לפעמים רקע מאוד תורני הוא כר פורה לגידול דברים כאלה.

לפעמים זה לא קשור ליראת שמיים. יש אנשים עם המון יראת שמיים שלא מצליחים בעניין הזה בכוחות עצמם.

כל מה שיקרה מעכשיו והלאה, בנושא הזה - את אשמה בו

לי ניסיון כל כך אבל נראה לי שאת יכולה לרמוז בצורה כלשהיא וסביר להניח שיבין ( אולי בזמן שהוא מסתכל תגידי היי אני פה (אני צוחק))

אם התיאור הוא אכן כמו שהוא במציאות,

בפעם הראשונה עוד היה מתאים לי לחשוב שלא ראיתי נכון,

בדייט השני שזה היה קורה זה היה נגמר לאחריו.

אולי יש כאלו שמוכנות להתמודד עם דבר כזה הזוי,

אני אישית לא.

תצטרכי לפתוח את זה, אולי כדאי שתנסי למצוא דרך לעשות זאת לפני שאת מסיימת את הקשר. אולי תתייעצי עם יועצת זוגית מצליחה.

של אחד שסבל מבעיה בתחום המדובר (ואני מדגיש, שאינני יודע מה סוג, גודל והיקף הבעיה של הבחור, וייתכן בהחלט שהיא שונה לגמרי משלי), הייתי מאוד ממליץ לפתוח איתו לעומק את העניין, "ברחל בתך הקטנה".

זה מאוד לא נעים, אני מסכים, אבל מוטב לפני החתונה מאחריה...

גם אם לא תפתחי את העניין לכל עומקו, תוכלי כנראה לקלוט מהתשובות שלו את הכיוון. אחרי שיש בידייך קצה חוט, אני מציע שתתייעצי עם מישהו שמבין בנושא. אני מדגיש שלא תמיד רבנים מבינים בנושא. פעמים רבות, לצערי, הם לא, ולעיתים יש צורך באיש מקצוע.  

מהדברים שכתבת נשמע שיש כאן בעיה, והגדרת אותה יפה כשכתבת ש"הוא מתנתק", ו"כמו פיצול כזה". יש כל מיני רמות של בעיות כאלה. אני למשל "מכור לתאווה" (ושוב, ייתכן שהבחור ממש לא כזה), וההגדרות האלה מאוד מאפיינות אותי, אבל אני ואשתי גילינו רק אחרי החתונה, שיש לי בעיה, ולא סתם יצר הרע של אנשים רגילים. בעיה שהיא מוכרת לאנשי מקצוע.

למרות ששיתפתי אותה ברמה מסוימת בהתמודדות שלי עוד לפני החתונה, אפילו לא חשבנו על כיוון כזה, ולכן חשוב לי שתדעי שזה קיים (ושוב, לא בטוח בכלל שזה המקרה).

אגב, הרבנים שהתייעצתי איתם, חלקם שמות מוכרים מאוד, אמרו שיהיה בסדר ואחרי החתונה זה יעבור אבל זה לא קרה. היום לפחות שניים מהם מבינים שטעו, ושמחים על הפתרון שמצאתי לבסוף, אחרי שנים רבות של סבל.

אני לא יודע אם זו הבעיה של הבחור שאת נפגשת איתו, אבל כאשר התנהגות סותרת ערכים, ובייחוד כשהסתירה נראית כה קיצונית, צריך לבדוק לעומק מה קורה כאן, לטובת שניכם (גם הוא, מן הסתם, לא מרגיש נוח עם ההתנהגות שלו, כך אני רוצה לקוות... ואני מאמין שאם יימצא עבורו פתרון לעניין, זה ייטיב גם איתו, לטווח הארוך).

בהצלחה,

ושתזכי לבנות בית נאמן בישראל, תרתי משמע.

אבל את צריכה להכיר בכך, שכרגע ערימת הטינופת הזו, היא חלק בלתי נפרד מההתנהגות של הבחור שאת יוצאת איתו. לפי מה שאת מתארת זו תופעה ולא אירוע חד-פעמי שהפריע לך, כך שמסתבר שזה לא ייעלם ברגע.

אם את לא רוצה לפתוח את הנושא, וזה הגיוני ולגיטימי לגמרי, אז אולי כדאי שתפרדי ממנו. כפי שהציעה הלליש. בתחילת קשר, אם עדיין לא ממש נקשרת אליו, זה ודאי הדבר הנכון. וגם אחר כך זה מאוד הגיוני.

אבל להמשיך את הקשר, להדחיק את ערימת הטינופת שקיימת ולהתכחש אליה, ואחר כך אולי להתחתן איתה ולחיות לצידה 24/7, כנראה הרבה הרבה יותר יגעיל אותך בטווח הארוך.

אני מאוד מצטרף לדברי מנגינה מקורית על הצורך להיוועץ באנשי מקצוע, עם דגש על אנשי מקצוע כנים, שיודעים היטב מהי רמת ההיכרות שלהם עם בעיות ספציפיות מן הסוג הזה, ולא חושב שאם הם רופאי אף-אוזן-גרון מוצלחים, אז הם גם אורטופדים מומחים...

אם זה התמכרות, זה אומר שאני לא יכול להתמודד עם זה בכוחות עצמי ואני צריך עזרה. זה כל מה שזה אומר. עכשיו יש לי בחירה האם לקבל את העזרה, או לשחק אותה גיבור ולהיכנס לעזה לבד כדי לנצח שם את כולם.

בתורת החיים אכן מתכחשים למושג "מכור לתאווה" (והתמכרויות התנהגותיות הן אכן נושא נתון במחלוקת), ולכן בסוף החוברת הם שמים אותו במירכאות [דרך אגב, גם בתכנית הצעדים לא קובעים בוודאות שמדובר בהתמכרות, אלא שמבט על עצמנו כמכורים עוזר לנו לצאת מכבלי התאווה, וכפי שמוכיחה המציאות).

[האמת, שאינני מבין מדוע לא עשו זאת כבר בהתחלת החוברת, לשם השקיפות (שם הביאו את המושג ללא מירכאות), ומדוע לא ציינו במפורש שזו דעתם, מבלי להסתפק ברמז על כך, אבל לצערי יש עוד כמה דברים לא שקופים בחוברת, כמו אתר האינטרנט שהם מפנים אליו מבלי לציין שהם (או חבריהם לדעה) עומדים מאחורי הקמתו, ושבו הם מביאים רק דעות רבנים שמתנגדות לצעדים, ולא את דעות הרבנים התומכים, והפנייה לאתר של נוצרים שמקשרים את תכנית הצעדים לדתם, ולא לאתר "שמור עיניך" שבו יהודים דתיים צועדים בתכנית הצעדים מבלי לראות בכך שום סתירה לדתם ולהיפך].

חשוב שמי שמרגיש ויודע בוודאות פנימית שהוא באמת לא יכול להפסיק, ושתמיד הוא בסוף ימצא את עצמו בביצת התאווה, יבין שבתורת החיים לא מכירים במקום הנפשי שלו, וכנראה, בעקבות כך גם לא יכולים לתת לכך מענה...

חשבתי שהוא היה שם ובגדול, אבל מתברר שלא. זה כל העניין של התכנית. אדם רגיל אמור להבין שהוא לא יכול בלי אלוקים. אדם מכור חושב ומתנהג באופן שהוא יכול להסתדר לבד, והוא מנסה "לשבת על הכסא של אלוקים". לפני כעשר שנים הייתי בטיפול. המטפל אמר לי משהו בסגנון הזה, ובכלל לא הבנתי על מה הוא מדבר. רק בתכנית התחלתי להבין.

בתכנית הצעדים המכור בסך הכול מגלה מה שכל ילד מבין, שאי אפשר לחיות את החיים במנותק מה', בלי תפילה ובלי אמונה אמיתיות.

המכור חושב, לפני שהוא מגיע לתכנית, שהבחירה החופשית שלו היא בלתי מוגבלת, והוא יכול לבד לעשות מה שהוא רוצה (איכשהו זה מסתדר לו עם זה שהוא לא מצליח להפסיק...), כמו שמספרת מכורה לאלכוהול: "חשבתי שהחיים הם דבר די פשוט. אתה פשוט עושה תכנית לחיים, מבוססת על מה שאתה רצית, ואז - כל מה שאתה צריך, זה אומץ ללכת אחרי רצונך" (הספר הגדול, עמ' 154). זה כל מה שצריך, חושב המכור. לא צריך להתפלל על זה, לא צריך לנסות לבדוק מה ה' רוצה ולבסס על זה את החיים, לא צריך להתחשב במה שאנשים אחרים מרגישים לגבי התוכניות שלי ובאיך שהן משפיעות עליהם. כך מתנהג מכור.

בתכנית 12 הצעדים המכור בסך הכל לומד, שיש עוד אנשים בעולם, שצריך להתחשב במה שהם מרגישים. שיש אלוקים בעולם, שיש לו תכניות בשבילי, שאני צריך לכוון את החיים שלי לפי התכניות הללו.

קשה לך-לכם להבין איפה המכור נמצא מלכתחילה, ובעקבות כך, קשה לכם גם להבין את "יישור הקו" הקיצוני שהוא עושה לכיוון דרך החיים המיטבית של יהודי מאמין. אבל בסך הכול המכור לומד בדרך קשה, אמיתות פשוטות של יום יום.

זה לא שאין בחירה חופשית, זה שהמכור צריך לתת דגש חזק על שה' הוא חלק חשוב ובלתי נפרד מהסיפור. שה' הוא הבמאי הראשי, שאליו פונים בעת צרה כשדברים נתקעים. אני אישית הותקפתי באירוע טרור ולא פניתי לה' באותו מצב של סכנת חיים, והיום, אני פונה אליו באופן הכי טבעי עם כל קושי שיש לי במקביל ללקיחת האחריות והניסיון לעשות מה שאני יכול כדי לפתור את הבעיה.

