ואני, אנא אני בא?!
על כן בבקש כל אנוש חלקו,
בסוף התור,
אעמוד נחבא.
כתוב יפה מאד!
שלהבת
לא נראה לך שזה עלול לפגוע קשות?
אני חושבת שזה שיר נהדר, וכתוב במשלב גבוה מאד ויפה מאד.
"החרוזים לא בדיוק נחרזים והשיר נשמע כמו אמירה של ילד אחרי שיעור ספרות"
הלוך הלכו המילים לבחור להם מלך, הלכו הלוך ושוב בכל הפלך, חיפשו למי למלכות יאות, להיות שר לכל מילה ואות.
באו אל המשל אחי המליצה: התבוא ותמלוך עלינו? שאלו בעלצה. ויאמר להם המשל: אני העומק אשר בשיר, האהפוך ממוביל למכשיר?! האחדל מתנובתי הברוכה, אך ורק בשביל מלוכה?!
פנו אל החריזה, ואמרו לה: נסיכה –ברוכה – היה ראש הממלכה? ותען החריזה הדרוכה – ברוב מבוכה: בעבודתי אני כרוכה – ולמלוכה איני ערוכה. לא אתן רפואה וארוכה, וכעת אני חרוכה (זה לא
ממש ענייני – אבל יצא חרוז לא רציני, הרי אין קשר בין ארוכה וחרוכה – לממלכה ולנסיכה, פעם אחרת נעשה שיפור וכעת נמשיך בזה הסיפור).
באו אל המקצב והמשקל: בקשתנו בעיניך אל תקל, שכן אתה קובע מהו ייקרא כדבר שטותי – ומה יישמע כדבר מקורי וספרותי, בוא אתה ומלוך עלינו, אנא הקשב לתחינתנו. השיבם המקצב בהרמת גבה: הן מלאכתי כה רבה. עם כל הכבוד לחריזה – יש חשיבות הכרחית לאריזה. גם בתוכן, במשלב ובמשל – בלעדיי הכל נכשל. עסוק אני במלאכתי – הניחו לי לעשות לביתי.
אז פנו ברוב יאושם אל הפרשנות, והיא הקשיבה בתחושת עליונות: בואי היי את השליטה, ומעל כולם תהיי מחליטה. וכך טעו טעות מרה, לא הבינו כי נכנסו לצרה. ותען הפרשנות במשובה: אני אקבע איך תובן הכתיבה, מלוך אמלוך עליכם. עד אשר יצא מאפכם. רוב תריבו בגללי, גם חיובי יישמע שלילי. עייפו והמילים והלכו נים ולא נים, ומאז המצב על הפנים.
נכתב שיר על 'עבדי הזמן' האחת החמיאה, והשנייה החמיאה בדרכה בהבינה כי השיר נכתב מפי תלמיד המנסה כוחו בכתיבה. עד כאן שתי פרשנויות לשיר.
אבל רגע... גם התגובה השניה יש לה שתי פרשנויות, האחת מחמיאה והשניה רואה בה נימה מעליבה.
ואז באה תגובתי שמנסה להשכין שלום בין הכותב ושתי המגיבות, ויהי רצון שלא ייצאו דבריי מהקשרם ושמלכת הפרשנות – לא תעשה ליצנות.
יָד מוּל יָד
לוֹחֶשֶׁת, מְיַחֶלֶת
הֲתַאֲזִין? הֲתִשְׁמַע?
