת מהטיול הזה.
אבל אז זה קרה - לפתע חשתי משיכה עזה בשערות ואת פני המים- ראיתי מעליי!!! הטביעו אותי בקיצור!!
ושם תחת למים..... זה ניראה לי כנצח ממש, ללא אוויר או נשימה ..... משך כמה דקות.... עד שלפתע בכוחות שלא שלי!! אל תשאלו אותי איך--- רק בורא עולם מסוגל לכך!!! לתת לי כוחות מתוך האין.... וכך עליתי אל פני המים ושאפתי אוויר... וכמובן ראיתי את אותו הנער
שניסה להטבעני בשנית והחל לרדוף אחריי בשביל זה. אני ברחתי כמה מהר שיכולתי... וכבר לא עיניין אותי דבר, אבל נחשו מי חסם לי את היציאות מהבריכה? החברים שלו!!! ושוב- בכוחות שלא שלי רק מה' מאמינה! - דחפתי אחד מהם וברכתי אל המדריכים... אבל כרגיל... לא עשו דבר!! ונתנו לזה לקרות! ולהמשך.... עד למקרה 3.
מקרה 3: היה לנו טיול להחלקה על הקרח. לי זה היה פעם ראשונה ופחדתי והלכתי להסעה לחכות לכולם. ואז שם בהסעה, בעודי יושבת להרגע מהסיבוב היחיד שהעזתי לעשות בהחלקה על הקרח, פתאום- הוא הופיע ליידי!כן לא טעיתם, אותו הנער! ונעמד ליידי בשקט, ואז פתח פאוץ ' שהיה עליו - מן תיק חגורה כזה במותניים, ומשם שלף- לא תאמינו... אולר! סכין חדה ובה בעצם איים לרצחני נפש!!! באותה העת ממש כאילו משום מקום- צץ לו איזה מדריך- ורק לקח ממנו את הסכין בשקט ללא מילה, וחזר לשבת בקדמת האוטובוס,
בעוד הוא עומד ליידי עדיין. ואז הוא התכופף לעברי ולחש לי- מיכל, אל תדאגי, כשנחזור לפנימייה, יש לי שם הרבה סכינים! ואז- ארצח אותך!!"
למזלי הוא לא הספיק לממש את האיום שלו הנוראי הזה, כי למוחרת נפרדו דרכינו!! הוא לישיבה לבנים ואני לאולפנא לבנות,
לכיתה ז'.
מאז לא פגשתי בו אבל אין לי ספק שהוא כניראה אחד הפושעים היום....
בקיצור כמובן ששוב נחלשתי בלימודים ובחבר'ה, ונאלצתי שוב להתמודד עם זה. הפעם בבית הספר שבו למדו חברותיי מהישוב שלי, ושאיתן הייתי אמורה לגדול וללמוד אילמלא כל מה שעברתי. הרמה שם הייתה כבר מאוד גבוהה עבורי ולכן הצמידו לי אפילו מורה פרטית. אבל כלום לא עזר ואחרי החטיבה - חשבו לאן אלך.....
ובסוף יצא שהלכתי ללמוד בפנימייה נוספת עם רמה נמוכה מאוד שבה רק 10 תלמידים בכיתה.
שם ... בהתחלה היה לי קשה ולהדביק את הפער... אבל עם השנים, התקדמתי, כי היה לי כוח רצון ואמונה עזים וחזקים שאני יכולה!!!! וכאן זה עיניין האמונה שהחל ומאז מלווה אותי תמיד- שאני יכולה!!!! בוטחת בה' שנשארתי דתייה וממשיכה הלאה ושמה את העבר מאחור!!!
וכך בזכות בורא עולם והאמונה שלי, וכוח הרצון , הצלחתי לא רק להדביק פערים ענקיים.... אלא אף להיות כאחת כמו כולן- עם חברות ולהשתתף בפעיליות וליזום דברים... ואף התעודות של כיתה י' ו י"א מעידות על כך כאלף עדים!!!! ( בכיתה י"ב כבר אין תעודה עם ציונים - רק תעודת גמר וסיום 12 שנות לימוד. שממש בשיניים סיימתי כאמור.
הציונים הבאים שקבלתי--- 8-9-10 !!! מילאו את התעודות שלי הרוב 9 - 10 (90-100 למי שלא הבין..) לא היה 7 אחד תארו לכם !!
ומאז ועד היום- לרוב קרה לי שהדלת המשיכה להיסגר לי בפניי והצרות לא נגמרו...תמיד יצא שקבלתי את החלק הרע... כגון מגורים על הפנים- מעונות המיכללה- בניסיון להשלים את הבגרויות... היו כאלה שזכו לבית מלון ואילו אני נאלצתי ללמוד עם עכברים וג'וקים ומה לא.... עד שהרבה בנות עזבו ובסוף גם אני נכנעתי... וכך גם בשירות לאומי שלי כשהגננת יום אחד הרימה יד על ילד מול עיניי ממש רק כי לא הביא אוכל לגן, ולתור אחת שעברה אלימות בחייה בעבר ... לא יכולתי כמובן לשתוק. ומהרתי לספר לאמא של הילד שמכרה בחנות לייד הגן ושלשם הגננת שלחה אותי מייד לאחר המקרה. אבל מי שסבל היה בסוף אני כי הגננת שמעה על זה והשפילה אותי למוחרת לעיניי כל ילדי הגן עד שלא הייתי מסוגלת להמשיך שם. והמצב הזה נמשך עד לחתונה שלי שלצערי גם לא הסתדר בעיקר בגלל התערבות ההורים מהצד שלו והקמצנות ומה לא... והתגרשתי בסוף...
וכפי שאתם רואים ... המצב שלי נמשך עד היום בקטע של חיפוש עבודה וניסיון להסתדר בחיים, (רק לאחרונה הריי שוב קבלתי תשובה שלילית בנוגע לעבודתי כסייעת קבועה בישוב שלי ושעל זה שתפתי כאן קודם בשירשורים קודמים שלי - תוכלו לחפש ולמצוא גם תבקשה של @ammyy admin שבקש ממני לפרסם את סיפור האמונה שלי בשירשור חדש,) אבל אינני נכנעת למציאות ומסרבת להיכנע!!!! מלאת אמונה וביטחון בה' התברך אני צועדת לי הלאה!!! לא מתייאשת!!!
לכן קוראת לסיפור קורות חיי אלה (בלי הפרטים האישיים שלי ודלגתי לכם עוד המון על מנת לקצר ככל הניתן...)
לכן קוראת לזה סיפור האמונה! ועוד מאמינה שיהיה רק טוב ומבטי מופנה רק אל העתיד!!! כל זה הפך לזיכרון בלב שרק לומדת ממנו לעתיד ומספרת על מנת לחז'ק אחרים באמונה ובתיקווה וכמה צריך להודות לה' על כל נשימה של חיים- כי איננו יודעים כלל מה יקרה לנו ומה צפוי!! לכן רק אמונה!!! מאחלת שבעזרת ה' נזכה רק להאמין ולזכות עוד לטוב בקרוב ובמבט חיובי על העולם למרות הכל!
שלכם באהבת חינם ועם חיוך ושימחה בלב ובנשמה למרות הכל תמיד---(וסליחה על האריכות של העיניין...)
![]()
![]()
![]()
מיכל שמחייכת תמיד ומודה לה' על כל הניסים שעשה עימדי ושהותיר אותי בחיים על מנת לחזק בכך אחרים! ומתפללת לטוב ומאמינה שעוד יהיה טוב! בעזרת ה' - אמן!!.