וכן, אני היום חי את זה ש"יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו... ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו אינו יכול לו" (סוכה נב,ב). אשמח מאוד שתסביר לי איזו כפירה יש במאמר חז"ל הזה. להיפך, לפני שבאמת חייתי אותו הייתי כופר בדברי חז"ל. גם אם לא חשבתי שאני יכול בלי ה', התנהגתי לגמרי ככה.

ממש לא. אני לא מצדיק את זה, אני פשוט מפסיק להתכחש לזה.

אני מכיר בבעיה שיש לי, בעקבות כך לוקח אחריות מלאה, מוכן לעשות הכול להפסיק את ההשתוללות שלה, מחפש במלוא הרצינות אחר פתרון שבאמת עובד, מוצא אותו (נס בפני עצמו), ו... הופ! במקום ליפול כל הזמן, באופן יומיומי, במשך עשרים שנות צער, כאב ורצון למות, אני פתאום נקי כמעט שנה וחצי.

נ.ב. בעקבות הדיונים האחרונים שלנו בנושא, קצת הצחקתי אותי בשרשור אחר, כשאתה ויזהר הגדרתם את מי שמשתייך לזרם שלך, כאחד מאלה ש"הולכים עם האמת עד הסוף, בלי לפחד מה יגידו/מה יחשבו עליהם... לא נוהים אחרי הסביבה בצורה עיוורת... חושבים, מבררים, בודקים ראיות, לא סותמים אוזניים ועיניים מלראות ולשמוע את האמת הברורה, לא נכנעים ללחץ חברתי". אתה מכיר "זקן ממרא" אצלכם?

ועוד לא הבנת למה הבחורה שמחפשת מישהו כזה, מרגישה שזה ממש אבל ממש לא מתאים לה...

יש כאן חברים שמספרים על פתרון שעובד בשבילם. האם אתם מציעים משהו אחר שבאמת עובד? יש לי חבר שלמד אצלכם בבית הספר לייעוץ, לפני מספר שנים, ואפילו מאוד התלהב אז, והוא עצמו לאחרונה אמר לי שני דברים. א. אין שיטה מגובשת מספיק. יש שלל מרצים שבאים מבחוץ, ואז לא היו כלל חומרים כתובים כיצד להדריך אחרים. ב. אין מספיק פתיחות. אפילו "המטפלים לעתיד" לא באמת פותחים סוגיות רגישות כאלה עד הסוף בינם לבין עצמם.

אני באמת נסחפתי להתנצחות הישנה, אבל באמת אני מקווה שדי"מ יסכים אתנו שיש בעיות בתחום הזה, לא ממש משנה איך קוראים להן, שהן לא בגדר התמודדות רגילה של בן ישיבה (ואם אינך מסכים, אולי כדאי שתשמע ממני בפרטי כמה סיפורים רוויי סבל), וכדאי שהשואלת תברר את העניין.

א. אתה לא משם, אבל יונק מבית מדרשם, כפי שציינת.

ב. "זקן ממרא" היה ביטוי ציני שכוונתו מישהו שלא מסכים במשהו עם ראש הישיבה, מישהו שלא מיישר קו עם הלך הרוח בתורת החיים מתוך בדיקה אישית של נושא מסוים.

ג. מניפולציה לא מצחיקה. אין צורך לעבוד עבודה זרה כדי להיגמל מההתמכרות. אך אולי לפעמים יש צורך להפסיק לעבוד עבודה זרה לשם כך, וזאת במובן של להפסיק את פולחן האישיות של הרב שלי ולבדוק בעצמי את הדבר שרבנים גדולים וטובים שבדקו אותו היטב תומכים בו. כן יכול להיות שרב טועה. יכול להיות. אפילו משה רבנו טעה. ובמיוחד כאשר זה לא היה הנושא הבוער ביותר מבחינתו. למיטב הכרתי את הנפשות הפועלות, ככל שרב בדק יותר לעומק את התכנית, כך הוא תומך בה יותר.

א. נשמע מדבריך כאן, אם כי אינני מכירך אישית, שאתה די נעול על הכיוון שלהם. גם אני לומד משם דברים.

ב. התכוונתי להגיד שבתורת החיים אין לגיטימציה שמישהו יחשוב, למשל, ש-12 הצעדים זה פתרון מצוין כי הוא בדק אותו אישית, למרות שהרב טל סובר אחרת, וששאר בחורי הישיבה ימשיכו לכבד אותו, כי "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" (וכפי שציינת אין היום סנהדרין!), מה שאין כן במקומות אחרים, שהאמת שאני די מחפש אותם, כי הם לא כל כך קיימים... אבל בכל זאת, יש מקומות מכילים ומאפשרים יותר.

ג. זכותך לחשוב כרצונך. אבל איך לומר זאת? אני חושב שאצל אנשים מסוימים המסקנות ברורות מראש. למשל, יש רבנים שאם יבררו את הסוגיא אם לומר הלל ביום העצמאות, או אם ראוי שגבר יילך בשרוול קצר, די ברור מה תהיינה מסקנותיהם. כדי לבדוק משהו באמת, צריך להיות נכון להשתחרר מהנחות יסוד מוקדמות. ודרך אגב, אני אישית חשבתי כששמעתי על תכנית הצעדים שזה מטופש וכפירה בבחירה חופשית, אבל אני אומר בלא הכנות, שלגמרי לא הבנתי על מה מדובר. כפי שאגב, נראה גם מדבריך...

ב. יש הבדל עצום בין נצרות לבין זה. אין שום מקום להשוואה. זה כמו שהאדמו"ר מסטמאר יגיד, שכל מי שיש לו נציגים בכנסת אסור לצרף אותו למניין. לשיטתו זה אכן נכון, אבל כאשר אדם פוסל באופן גורף יהודים רבים על פרט קטן, זה בסוף ממקם דווקא אותו בעניין שעליו הוא יוצא בחריפות כה רבה, בשולי היהדות.

מבחינת הרב טל זה אולי לגיטימי, מבחינת מי שלא בדק לעומק את הנושא, ורואה רבנים גדולים אחרים שתומכים (כמו הרב אהרן פלדמן, והרב מלכיאל קוטלר (בנו של הרב אהרן), חברי מועצת גדולי התורה של אגו"י בארה"ב, ועוד רבנים רבים גדולים מארה"ב שכלל לא הוזכרו בדיונים כאן, וכן רבנים מהארץ שהוזכרו), אני חושב שאם העיסוק בנושא הוא לא מפעל חייך, כדאי שתימנע מלהכריע בו.

ג. אני מכיר קצת את הרב טל, באמת חשבתי שהוא לא כזה, החוברת קצת הפתיעה אותי. עם זאת, לדעתי, יזהר מוביל קו נוקשה יותר משל הרב טל.

ג. יכול להיות. דווקא חשבתי שהרב טל יהיה מגדולי התומכים לפי מה שהכרתי אותו. היום, מתוך החוברת, אני מבין שיש לו התנגדות לכל שיטה טיפולית שלא מיוסדת על כתבים תורניים, בדומה לרב גינזבורג, ולכן המסקנה ידועה מראש.

חשוב להדגיש, שבעניין הזה הוא מאמץ גישה קיצונית (וזה מה שהפתיע אותי בלי גם קשר לתכנית הצעדים). כי בעולם התורה של היום, ברוב המגזרים, מקובל להשתמש בכלים פסיכולוגיים ברמה כזו או אחרת. בציבור החרדי זה בכלל תופס תאוצה מאוד גדולה.

חשוב שהרב ובעיקר הסובבים אותו יבינו שכרגע הם בדעת מיעוט, גם אם כעבור כמה דורות יתברר שהם צודקים. וחשוב להתייחס בהתאם לאנשים אחרים. יותר מדי מיעוטים בהיסטוריה היהודית היו בטוחים שכל האחרים הם כופרים ורק הם צודקים.

באופן כללי, בלי קשר לסוגיה ספציפית, חשוב מאוד לדעת את מיקומך המדויק במפת היהדות לדורותיה. רוב הזרמים של היום הם חידושים מהפכניים של מאתיים-שלוש מאות שנה לכל היותר. היהדות קיימת הרבה דורות לפני זה. חשוב לדעת מה עיקר ומה טפל. מה מקובל על כל ישראל לדורותיהם ומה לא כל כך. וגם כיום, חשוב לדעת עד כמה אני תקוע בתוך הראש של עצמי ושל המגזר שלי, ועד כמה מה שאני חושב ועושה הוא מיינסטרים שמקובל על כולם ולא דבר חריג. אם תהיה לי קצת ענווה, אדע שכשאני חורג באופן משמעותי מהיהדות לדורותיה ומרוב אלו מעם ישראל שרואים עצמם מחויבים לחלוטין לתורה, יש סיכוי טוב שאני לא בדיוק במקום מרכזי במפת היהדות.

אתה בטוח בכך? זה מה שהרמב"ם היה אומר לעשות? אני דווקא מתרשם שיש לו ניחוח חסידי יותר. ויזהר עצמו כתב שהשיטה היא בת 200-300 שנה (איני זוכר בדיוק כמה).

הדיון הוא אולי על רוח ההלכה. לא מובא שם שום מקור ברור מההלכה שלפיו ברור כי יש בתכנית איסור עבודה זרה (וזאת מבלי להיכנס לפרטים רבים המובאים בחוברת שכלל אינם נכונים).

החוברת גם לא מוכיחה את מציאות ה'.

היא מניחה בבסיסה עקרונות אמוניים שאין עליהם חולק ביהדות, ודנה במציאות בפועל בתוכנית.

לעומת אימוץ שיטות טיפוליות נוצריות, שזה, אפעס, קצת פחות מיינסטרים. עולם הפוך.

הרב טל סבור שתורת הנפש צריכה להיות מבוססת על התורה של זה שברא את הנפש. במילים אחרות: מדובר בתורה ולא בחכמה, ולכן אסור לקחת אותה מהגויים.

יש הרבה נקודות שהם חכמה בפסיכולוגיה החילונית, אבל ככל שמדובר בתחום הקליני - בתחום בכללותו הוא תורה ולא חכמה.