אֶת קוֹלָהּ לֹא תָּהִין
עוֹד שְׁמֹעַ
עֵת מֵיתְרֵי קוֹלָהּ נָדַמּוּ
בֵּין שַׁחֶפֶת חֲרִישִׁית
וְצַהֲלוּלֵי יְלָדִים
בֵּין אִוְשַׁת הָרוּחַ
וְיַמִּים לוֹחֲשִׁים
הִיא עוֹד כָּאן
מְלַטֶּפֶת
בֵּין שִׁבְרֵי אֲבָנִים
וְעַלְוַת הֶעָלִים
הִיא עוֹד כָּאן
נוֹכַחַת, שׁוֹתֶקֶת
עֲטוּיָה כִּסּוּפִים
וְאַתָּה מוֹשִׁיט יָד
מְיַחֵל קְצָת לָגַעַת
בְּפִּתּוּחֵי הַחוֹתָם
בְּסוֹד נִשְׁמָתָהּ הַנִּכְסֶפֶת
לְהַבִּיעַ מִלּוֹת אוֹר
מְחוֹלְלוֹת פְּלָאִים
לְהַנְגִּישׁ אֶת עוֹמְקֵי כִּסּוּפֵי מִשְׁאֲלוֹתֶיהָ
אֶל לְבָבוֹת הָאֲנָשִׁים
וּלְוַאי וְסוֹד קִסְמְךָ
יוֹסִיף לְהַלֵּךְ בָּעוֹלָם
כְּצִפּוֹר כָּנָף נוֹשֵׂאת שִׁיר
כְּזָמִיר מְזַמֵּר עַל עֲצֵי הַתָּמִיר
כְּשֶׁמֶשׁ עֲטוּיָה מַחְצֶלֶת זָהָב
וכְּאֹפֶק מוֹרִיק בֵּין שַׁלֶּכֶת לִסְתָיו
כָּסַפְתִּי, יִחַלְתִּי
נָשַׁמְתִּי עֲמֻקּוֹת
נָשָׂאתִי זִכְרוֹנָהּ הַחִוֵּר
עֲטוּפַת הַשְּׁתִיקוֹת
רָחֵל, אוֹי רָחֵל שֶׁלִּי
לוּ יָכֹלְתִּי רַק לִגְמֹעַ עוֹד מְעַט
מֵהָאוֹקְיָנוֹס הָאֵין סוֹפִי שֶׁל נִשְׁמָתֵךְ
לוּ יָכְלוּ מִלּוֹתַיִךְ שֵׁנִית
לְהַבִּיעַ אֶת רַחֲשֵׁי לִבֵּךְ
לוּ הָיוּ שָׁמַיִם הוֹפְכִים לִירִיעָה
וְהַיַּמִּים לִדְיוֹ
וְהָעוֹלָם עַצְמוֹ הָיָה נוֹצָק
לְנוֹצַת זִיו הוֹדוֹ
לֹא הָיוּ מַסְפִּיקִים
כָּל רָזֵי הָעוֹלָם
לְהַבִּיעַ אֶת עוֹמֶק תֻּמָּתֵךְ
וְאֶת כְּאֵבֵךְ הָאַכְזָר
כְּמוֹ מִלּוֹת אַהֲבָה
כְּמוֹ מְשׁוֹרֵר גַּלְמוּד
כְּמוֹ אֹשֶׁר שֶׁחָלַף
וּכְמוֹ יֶלֶד אָבוּד
את הָלַכְתְּ וְאֵינֵךְ
נָמוֹגָה בָּאֲפֵלָה
וַאֲנִי יִחַלְתִּי רַק עוֹד קְצָת
לָגַעַת בְּאַהֲבָתֵךְ הַטְּמִירָה.

חושְבני האִם
חושְבני האִם
לקבור את עצמי
בהררי הניירת
במאוּרת הנזירים הנסתרת
ובמנגינות תכולות של יוון
או להתפלל על דברים שאיני מבינם
על חזיונות ברזל ועופרת ודיזֶל וָדם
כי אולי בתוכם אותן אותיות
אותם הפרחים
אותן אהבות
כמוני
כמוךָ.
עכשיו היא חצתה, בלילה, בחושך, את בית הקברות הצמוד לכנסיה.
הכלבים נובחים. לפני כן, היתה אחוזת פחד מוות מהמקום הדומם
על צלביו הלבנים, עקפה ככל שיכלה.
עכשיו היא חצתה, בלי לשים לב בכלל. עדיין בכתונת הפסים,
דפקה על דלת השכנים. ממול לבית שלה. לשם - פחדה
עד מוות להיכנס.
הם הצטלבו. היא חיה?!
הביאו משרת דובדבנים ששמרו לחגאיהם.
היא בהתה ולחשה: לחם. לחם.
בהו בה כשתלשה פירור אחר פירור מכיכר
הלחם העגולה, השחורה, הביתית.
עכשיו כבר לא פחדה מכלום.
היתה שם כמה חודשים. בעליית הגג
אליה עלתה פעם כדי להביא משהו,
מצאה את הפמוטים הגבונים, את
כיסוי המטה, את הקערה בה
לשה סבתא את הבצק לחלות השבת...
לא אמרה מילה. הודתה בליבה
שיש לה מקום להיות.
לביתה שלה לא נכנסה יותר
לעולם.
אש שורפת, בוערת בי.
אש עוצמתית של כתום ואדום וכחול.
אש שצועקת בי.
אש שאני צועקת.
מים לא מכבים את האש הזאת, היא חזקה מהם.
האש מאיימת לאכל אותי כליל.