עם כל זה, מדבור במחלוקת לגיטימית, והוא ממש לא פוסל ושולל כל שיטה שמערבת דברים גויים.

12 הצעדים זה סיפור אחר לגמרי. שם הבעיות הן הרבה הרבה מעבר לעניין הבסיסי של "לקיחת דברים מהגויים", כפי שמורחב בחוברת ובדיונים, ולכן השלילה המוחלטת.

וד"ל.

אם זה שיטתי במהלך פגישות, זה נראה לי קצת מוזר. במחשבה שנייה, יותר מקצת.

אפילו אני כמכור מכף רגל ועד ראש לא הייתי נוהג כך בזמן פגישות. הרי אני רוצה להיות טוב, אני בא לבנות סוף סוף בית בקדושה ובטהרה ולשים את כל הזבל בצד לנצח נצחים. זמן של פגישה אמור להיות זמן שבו אני רוצה לשכוח את הצד הזה שבי. הוא יכול לחכות לאחר כך. הבחורה שאני יוצא איתה תשים לב (כפי שאכן קרה). זה נראה מוזר. אני חושש שיעוטו עליי אחרי השימוש במילה, אבל, כן, זה נראה קצת כפייתי...

ואגב, אולי תסביר לי מה זה ה-^^^^.

בתור אחד שאינו איש פורומים, אני כל פעם תוהה.

יש הרבה דגים בים.

אם הוא אכן סובל מהבעיה שתיארנו, מסתבר שהוא סובל גם מהכחשה עמוקה.

אבל יש בחינה של "ניכרים דברי אמת" ובמיוחד ככל שהשאלות שלך יהיו ספציפיות וברורות יותר, תוכלי לקבל תמונה ברורה יותר (אפילו תגובה של מבוכה, או משהו כאוב ומפוחד בעיניים מלמדים הרבה).

אבל, לצורך העניין, יכול להיות גם בחור שתצאי איתו, שסובל מבעיה בתחום, ואצלו זה לא יתבטא באופן הזה, כך שגם לא תדעי בכלל. אולי כדאי תתייעצי עם מישהו שאת כן סומכת עליו. עם זאת, אין בן אדם שאפשר לסמוך עליו באופן מוחלט, ולכן אין מנוס אלא לפנות ליוצר האדם ולבקש ממנו שיעזור לך, וכפי שכתב ה' יושיעני.

ורק טיפ קטן בנושא התפילה מניסיון אישי: בתקופה האחרונה מאוד עוזר לי לפנות אליו מתוך בטחון שהוא אוהב אותי ורוצה לעזור לי. זה משפיע מאוד על סגנון התפילה שלי. במקום להתבכיין ולהתפלש ברחמים עצמיים ובדמעות על המציאות הנוראה שאני נתון בה, אני מבקש ממנו בטבעיות ובפשטות, כמו שאני מבקש ממישהו שאוהב אותי להעביר לי את המלח. מאז, התפילות שלי פתאום נענות הרבה יותר (פעם, מזמן, קראתי שהרב קרליבך אמר משהו בסגנון, אבל לצערי לא יישמתי...)

כמו שכבר העלו פה, לא לגשת לנושא בצורה ישירה.

לדבר על זה כתופעה שראית אצל אנשים וכדו'.

אם הוא לא ירגיש מותקף, סיכוי רב יותר שלא ירגיש צורך לשקר.

לא עם מישהו שרוצה להתחתן.

מי שרוצה אותך, את מעניינת אותו והוא לא יסתכל על אחרות , לפחות לא עד שישיג אותך.

מי שרוצה רק להתחתן, ברור שיסתכל על אחרות, כי עם כל אחת הוא יכול להתחתן.

אבל את יודעת מה? זה לא נושא לתשעה באב.

וזה דווקא כן נושא לתשעה באב - בניין הבית...

גם אם בסוף התהליך תאלצו להיפרד, תעשי איתו חסד גדול בכך שתנערי אותו.

כיצד ואיך לעשות את זה..

לא לעשות את זה לבד. את לא יכולה להעריך נכון את תגובתו, ואולי תצאי מבולבלת יותר..

יכול להיות גם שהאופן בו תעשי את זה, יפגע בו, ואולי יגרום לנסיגה בקשר-- ייתכן שזה קורה מסיבה שלא חשבת עליה, ולכן עצם המחשבה תפגע בו.

(למשל חוסר מודעות.. יש אנשים שמסתכלים הרבה, אבל לא באמת בוחנים. סוג של ריחוף בשילוב של חוסר מודעות )

על כל פנים אף אני ממליצה כן להעלות את הנושא בשילוב של סיוע והתייעצות על האופן בו זה ייעשה

בהצלחה!

מדובר בבחור תורני בשיעור ט'. מצד האמת גם בחור בישיבה תיכונית יודע שאסור לו להתבונן בנשים לא צנועות, אבל כאן חוסר המודעות עוד יותר לא מתקבל על הדעת.

מכירה את זה מכמה וכמה מקרים.. (לאו דוקא בהקשר הזה של ההסתכלות שציינת אומנם)

כמו"כ כתבת ששמת לב לזה רק בחודש האחרון, וזה לא היה קודם לכן.

לכן,

לדעתי..

נסי להתייעץ עם איש מקצוע, איך לעשות זאת, ואיך לגשת..

את השיח תעשי פנים מול פנים, יחד איתו, מבלי איש המקצוע..

עשי זאת בעצמך  ממש כך..

זו דעתי. בהצלחה!!

לומר ליועצת מראש על מה את מתכננת לדבר, ועל האופן בו את מעדיפה שזה ייעשה

ולתת לה להוביל את הדברים.

כך שאם החלטת שאת לא מעוניינת בקשר, במידה וזה יתגלה לך, על אף מעלותיו הרבות,

בקשי מהיועצת שבמידה והוא יתוודה,

לא תרצי שתתעמק מידי בנושא ותאריך..  

(ובכל זאת, מממליצה שוב. להעזר ביועצת, ולבצע את השיחה פנים מול פנים מבלעדיה)

לדעתי טוב עשית, ממש ממש בהצלחה!!!! מקווה שיוסרו החששות, והוא יקבל את הדברים ברוח טובה..

זה מאוד מאוד יפגע בו. את חייבת ליידע אותו מה נושא הפגישה מבעוד מועד.

סליחה שאני מבלבל אותך אבל נראה לי שאת לא מגיעה פתוחה מספיק. החברה קצת תלו את הבחור על עץ גבוה, ועשו לו משפט שדה שלא בצדק.

הבחור נשמע לי בסדר עם נטיות רגילות וטבעיות שלא צריכות להדאיג יוותר מדי. כפי שכתבתי מקודם, ברור שהוא יודע שיש בעיה בלהסתכל, והוא כנראה בנה לעצמו מחסומים בדרכו שלו. המחסומים שלו היו אמורים לחסום כבר מזמן אלא שהמציאות איתך קצת גרמה לזה, הוא נהיה יותר פתוח כדי לקבל אותך וההסתובבות אתך בחוץ כשהוא 'פרוץ' מביאה אותו לבילבול כשהוא נתקל בו. בילבול שהוא לא מודע אליו. בילבול שנובע מסקרנות. סקרנות של ילד שרואה פתאום טלויזיה בפעם הראשונה. להיפגש בעור חשוף זה מסקרן ומבלבל. הסקרנות הזאת מנתקת אותו לרגע.

ככה נראה לי לפחות כי אם הוא היה נמצא במודעות שהוא מסתכל וגם כשהוא אתך הוא כבר היה שם לב לתגובה שלך. הוא יודע שאת נמצאת שם איתו ורואה אותו ובכל זאת הוא לא יודע כלמה את מתרחקת ממנו כל התקופה הזאת.

אני מסכים מאוד עם 'לעולם חסדו'. תנסי כן לצפות לדברים חיוביים ממנו ואל תנעלי על מה שכתבו כאן.

בהצלחה עם היועצת, ושנשמע ממך רק דברים טובים בע"ה!

נראלי גם כמו רז. ויזהר, שבחור בשיעור ט' כבר יכול לחוות הרבה עליות ומורדות בעבודת ה' (ונ"ל שבמיוחד אחרי אכזבות רבות בעולם השידוכים וצפייה לא ממומשת לחתונה) וזה לא חייב להגיע לידי ביטוי בהרגלים כמו שמירה על הסדרים או באמונות ודעות, אבל כן בכל התחומים הרגעיים שדורשים את כח הבחירה עכשיו במיידי (כמו שמירת העיינים - ובפרט בנושא הזה שהכוח המושך והיצר חזקים מאד וכשהלוחם חלש המלחמה מוכרעת מלכתחילה). ואין צורך בכלל לומר שמדובר בבעיה שורשית, אפילו אם היא כבר הפכה להרגל. כל הרגל אפשר לשנות, הכל תלוי בעבודה. ממילא יוצא ציור של בחור תורני עם שאיפות גדולות שצריך עוד הרבה עבודה והתחזקות, אבל נמצא על הרצף לא משהו חריג. נ"ל שהמקום שלך במצב כזה הוא קודם כל, כמו שאמרו פה, לפתוח את הנושא אין מנוס מכך ולבדוק מה הוא אומר בקשר לזה ובעיקר איפה הרצון שלו, אם יש רצון אז אפשר להתחיל לעבוד ואפשר להפוך את העולם, ואז באמת המקום שלך בהקשר הזה יהיה הרבה תמיכה ועידוד ועזרה (כמו כל זוג נשוי במידה כזאת אחרת). ואם אין רצון אז צריך הרבה תפילות. לסיכום נראלי שמילות המפתח פה הם רצון ועבודה.

בהצלחה ובשו"ט!

סתם כיוון מחשבה...

אמרת שהוא עמקן. 

יכול להיות שכשהוא שקוע עמוק באיזה נושא עיניו משוטטות למקומות שבטבע כל גבר נמשך, והוא פשוט "לא שם" בשביל לשים לב.

אולי תנסי לדמיין את עצמך בשיחה עמוקה, בטלפון נגיד, ומישהו מולך מחטט באף. (חיפשתי משהו רחוק ומוזר...הדוגמא מגעילה אבל תנסי לצייר משהו בסגנון)

את יכולה לדמיין את עצמך פתאום קולטת שאת בוהה בו כבר כמה שניות?

ואולי, למרות שלא שמת לב, דעתך קצת הוסחה מהשיחה העמוקה?

ולא שמה לב שערבי מולך שולף סכין?

זאת דוגמא יותר מתאימה לנידון.

"ריחוף" כזה יכול להיווצר רק כשאדם כבר כל כך רגיל בחטא, עד שהוא שוכח אפילו להסתיר את עצמו מפני פגושתו.

יש מציאות כזו שאדם הוא רחפן או שקוע במחשבות,

לכן הוא מסתכל אבל לא באמת מתעמק במובן הלא טוב של המילה

העיניים בכיוון מסוים, אבל הן לא בוחנות ובמיוחד שלא על מנת להסתכל ולחוות!

המציאות הזו קיימת,

אולי היא לא מוכרת לך,

אבל היא שם, ואין מקורה בחטא כלשהו.

מכירה את זה מהצד הנשי, והגברי כאחד.

של בחור ישיבה, דוס, תורני, מקפיד, או כל שם אחר שתבחרי לו, ש'מרחף' ולא שם לב שהוא בוהה בבחורה עם גופיה.

שימי לב לתיאור שלה:

הלוואי.. - לקראת נישואין וזוגיות

אם את מכירה כזאת מציאות שנובעת מריחוף נטו - אשמח לשמוע. בעיני זה חידוש גדול, וכנראה הוא מצביע על בעיה קלינית של ניתוק קשה מהמציאות.

אבל יש מציאות כזו

והתיאור שלה...

הוא בעיניה הסובייקטיביות בלבד. 

לא על סמך זה מכריעים הכרעות וחורצים את הדין

ואני מעלה אפשרות נוספת:

יתכן שהבחור בתקופה של משבר רוחני וייאוש בכל התחום הזה, או אפילו בדאון כללי בעבודת ה'.

כדאי לפתוח את זה מולו ממקום מאמין ולא חשדני. ואולי הוא יפתח ליבו בפניך.

אם את רואה שהוא באמת במקום גרוע באופן זמני, אבל זה כואב לו, והוא רוצה לחזור בתשובה ולהיות במקום טוב יותר - זה אומר שיש מה לדבר. אולי הוא צריך עזרה, יעוץ וכו'.

יכולה להיות מציאות שבחור בשיעור ט' הוא בבחינת "זקן שאינה לפי כבודו" והוא מתבייש ללכת להתייעץ עם רבנים בישיבה וכדו', וצריך לדברן אותו ולשכנע אותו.

לא רק נוכלים גדולים כמו שיינברג. הוא דוגמא קיצונית, אבל דיכוטומיה מסויימת בנפש, שיוצרת מצג שוא חיצוני מול עולם פנימי אחר - זה משהו נפוץ מאוד בעולם.

די נראה לי שזה העניין, ושיחה על העניין הזה תוביל לאחת משתי תוצאות אפשריות: א. הוא יסגר ויתנגד. מן הסתם זה יוביל באופן מהיר לפיצוץ ולסיום הקשר. ב. הוא יפתח בפניך צוהר לעולמו הפנימי. זה יהיה כואב ולא פשוט, אבל עשויים לצמוח מזה דברים חיוביים, הן בנוגע לתהליך של תשובה אצלו, והן לקשר שלכם.

ההיתכנות של כל אחת מהאפשרויות היא לא מקרית. ככל שהמציאות של שתי העולמות היא יותר עמוקה - כל הוא פחות יהיה מוכן לחשוף אותה ולנסות לתקן אותה. עצם ההסכמה להיחשף ובעצם לשבור אותה - מראה על רצון לתיקון.

יכול להיות שהמצג החיצוני הוא ביטוי של אחד הצדדים האמיתיים שמתנגשים בפנים.

ולגופם של דברים, עם כל הכאב על הבחור, זה נשמע שיש כאן בעיה חמורה, שאי אפשר להתעלם ממנה.

או שמצליחים למצוא דרך להתמודד או שכדאי לחתוך.

כמו שאמרו פה, זה שזה קורה בפגישות, זה סימן מאוד מדאיג.

אני לא מבינה בזה אבל יכול להיות שבאמת לא היה ולא נברא כלום, ופשוט צירוף מיקרים, אולי משהי בדיוק עברה והוא לא שם לב וכו'... גם 3 פעמים בתוך 4 חודשים של היכרות זו לא תופעה כל כך מובהקת... אל תמהרו לחרוץ את דינו.. אבל בכל מקרה שווה בדיקה..

דרך אגב, זה שהוא נופל בעניין מסויים לא סותר את זה שהוא יכול להיות אהוב ומדהים בשאר הדברים.. אבל תזכרי שהעניין המסויים הזה הוא מאד משמעותי לחיי נישואין, לכן אם את מגלה שבאמת יש בעיה (ולא בגדר אולי) כדאי לחשוב על זה בכובד ראש ולראות כמה הוא רוצה לצאת מזה..

כשהוא מציג את השקפותיו התורניות, למשל, הוא באמת מאמין בזה. אבל זה לא מחובר לצדדים הנמוכים שבו ולמעשה.

ועדיין, גם אם הבעיה היא שהוא לא מושל ביצרו ברמה הבסיסית בתחום הזה [עד שהוא לא נמנע מלהסתכל כך בנוכחותך], זה משהו שהכרחי למצוא לו פיתרון לפני נישואין.

ואפילו אם ניתן 50% סיכוי לאפשרות של הרחפנות, עדיין גם הסיכון של 50% מצריך פיתרון.

לכן ההחלטה לפתוח את זה גלוי נראית לי החלטה נכונה.

ומיד אחרי תשעה באב- האבסורד..

בנים וגם בנות לא משנה מה הרמה התורנית קשה להם לא להתבונן על המין השני,אין גבר או אישה שלא חווים את זה,מהצדיק הכי גדול עד "הבחור הפשוט".

לא אמרתי שזה תירוץ,אמרתי שאין מצב כזה שאף אחד לא יצליח לא משנה מה הרמה התורנית,ואני אומרת ב"ה שזה לפחות בהרבה מקרים נגמר רק בלהתבונן

ראשית-

ברור לי מהתאור המפורט שלך שהבחור סובל מבעיה לא פשוטה, אלא שהבעיה כל כך נפוצה שאין לך מושג עד כמה.

בתור חובב אנתרופולוגיה, אני לפעמים עושה עם עצמי תרגיל מעניין לשם הבידור שלי-

אני הולך  בדרכי לתחנת הרכבת מאחורי  בחורה שלבושה בצורה  לא צנועה או מושכת מבטים, ומסתכל על הגברים שעוברים מולנו, אני מתבונן בכל אחד בסטיגמטיות לזהות מאיזה סטטוס חברתי הוא, ובו זמנית מתבונן בדרך ההתבוננות שלו בבחורה שלפני. יש כאלה שמסיטים מבט, יש שבכלל שלא מתעניינים, יש שמביטים בפנים או מבט חטוף, וישנם לא מעט שבוחנים במבט סוקר את כל גופה של האישה.. ..

מציע לך לעשות את זה גם כן, הכי מעניין במקום שיש בו ציבור מעורב כמו תחנה מרכזית או רכבת, ולראות את התופעה בעינייך..

ועכשיו להערה שלי כלפייך-

את אומרת שאת ממש לא מעוניינת ולא מסוגלת להתעסק ב'ערמת הטינופת' הזו..

יצר המין של הגבר זו לא ערמת טינופת

חזל ביקשו להחלישו ולא היתה ביצה בשוק..

הסיבה היא משום שזה יצר החיים..

נכון שלעיתים ישנם גברים שקיים אצלם חוסר גדול במעמקי נפשם שגורם לצורך (ברמות הכרה עמוקות) בחיבור לאישה מעבר לצורך שקיים אצל אחרים.  אבל את הולכת להתחתן, ועם גבר, ואיתו תהיי גם במצבים אינטימיים, זה מצריך מעבר בחשיבה. המצבים האינטימיים בין בעל ואישה הם הדברים שעד היום התרחקת מהם כדברים מכוערים ואסורים, צריך לעשות את השינוי בחשיבה.

לדעתי את צריכה לשנות את הגישה בעצמך לנושא, ואולי אז יהיו לך גם הכוחות לעזור לבעלך לעתיד לעבור את המשבר הלא קל הזה. כדאי לך לדעתי לשקול האם זו דרך שה' מעוניין שתלכי בה, תהיי לצידו, תהני מכל התכונות הטובות שלו, ותחיי איתו בהדדיות שבה כל אחד עוזר לאחר בחולשות שלו.

אחרי שמתחתנים מגלים שלכל אחד יש חולשות שמפריעות לשני. גם אצלך מן הסתם יש חולשות, ואולי אחת מהן היא בדיוק זו שדיברנו עליה כעת- היחס שלך למין ולמה שסביבו..

בהצלחה רבה,

אלי.

אני בכל זאת מהצד השני אבל נראלי אתה מגזים..

תוסיפי לזה את העובדה שזה בא בכל מקום ובכל זמן, לא רק ביום כיפור. גם בזמנים הכי קשים.

ושאף אחד לעולם לא ידע האם עמדת בניסיון או לא.

אביה - משל נאה ומדויק מאוד. תודה!

לפי המשל שלך זה נשמע קשה בטירוף... אבל אם זה באמת ככה אז אני מעריצה את כל מי שעומד בזה.. בהצלחה.

גם את אלה שמנסים..

ואם ניסיון להבין נותן לגיטימציה אז יש כאן בעיה בתפיסה שלך... מזכיר לי את הדיונים על 12 הצעדים

(סליחה, סליחה. לא אמרתי כלום).

גם אם אפשר להתגבר על הניסיון, אם האדם (הספציפי הזה, או כל אחד אחר) לא התגבר עליו - זה לא אומר הרבה. צאי וראי על כמה ניסיונות את לא מתגברת.