מזנקת לתפוש עוד ועוד חומרי בערה בליבי,
קורעת דפים מיומן ליבי. תולשת בציפורניה האדומות.
ומה שמגיע לידיה עולה בה מעלה.
היא עוצמתית ואימתנית,
אבל עצובה כל כך.
את כל דפי נפשי היא יודעת.
כל כאבי וייסורי, שעלו בה, באש, אך לא אוכלו.
הכל היא קראה.
קראה וזעמה,
קראה וגעשה,
קראה ומעיניה זלגו דמעות כאבי.
והדמעות כיבו את האש.
בוקר. שנעל!! שנעל!!
ערב. שטילה!! שטילה!!
גרמני אחד מסתכל עליי. אני משפיל מבט.
סטירה. מכה בגב מקת רובה. שנעל!!
ברכיי הכושלות רועדות קדימה, אל הקרמטוריום. להוציא אפר. להכניס גופה. להוסיף דלק. עוד גופה. עוד אחת. המסוע מביא איתו עוד אחת ועוד אחת.
פעם עבדתי במפעל. היה לנו מסוע דומה. הוא היה מסיע את פחיות השימורים ואני הייתי אוסף אותם לארגזי עץ.
היום המסוע מביא איתו חברים, אחים, קרובים ורחוקים. סתם זרים. שנעל!! שמוץ-יודה.
יריקה. גופה שלא מספיקה להסריח. קדימה לתוך המשרפה. עוד אחת. אני מכניס אחת, מספר 73894 מכניס אחרת. מספר B42619 מכניס נוספת. בלי לעצור, פוקד הבלונדיני כחול העיניים ובועט בי קלות. עדין. אני כמעט מחבב אותו.
שמוץ-יודה!! שואג הבלונדיני ומעיף סטירה לB42619. נפלה לו הגופה. הוא מרים אותה. שחרחר עם שמייסר מכוון עליו. B42619 כבר זקן. פקודות. שנעל שמוץ-יודה. הבלונדיני לוקח אותו. הם הולכים. אני מעיף מבט. שומר אחר צועק עליי. אני לא שומע, כבר יודע. שנעל. שמוץ-יודה.
עוד גופה. עוד אחת. 67382 מקיא. שמוץ יודה שכמותו. גופה מוכרת מתקרבת במסוע. B42619. למשרפה. עוד גופה.
מעניין שהאפילוג הוא לפני התרחשות האירועים. מה הכפית מנסה להשיג, למה אמיל כל־כך כועס בקונטקסט החברתי הזה.
הרבה אקספוזיציה הנוזלת בין האצבעות כחול ויוצאים אנו בלא־כלום, וכנראה זה חלק מהעניין.
סופר צעיראחרונהבאמת מעניין לאן כל זה הולך...
אֲנִי אֶהְיֶה קוֹלֵךְ
הַנִּשָּׂא עַל כַּנְפַיִם שְׁחֹרוֹת
אֲנִי אֶהְיֶה לְחִישׁוֹתַיִךְ
הָרַכּוֹת, הַקְּטוּעוֹת.
אֲנִי אֶהְיֶה לָךְ עֵינַיִם
שֶׁעָצַמְתְּ – רַק לֹא לִרְאוֹת,
אֲנִי אֶהְיֶה לָךְ אָזְנַיִם –
שֶׁעוֹדָן שׁוֹמְעוֹת צְרָחוֹת.
אֲנִי אֶהְיֶה לָךְ יָד
שֶׁתִּכְתֹּב אֶת כָּל הַצַּלָּקוֹת,
אֶת הַבְּכִיּוֹת בַּלַּיְלָה לַכָּרִית,
הַכְּאֵבִים וְהַדְּמָעוֹת.
אֲנִי אֶהְיֶה לָךְ מָזוֹן
שֶׁלֹּא תֹּאכְלִי עוֹד, לְעוֹלָם,
אֲנִי אֶהְיֶה לָךְ אָב רַחוּם
בְּעוֹלָם שָׁחֹר מִדָּם.
וּדְמָעוֹת
וּזְעָקוֹת
וְצַלָּקוֹת
וַאֲנָקוֹת,
חֲרִישׁוֹת, חֲרֵדוֹת, כּוֹאֲבוֹת
מְטַפְטְפוֹת טִפּוֹת דָּמִים.
אִלְּמוֹת
נוֹכְחוֹת
צוֹפוֹת
פְּנֵי שְׁתִיקָה –
לְעוֹלָמִים.