הדגש של אביה היה רק לסבר את האוזן שמדובר בניסיון הקשה ביותר עבור בנים, בפרופורציות שאת לא מסוגלת להבין. זה הכל.

אני מבין מאוד את הקושי, אך כמו שאמרת - זה לא פוטר מלהילחם. בכלל. ועם זאת - אני מבין מאוד שזה קשה.

כשאת לא מנסה להבין את הקושי ואומרת "קדימה לעבודה" זה משדר זלזול בקושי ובאדם שעומד מולך (שקשה לו!). וממילא גורם חוסר חשק לעבוד. הפוך ממה שניסית להשיג. לעומת זאת, אם את מנסה להבין כמה זה קשה, ואז אומרת "זה מאוד קשה, הרבה יותר משאני מבינה, אבל התפקיד שלך הוא להתגבר על זה, אז קדימה" - זה יוצר את התנועה הנכונה.

אם תבהירי שהבנת הקושי לא מפחיתה מחומרת הנפילה לא תחלישי אף אחד.

איזושהי לגיטימציה. אז- חס ושלום, אני ממש לא נותנת לגיטימציה לנפילות בנושא. שיהיה ברור שכל נפילה כזו היא דבר מגעיל ודוחה מבחינתי וזה שזה קשה זה לא אומר שמותר להרים ידיים..

אני יודעת שזה היה נשמע כזה "אשרי מי שמנסה להתגבר כנגד כל הסיכויים" אז אני חוזרת בי- גם אם זה קשה זה לא פותר אתכם ממאמץ. ובאמת כנראה עם הקושי העצום מגיעים גם כוחות עצומים שרק צריך למצוא אותם בפנים ולהאמין שהם קיימים. 

דרך אגב- נראה לי דווקא בנות כן צריכות להיות מודעות לקושי כדי להתחזק בצניעות ולהבין השלכות חמורות וסבל שגורם חוסר צניעות.

מלחמה אבודה מראש. כי זה בדיוק מה שהיצר מנסה להגיד. אז אני רוצה לאמר הפוך- זה לא כנגד כל הסיכויים! אתם יכולים להתגבר, בטוח, אחרת לא הייתם מצווים על כך..

[ונוסף בעריכה: הוא באמת נשמע בחור מקסים.]

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

תראי אני מניח לעצמי שכל־אחד נמשך ומתחבר למשהו אחר.

לכן אין טעם להביא מישהי שהיא לא את.

אין טעם לזייף התלהבות אם את לא מתלהבת.

מה בכל זאת מדליק אותי, זה נחמד כשבחורה באה עם חיוך ומביאה הרבה מעצמה, מדברת מספרת אבל האמת גם זה לא חובה. אפשר גם לשתוק קצת בוייב רגוע ונחמד. להיות בתחושה של ביטחון, לא שבאנו להרשים או משהו. כמו חברים שנפגשים לדבר לשחנ"ש ולבלות.

לנתב את הפגישה למקום שטוב לך ונחמד לך נניח הוא בייניש שוקיסט ומזמין אותך לפלאפל סעדון ולא בא לך. תגידי האמת פחות זורם לי אוכל שומני וזה אולי נלך למקום אחר. לא להיגרר למצב שהאווירה נעשית מאולצת או משהו.

מה אוניברסלית גרוע לדעתי (האובייקטיבית): לשחק בטלפון בזמן הפגישה, לא "לנכוח" בפגישה (איך להסביר את זה... כאילו את מנותקת ומשדרת שהדבר שהיית הכי רוצה זה להתחפף... אבל אם זה באמת ככה, אז עדיף כבר לשדר את זה...),

המדינה ברשות גברים והנשים מושלות בגבריהם - שריטות ליליות

1. להשקיע גם בקשר, יכול להיות בהבעת עניין בהודעות בין הפגישות, בהגעה בחלק מהדייטים לאזור שלו, בחלק מהתשלום,  הצעת רעיונות, ויכול להיות באופן אחר.

מקובל שהגבר מגיע בהתחלה אל האישה, אבל כדי שהקשר יעבוד לדעתי, צריך עבודה משותפת, תדאגי שהוא לא ירגיש שרק הוא דוחף בקשר.

2. לא לצפות שהוא יבין רמזים בהתחלה, אם משהו עולה שמפריע לך או את רוצה משהו תשתפי, אתם בונים יחד קשר, הוא עדיין לא מכיר אותך וממילא יהיה לו קשה להבין אותך ברמיזות.

3. דברים שהיית רוצה שהוא ישתף, תשתפי גם.

4. תהיי עצמך, אל תנסי ליצור תדמית שונה ממי שאת.

5. לתת תחושה טובה, חשוב שיהיה כיף.

6. טעויות יהיו לכל אדם מדי פעם, אם זה דברים לא משמעותיים תקבלי את הטעויות בהבנה ורוגע.

בהצלחה רבה

@הפי 

1. להשקיע מאיזה פגישה? על מנת עדיין לשמור על דינמיקה נכונה.

והוא לא מוגזם, ולא תובעני, ולא בשמיים. רק דבר אחד בלבד:

א ד י ב ו ת.

זה כל כך קל וכל כך נשי וכל כך מרים לגבר כשהאישה אדיבה.

אדיבות פירושה: ההפך מסנוביות. כשגבר מרגיש שאישה היא חתולה משועממת שמולה הוא צריך ללהטט בלי לקבל רמז האם היא נהנית או מתעניינת או אותנטית - זו חוויה מסרסת ומתישה שמוציאה את הנשמה.

גם ככה אתן משקיעות שמונה שעות בבחירת שמלה והתאפרות והסתרקות, תקדישו עוד חצי שעה להתכוננות איך לבוא ולהיות נעימה, נוכחת ומביאה את עצמי במפגש.

בחורה סנובית, מאופקת, לא הדדית, לא מרימה, אדישה להתלהבות גברית, מגיבה בסיוג, עונה באיחור להודעות, מבליטה ספקות ולבטים, משתעממת, חותכת מוקדם - כל הדברים האלה הם פשוט מעפנים ומוציאים את המיץ מהחשק לצאת לדייטים, והופך אנשים לשחוקים ומשועממים ומסוייגים...

סיוגים:

*זו החוויה האישית הרעה שלי מבנות משועממות ולא אדיבות שחותכות מוקדם, לא חייבים/חייבות להסכים

**הגיוני שזה משתנה פר מגזר ופר סגנון יציאה לדייטים (חרדי / דת"ל / לייטי)

***להיות אדיבה אין פירושו להיות "מחוייבת" - אפשר להיות אדיבה ועדיין לחתוך אחרי דייט ראשון

****להיות אדיבה אין פירושו להיות "מזוייפת" - לא צריך לצחוק מבדיחה לא מצחיקה ולא צריך לזייף התעניינות בסיפור לא מעניין. אדיבות היא פשוט ההפך מאטימות, היא רפלקטיביות והדדיות והנכחה עצמית.

יילחמו עם דובים

יפתחו שימורים

ויושיטו ידם למדפים הגבוהים

אתה רוצה שאמנה את הדברים שנשים עושות?

נשים מתאפרות

מול הארון שעות מתלבטות

רק דבר אחד אינן מבינות

כך או כך הן מספיק חמודות.

"לא התאפרתי כי אני מרגישה בנוח איתך".

כי אני דווקא לאחרונה חשבתי על משפט שמישהו אמר פה פעם, שהלוואי שנרצה תמיד להראות במיטבנו מול הבני זוג.

ויש סיפור על צדיק אחד שלפני שנכנס לבית לאשתו היה מסתכל במראה ומסתדר.

בלי איפור...

האיפור זה תוספת נחמדה להתייפות עוד יותר

גם תכשיטים זה תוספת..

אפשר להראות במיטבנו גם בלי תכשיטים

אני חושבת שהבסיס זה להיות נקיה ורעננה עם בגדים נקיים

וחיוך

יותר מזה זה תוספת

זה אני חושבת מול אנשים זרים אבל בבית כן להשקיע יותר. למה להישאר עם הבסיס?

לא סתם עזרא תיקן שימכרו בכול עיירה תמרוקים ותכשיטים. 

אישה אוהבת להתקשט ולהשקיע בנראות וכל הכוחות האלה נועדו בעיקר לבית וחבל שמשקיעים יותר ביציאה מהבית.

אולי אנחנו לא מדברות על אותו דבר...

ביום יום קשה להשקיע

ולכן חשוב לזכור שהבסיס הוא מהמם

ולא צריך להתאמץ כדי להיות רעננה ויפה לבעלך

מידי פעם אפשר גם להתקשט ולהוסיף

אבל כן לזכור שגם כשאין כוח להשקיע

עדיין יש דרך קלה לקבל את בעלך מהממת

וזה פשוט להתקלח ולהתלבש יפה ולחייך

להיות נקייה זה משהו בסיסי שמצופה מכל אחד גם אם הוא לא אישה\בעלי.

אבל אני כן מבינה שלא תמיד יש כוחות להשקיע וזה בסדר גמור!(:

 ויש נקייה ורעננה ומחייכת 😉

מפסיכולוג קנדי...

הוא ניתח את הרעיון של האיפור במבט תת-מודעי כזה, ואמר שהסיבה בגללה נשים התחילו להתאפר (לפני נצח בימי קדם קדמונים) זה למעשה כדי להראות בריאות. מכיוון שאישה בזמן הווסת היא עייפה יותר, חלשה יותר, וחיוורת יותר לפעמים אז האיפור נועד להחזיר את המראה הבריא ובכך לשדר לגבר (ולעולם) שהכל בסדר ותקין ב"ה.

מכאן זה כמובן התפתח למשהו קצת יותר תרבותי, כמו כל תופעה אנושית אחרת..

זה הסבר ששם דגש על היחסים הגופניים בעיקרו, אבל זה נשמע לי מעניין והגיוני. זהו, סוף שיתוף.

דווקא זה יכול להיות נחמד מהצד האומנותי שבזה (יש לי תפישה קצת אחרת ביחש ליופי אני חושב)

חושבני שיש משהו גם בזה וגם בזה

אני לא מתחברת לאיפור כבד...

וכל אחד ומה שהוא מתחבר

לוקחת כמה דברים לתשומת ליבי..

זה מעניין..אבל זה באמת ככה?

אני מרגישה שבנות יודעות יותר להציף קשיים ופערים ובנים יודעים יותר לטאטא ולהסתכל בעיקר.

לחייך × מיליון.. גברים אוהבים שאישה מתנהגת באצילות חיוך לא להיות מנחוסית/ קרה

הכרת תודה : על הכל .. על הזמן על הידיעה אפילו על המים / מיץ/ התעניינות / חוכמה  ( אבל שזה יהיה אמיתי לא סתם להגיד תודה)

להקשיב לו באמת.. ( לדבר על רצונות שלו / פחות רגשות לא מרגישים בנוח כמונו)

להיות באנרגיה נשית תשאירי לו את הזכרי

גם אם הוא לא מתאים .  תהיי דבש

קארמה is a...

זהו  כל השאר מלמעלה

-לשאול מראש את שני הצדדים אם יש דברים במראה חיצוני שקשה להם איתם והם עילה לפסול מבחינתם, ולפעול לפי זה.

-אם יש אפשרות להציע קודם לצד שפחות יתלהב בלי שהצד השני יודע שהציעו אותו. אולי לבקש פרטים משני הצדדים, ורשות להציע וכולי... ואח"כ אם התשובה שלילית להגיד שבסוף הצד השני תפוס.

הסבבים הללו מלמדות על האמונה שלך שיהיה טוב בהמשך,

מאחל שתזכי לטוב הזה במהרה ויתמלאו כל משאלות ליבך לטובה ויהיו לך כל הכוחות הדרושים לתהליכים הלא פשוטים והמוערכים הללו

אין לנו בתורה סיפור שמתאר את האמונה בהמתנה במציאת הזיווג.
כי באותה תקופה הכל התנהל אחרת וזה לא ממש היה קיים.
אבל יש ויש תיאורים של ציפיות קשות, שאנחנו יכולים ממש ללמוד מהם, לצפיות שלנו
אברהם ושרה ציפו תשעים שנה לילד, וה' מעולם לא שכח אותם. תמיד כשאברהם מתפלל לילד, ה' אומר לו שלא ידאג, אבל עוד לא הגיע הזמן.
גם על יצחק נאמר "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה'". מה, פתאום אחרי עשרים שנה, הוא החליט להתפלל? ברור ש'ויעתר' זה על כל התפילות בכל העשרים שנה, וה' היה שם תמיד.
אפשר לדמיין את יוסף בבור אחרי שהאחים מכרו אותו וגם במצרים הוא יורד לשפל תחתית, בחודש הראשון הוא עוד יכל לחשוב, מה ה' רוצה ללמד אותי? מה זה מצמיח אותי? אבל כשעובר עוד חודש ועוד חודש, שתים עשרה שנה בבור! איך אפשר להחזיק את האמונה שה' לא 'שכח' אותו? אבל יוסף, גם במקום הכי שפל שיכול להיות, חדור באמונה בלתי מעורערת, ועונה לפרעה "בלעדי, א-להים יענה את שלום פרעה", ולאחים הוא עונה "א-להים חשבה לטובה".
ה' תמיד איתנו ולעולם לא שוכח!


 

עדיין לא יכולות/בשלות להגיע לעולם הזה;

המתיני מעט עד יעבור זעם......

זוגיות. נדמה לי מלפני ימים מספר.

ככל שאנו חיים יותר את עצמנו. אמיתיים וכנים יותר ומודעים יותר -

כך קל יותר, אני חושבת.

והעיקר, לענ"ד: היכול לנהל תקשורת פתוחה וכנה. לא לברוח

אפילו לא לגמרא, במקום לדבר, להקשיב.

ספרים מצויינים. וגם לרב סבתו סדרה של שיעורים.

וגם הספר של הרב מרדכי שטנברג על זוגיות חובה לדעתי.

תשמח ברצון ותשמור עליו..

א. קישור לשרשור שפתחתי פעם שאולי רלוונטי

האם הגעתם מוכנים לקשר הראשון בחייכם? - לקראת נישואין וזוגיות

ב. בעיני צריך לחלק את ההכנות לכמה מישורים.

יש את המישור הרוחני - שכולל בתוכו את ההכנה הנפשית, עבודת המידות וכו', אבל גם דברים פרקטיים שצריך לדעת כדי לנהל בית.

יש את המישור המעשי - שכולל בתוכו גם דברים מחשבתיים* וגם דברים מעשיים - מה יהיה המקום שלך בבית? מתכנן לקחת חלק בנקיונות\בישולים\קניות\נהיגה - אולי כדאי להתחיל לרכוש בזה מיומנויות.

*מחשבתיים:

איך אני הולך לפרנס את הבית והמשפחה?

מה אני עושה עם הכסף שיש לי עכשיו - בהנחה שאני בונה עליו לטווח ארוך?

ג. אל תזלזל בשלב שאתה נמצא בו - לבנות את עצמך, להכיר את עצמך, להתמודד עם עצמך - הוא חשוב, כדי שתוכל לעשות זאת עם אחרים ומול אחרים.

הערה:

כתבו פה פעמיים על עניין הפרנסה.

עד כמה זה משמעותי אם אני בחור ישיבה שכרגע לא הולך להתעסק בכסף רציני בשנים הקרובות, וכנראה יהיה אברך לפחות בהתחלה.

זה חשוב להתחיל לבנות את זה עכשיו? אצלינו הרבה מחכים עם זה עד שיוצאים לשוק העבודה אחרי כמה שנים...

שבו אתה מתחייב לזון את אשתך, אמנם אשתך יכולה למחול לך על זה אבל עקרונית היא יכולה להחליט גם להפסיק למחול יום אחד ואתה תתחייב לצאת לעבוד.

כאשר אדם רווק אין לו ריחיים על צווארו והרבה יותר קל ללמוד בשקט לימודים עיוניים, אומר לך כסטודנט עם 5 ילדים וכסטודנט רווק לשעבר, עם 5 ילדים זה הרבה יותר קשה, גם ללמוד תורה הרבה יותר קשה עם 5 ילדים.

גם בצבא, ישנן מורכבויות רבות כנשוי שאין לרווק, בכתובה אתה לא מתחייב רק לזון את אשתך, באופן כללי הרבה דברים נעשים דווקא יותר מורכבים כשמתחתנים ולא להפך.

אמנם אפשר להתפרנס גם בלי לימודים עיוניים, אפשר להיות נהג משאית או מתווך נדל"ן או שוחט או מאבטח במקומות מסויימים לבוגרי סיירות, ולעשות משכורות יפות מאוד.

אתה רוצה להיות אברך, אני מניח שהשאיפה להיות גדול בתורה וללמוד לרבנות או לדיינות יום אחד ולא להשאר אברך לנצח שזה אידאל יפה אבל אתה צריך להבין שעם הזמן ועם הנישואין ועם הילדים שיהיו בריאים אתה סוגר על האפשרויות של העתיד שלך.

אני לא הולך להתחיל לשכנע אותך מה עדיף רשב"י או רבי ישמעל לא נכנס למחלוקת, כי בסוף אתה כנראה צפוי להקשיב לרבנים שלך ולא לי אבל אעיר כמה נקודות בעניין זה.

1. נקודות החוזק נכון להיום של ישראל ביחס לאויביה הן שיש לישראל הרבה מאוד אנשים טכנולוגיים, ללמוד חדו"א, ליניארית והתמרות לפלס זה חשוב מאוד לעם ישראל כדי שננצח במלחמות.

2. גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים.

3. על פי החתם סופר העיסוק במצוות ישוב הארץ (קרי להתפרנס ממקצוע בארץ ישראל) שקול למצוות תפילין.

4. ללמוד מדעים מדויקים לפי הרמבם זה חלק ממצוות אהבת ה'.

5. על פי הגר"א חייבים ללמוד 7 החוכמות כדי להבין מה שהתורה אומרת.

זה לגבי האידאלים כשלעצמם בלימוד מקצוע עיוני ופרנסה בארץ הקודש, לגבי הכתובה כאמור מה שאתה מתחייב זה המינימום הנדרש ממך כבעל וכאבא, לא המקסימום, בפועל מה שידרש ממך כדי להקים בית יהיה הרבה יותר כדי שהבית יתפקד אבל פרנסה לבית זה די תנאי הסף הבסיסי על פי היהדות, זה שאשתך יכולה למחול לך בינתיים כשאתה אברך וסטודנט ומתמחה, זה בסדר אבל היא יכולה להחליט גם לא.

ותאר לעצמך אחרי 10 שנות אברכות נניח יש לך 4 ילדים ואשה ושכירות ופעוטונים פרטיים וכמובן רכב גדול, מה עושים? תלך לעבוד בסופר? תעשה השלמת הכנסה כמשגיח כשרות? אפשר.

בפועל אני מקווה שהבית שלך לא יתפרק במצב הלחץ הזה כי גירושים עולים הרבה כסף וגם יש מזונות וכתובה ופתאום אין המשכורת של האשה ואתה צריך לשכור דירה לבד, הרבה גרושים מתפרקים כלכלית לפחות בהתחלה 

השנים הראשונות בישיבה הם הכי חשובות כדי שיהיה בסיס של תורה לכל השנים.

השאלה זה

 1. אם שווה לי לוותר על חלק מהם עכשיו כדי להתחיל ללמוד מקצוע

2. או אולי בכלל לדחות את הרצון לחתונה לעוד הרבה שנים אחרי לימוד ותורה ומקצוע

3. או (כמו שבעיקר עושים אצלינו), כן נשארים בשיבה כמה שנים ומתאברכים ואחרי כמה שנים משלבים לימוד מקצוע.

כי בסוף אני צריך לוותר על משהו, השאלה זה מה הכי חשוב, ובזה אני לא בטוח. יכול להיות שבאמת תגידו: חכה אל תתחתן עדיין תכין את עצמך כמה שנים טובות יענו 24 כזה, (וגם אז לא בטוח שאני יסיים מקצוע).

אני אישית גם לא מתכנן להיות ר"מ או מו"צ או משהו כזה אבל אני מבין את החשיבות של הזמן ולכן בנושא הזה אני מאוד מתלבט...

אלפי הלומדים בישיבות ההסדר, כ 2500-2800 בכל שנתון, כפול 5 שנים של המסלול - כ 12,000 סך תלמידים בשלבים השונים בישיבות ההסדר - יכולים להעיד שיוצאים לחיים עם בסיס מצויין של תורה, ידע, יכולת לימוד וכו'

מי שלא נשאר בישיבה, יוצא לחיים בגיל 23-24, גיל מצויין להתחיל רכישת מקצוע לחיים וגם להתחתן    

אבל זה עדיין נראלי מוזר שההכוונה להתחתן היא בסביבות גיל 24 והלאה ואז כל ההכנות נסובות סביב זה.

הרי אם אני בן 19 ומתכוון להתחתן בשנתיים הקרובות (נגיד בסוף המסלול הצבאי בהסדר- 21 כזה), אין שום סיבה להימנע מזה אם לא התחלתי ללמוד מקצוע,

כי בסוף השנים שעוברות, לדעתי יותר חשובות בהקשר של בסיס זוגי לחיים ושווה להסתבך קצת עם לימוד מקצוע, וגם בלימוד תורה שברור לי שיותר חשוב לחיים מאשר לימוד מקצוע בשנים הראשונות.

אא"כ אתה אומר לי שיש סיבה אמיתית לזה שמעכבים עם חתונה ואז אין הכי נמי הכל בא אחרי זה.

יש דברים שקשורים ללימודי מקצוע שאפשר להתחיל איתם כבר עכשיו. לדוגמה:

א. האם יש לך כבר תעודת בגרות? אם חסר לך בגרויות, אולי להשלים עכשיו.

ב. האם נבחנת בפסיכומטרי? אז בבין הזמנים עכשיו, לא לדחות.

ג. האם המקצוע שמעניין אותך הוא תורני? האם אפשר לעשות מסלול מיוחד לבינשים נניח לתעודת הוראה?

מעבר לזה - בעיני נכון לנסות לייצר הכנסה כבר עכשיו.

האם מותר לך לפתוח עסק עצמאי? נגיד ללמד ילדים קריאה בתורה לבר מצווה. עבודה בבין הזמנים. שטיפת בית כנסת פעם בשבוע. וכו'.

חלק מהכסף הזה ללמוד איך להשקיע - כעצמאי בקרן השתלמות. וגם הפרשה לפנסיה. 

ככל שמתחילים בגיל מוקדם יותר, זה נהיה משמעותי בהמשך.

מי שיחכה עם הכנסה (חוקית ומסודרת) לאחרי הסדר+אברכות+לימודים מקצוע -

למיטב הבנתי, יש לזה השלכות מאוד גדולות על הפנסיה שלו.

מה שאני מנסה להגיד, זה שאתה צריך להסתכל קדימה - לא על 3-4 שנים הבאות, אלא 30-40 שנה ויותר.

איזה סגנון חיים אתה מצפה?

איך תממן את זה?

איך ואיפה תראה המשפחה שלך?

נישואין זה לעבור למגרש של הגדולים, וזה דורש לחשוב בראש שונה ממה שיש בשלב הקודם.

באופן אישי, תמיד רציתי לדעת שלמי שאני יוצאת איתו יש תוכנית. שהוא חשב על הדברים - גם אם התוכנית כוללת עשור בישיבה מעבר להסדר, אם יש לו תוכנית איך הוא מתכוון לממן את זה ומבין את ההשלכות לטווח הארוך - סבבה.

אם הוא אומר לי, אה, כולם מסתדרים, נזרום - לא בשבילי.

שגם בעייני היא הקריטית בעניין ההתפתחות האישית של כל אדם - העול והאחריות המוטלים עליך כאשר אתה כבר בעל משפחה עם ילדים.  

להתחתן בגיל מאוד צעיר זה לא העניין שעשוי להשפיע. אפשר לחיות כזוג צעיר באופן מאוד מצומצם, מאוד חסכוני, ובמקביל ללמוד ולהשקיע הרבה בכל דבר שקשור להתפתחות אישית. הן תורנית, הן מקצועית, גם בתחביבים.  

כל עוד אין ילדים, אין הרבה הבדל מהיותך רווק.  נכון שצריך להחזיק בית - אבל ההוצאות על קיום  בתנאים צנועים ומינימליים לזוג צעיר ללא ילדים הם באמת דבר שכל זוג יכול לקחת על עצמו.  

גרים באיזו יחידת דיור של חדר אחד, אפילו למשך שנתיים ושלוש ראשונות.  

הבעיה, הקושי, ההתמודדות עם מעמסת החיים האמיתיים, הריחיים על הצוואר בלשונו של מי שהגיב לך לעיל, @אריק מהדרום, זה כאשר אתם, כזוג, כבר הורים לילדים.  

בגלל אורח החיים, ההשקפה הדתית, אני מניח שלא תרצה לדחות את הרחבת המשפחה למשך כמה שנים אחרי הנישואים.  וכאן הקונפליקט המרכזי בנישואים בגיל מאוד צעיר לפני שרכשת השכלה ומקצוע ויכולת להתפרנס בצורה ראויה לכל החיים שלפניך.   פרנסה ומקצוע שיהיה אהוב עליך.  לא משהו שנכפה עליך בגלל שאתה גבר אבא לילדים וחייב בכל מחיר להביא פת לחם הביתה.  

אני לא חושב שזו בחירה טובה עבור רוב בני האדם.

כמה מה שאני כותב ישפיע עליך? ברמת העיקרון זה משתנה הרבה מאדם לאדם ומישיבה לישיבה.

תתייעץ עם אדם שמכיר אותך ורוצה בטובתך, זה יהיה יותר טוב מלהייעץ איתי.

אני באתי לפה בעיקר כי לשמוע דעות מגוונות.

בעז"ה הכל יהיה גם עם התייעצות רצינית,

בסוף זה ההחלטות הכי גדולות שאני אעשה בחיים (נראלי).

אשריך!

למה אתה חושב שזה לא בחירה טובה? מענייין אותי.

אני לא סבור בכלל שנדרש חינוך מסגרות קודש בלבד שבחורים נשלחים אליהם אחרי הישיבה התיכונית.

אני נגד הערצה לתלמידי חכמים ולבני אדם באופן כללי.

אני חושב שחלק גדול מעולם הישיבות של היום נשען על סיבה פוליטית.

אני חושב שמפעל הישיבות אחראי לנשירה של עשרות אחוזים מבוגרי הציונות הדתית.

אני חושב שהמודל של תיבת נח נכשל.

אני אומר את זה שנים בקבוצות ווצאפ אבל כל זה איננו קשור לענייני לנ"ו, זו דעתי האישית בקצרה אם תרצה אפשר להמשיך בפורום אחר.

כל אחד בציבור הדתי מאוד מעריך את הלימוד ואת החשיבות של בניית בסיס רוחני ותורני חזק לפני הקמת בית ומשפחה. אבל אי אפשר להתעלם מהאחריות המעשית שמוטלת על כתפי הגבר היהודי.

בסופו של יום, על פי ההלכה והכתובה, האחריות לרווחה הכלכלית של הבית היא עליך – 'ואנא אפרנס'. זו לא רק חובה טכנית, זו המדרגה המוסרית של להיות 'בעל' שדואג לאשתו ולילדיו בכבוד.

צריך לומר ביושר: המודל שבו חברה שלמה נשארת בכולל לאורך שנים הוא תופעה ייחודית לישראל, והיא רחוקה מלהיות המודל ההיסטורי של העם היהודי. בחו"ל, הקהילות החרדיות חיות אחרת לגמרי – שם אנשים יוצאים לעבוד, מתפרנסים בכבוד ותורמים לקהילה, מבלי לוותר על הזהות החרדית שלהם.

התחושה היא שבישראל המצב הזה השתרש לאו דווקא מסיבות רוחניות טהורות, אלא כתוצאה מהמבנה הפוליטי והצורך להשתמש בפטור 'תורתו אומנותו' כדי להימנע מגיוס. המציאות הזו יצרה מצב שבו אלפי משפחות חיות בעוני כרוני, כשהנטל הכלכלי נופל על האישה או על קופת המדינה. 

האם זה באמת 'לכתחילה'? האם זו דרך התורה להסתמך על צדקה וקצבאות כדרך חיים, במקום לחיות חיי יצירה ועבודה?

בקהילות חרדיות בארה"ב ובאירופה, הנורמה היא שילוב של קביעת עתים לתורה עם יציאה למעגל העבודה. שם, המוסר העצמי והאחריות הכלכלית מתבטאים באחוז גבוה של בעלי השכלה גבוהה, תארים אקדמאיים, בציבור התורני.  

מניח שמוכרת לך הישיבה-אוניברסיטה בארה"ב.

בין שאר בוגריה המפורסמים- הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שעמד בראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות שנים רבות.  

או הרב אליהו רחמים זייני, שעומד בראש ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה אור וישועה בחיפה.  בעל תואר ד"ר במתמטיקה, מהטכניון, היה מרצה בטכניון ורב הטכניון.  

בביקורים שיצא לי לעשות באנגליה, נחשפתי בקהילות החרדיות שגרות בלונדון לריבוי בעלי מקצועות חופשיים, וחיים ברווה כלכלית גבוהה מאוד.  

גם אולי המקום להזכיר שעל רקע הלחצים המשפטיים והציבוריים להפסקת תקצוב ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה או שאינם עומדים בחוקי הגיוס, עלו איומים מצד עסקנים חרדים להביא כספים מחו"ל מתורמים פרטיים וקרנות כדי לגשר על הפערים התקציביים-גם זה מוכיח שהחרדים בחו"ל עובדים ומתפרנסים היטב ורק בארץ חיים בעוני עמוק מרצון.  

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.

מכיר את הספר ועמך כולם צדיקים? אני ממליץ עליו מאוד. הוא מלמד הסתכלות אחרת על כל ענייני הנפילות.

הנטיה להלל כל רגע של נפילה כאילו הוא עיקר הסיפור פה- זאת מלכודת! מלכודת שגורמת להיות כלוא יותר חזק בדמיונות של היצר הרע. ויותר מזה- היצר הרע יכול לגרום לך לחשוב שזה עיקר מי שאתה.

יש בך מלא כוחות אדירים שצריך לתת להם הרבה יותר מקום בחיים שלך, דרך המון עשייה חיובית, ויעדים גדולים בקדושה.

אשריך💪

כאילו, זה כל הרעיון של בריאת האדם והעולם. אם זה לא היה ככה, היה זה מדאיג.

מזכיר לי סיפור: בחור ובחורה עמדו להתחתן ונכנסו לקבל את ברכתו ועצתו של הרב. אמר להם, עצה טובה לשלום בית, כאשר הבעל חוזר מהכולל והיה לו יום גרוע, לפני שייכנס הביתה יהפוך את הכובע, ככה האישה תדע שעבר עליו יום גרוע ולא "תתנפל" עליו ישר כשהוא מגיע אלא תתייחס אליו בעדינות. והפוך, אם לאישה היה יום קשה, שתהפוך את המטפחת (לא עובד עם פאה נכרית) וככה כשהבעל נכנס יידע מיד שהיא עצובה ולא יתחיל להקשות עליה קושיות מיותרות אלא גם ינחם אותה. טוב יפה, התחתנו בשעה טובה, אחרי כמה ימים חוזר הבעל עם כובע הפוך, האישה רואה מיד מכינה לו כוס תה שב תנוח תירגע קח את הזמן יופי. אחרי כמה ימים, הבעל חוזר רואה את האישה עם מטפחת, אומר לה וואי שבי תנוחי תשתי תה בינתיים מה את צריכה אני אעזור לך.

אחרי כמה ימים, חוזר הבעל, דואג לשים כובע הפוך, אלא שכשהוא פותח את הדלת, גם היא עם מטפחת הפוכה. על מקרה כזה הרב עוד לא דיבר! טוב, אובדי עצות החליטו ללכת לרב לשאול אותו. דופקים בדלת והוא פותח להם עם כובע הפוך לראשו...

///

בקיצור זאת עובדת החיים.

אני יוצא מנקודת הנחה שאתה מדבר על ניסיונות בתחום הידוע אבל הדברים תקפים פחות או יותר לכל דבר שתרצה.

ברמה המעשית (כי אם יש משהו שיצה"ר לא אוהב, זה מעשים, לעומת דיבורים):

– להחליף לטלפון מוגן ברגע זה, יש דגמים טובים, לא יקר בכלל, כל האפלקציות שתרצה

– להתקין סינון אם לא קיים (לא מבין גדול בסוגים)

– לצאת הרבה מהבית

– ללמוד הרבה תורה בין בשיעורים בין בעצמך זה מהדברים היחידים שעושים את ההבדל

– להרחיב קצת את מעגל החברים ברגע שאתה מרגיש שאתה עם אנשים ויש לך תמיכה זה מוסיף

– אם כבר נופלים ידועים דברי חז"ל "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא." אפשר לנפול חזק ואפשר לנפול פחות חזק. במקום לאמץ תחושה של הותרה הרצועה להבין שאפילו בתוך החטא עצמו יש מנעד עצום ונידונים על כל רגע ורגע הן לחיוב והן לשלילה ("האם יכולת לפחות לצמצם?"). ולא די שיש צד זכות במניעת נפילה יותר גרועה (חוץ מזה שמראה בעצמו שאינו חפץ בעבירה) אלא אף אם רק דוחה מעט את הנפילה אף בזה יש צד זכות.

– "כשהביאו בפני רבנו [חידושי הרי"ם מגור] ספרים בהם עצות נגד תחבולות היצר נענה ואמר: ליצר ערימות של עצות נגד העצות הללו, גם לו סגולות ועצות נגד עצות בני־אדם." בקיצור עושים מה שיכולים וה' יעזור

ברמה הרעיונית:

– קלישאה אבל אל תתן לנפילות להגדיר אותך. אם כבר הזכרנו את חידושי הרי"ם, "אמר השכחה טובה מאוד כי אלמלא לא נבראה השכחה היה אדם זוכר תמיד עכל עבירות שעשה ולא היה יכול להחזיק מעמד לכן העבירה הידועה גורמת לשכחה כדאיתא בספרים הקדושים".

– הזכרנו את "ילבש שחורים ויתעטף שחורים". לפי ראשונים רבים, אין זאת עצה איך לבצע את העבירה, אלא איך אדם יכול להתגבר על יצרו. ולכאורה, קשים דברי הגמרא שנייה לאחר מכן, "הא דמצי כייף ליה ליצריה, הא דלא מצי כייף ליה"? אם בסוף הוא לא עובר עבירה, אז מה זה משנה אם הוא ילבש שחורים? ולמה הותר לו ללבשם רק אם הוא לא מצליח לכפות את יצרו?

שאלה נוספת: "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה."

=> אם משמע שהולכים מהנשק הקל לתותחים הכבדים, למה לא להתחיל מראש ביום המיתה? תשובה שראיתי, כי זה מעציב, הקב"ה לא רוצה שנהיה עצובים ונתעסק בדברים מעציבים. אותה תשובה לגבי לבישת שחורים. לכן, אל תרגיל לראות את עצמך בעין רעה ושיפוטית אין בזה שום תועלת.

גם קראתי פעם שעשיית חסד (התנדבויות וכד') מסייעים לזה. זה הצד השני של חסד = מים. אם אני לא טועה. כדאי ל ברר.

יש ספר שאולי יכול להועיל: על חטא ותשובה - מאיר גרוזמן.

מאמינה שהרב ארז דורון, הרב פנגר ורבנים ברסלבים 

ועוד, מדברים על כך. אתה לא היחיד.

ולבקש על זה מהשם. קודם כל. אלא מה?!

"כל עוד האדם חי, אפשר לתקן!"

הכלב שבך לא שב על קיאו. יש שם חוסר וזו הדרך למלא אותו. במקום מלחמה ריקה כדאי לחפש מה מביא אותך לשם.

מה הצורך שלא מתמלא?

איפה בלו''ז?

לך תעשה ספורט בגינת כושר, לך לעשות יוגה (יתן לך זמן גוף חיובי!). אל תתעסק בכלל בדבר הזה. גם לא כשאתה נחשף אליו. פשוט לעסוק בחיובי.

סליחה על הפלישה כאישה שאנוכי (שמן הסתם לא חוותה את האתגר הזה).

אם לא הייתה הלכה, נניח אם תקח גוי, האם מעשה כזה הופך אותו לאדם רע ומלוכלך? חלילה.

כמובן אנחנו כיהודים יש לנו הלכה ותורה, שאוסרת עלינו. ויש לשמור על המצוות וכו'. אבל אני מרגישה שבמצווה הזו, עושים לה יח"צ של גועל נפש ולכלוך, כשבפועל זה איסור. כמו שאסור להתניע את הרכב ולנסוע לים בשבת.

אסור? כן.

לא מוסרי ומלוכלך? לא. 

אני גם לפעמים מנסה להתבונן בזה כך. אובייקטיבית וגלובלית כל אדם רוחני מרגיש בבירור כמה הנפילה היא שפלה, גסה, מכוערת וחייתית. הרצון להשוות אותה לעבירה סתמית ושגרתית על רצון ה' היא מלאכותית. הכאב והבושה הם אינהרנטיים לנפילה ועצמיים לה, וכל אדם עדין מרגיש את זה.

זה מעשה לא מוסרי נקודה.
 

האדם שעושה אותו כמובן לא רע. זה לא כמו גנב או רוצח. אבל המעשה של צפיה בתכנים ברשת מאוד לא מוסרי ומלוכלך מאוד מוסרית.

הדור שלנו מושפע בטעות מהתרבות.החילונית בה "כל דבר שאני רוצה מותר כל עוד זה לא פוגע באחר" וזה לא נכון גם מוסרית לא רק הלכתית

מדובר בתעשייה נוראית.

אפשר מהדמיון והתחושה. מדברת על פיזית מה קורה.

בעבר אגב, התחתנו בערך כשהגיעו לבגרות מינית. וגם גברים נשאו יותר מאישה אחת אז אפילו נידה פחות השפיעה על הגבר.

המעשה הפיזי, אסור הלכתית כמובן. אבל אני לא רואה בו מלוכלך או לא מוסרי.

אגב, על נשים יש פסיקות שונות החל מאסור לגמרי ועד מותר לגמרי

רק הלכתית.

זה פוגם באהבה המוקדשת רק לאדם אחד.

ופגימה בערך האהבה היא מעשה לא מוסרי.

כשהוא במסגרת נישואין הוא קדוש וטהור כמובן.

כרגע.

האם זה פוגם?

גם האם זה אהבה כשזה עם עצמו? לא חושבת.

וכמובן שאם זה הופך למשהו שמנהל לאדם את החיים, ספק התמכרות, אז גם בעייתי.

אבל באמת לא חושבת שזה לא מוסרי. 

זה גורם לאדם להפנות את כוח האהבה שלו לעצמו במקום לזולת. גם לפני מתן תורה ער ואונן היו רעים בעיני ה'.

לעניין גישה חינוכית זו כבר שאלה אחרת

ממה שאת מניחה שהוא מדמיין, ולכן את חושבת שאין בזה בעיה מוסרית

(עקרונית אני חושב שבכל דמיון בעניינים האלו יש בעיה מוסרית ברמה מסויימת, זה מנעד)

מציע למרגול ללכת ללמוד קצת מחשבת ישראל וספרי הלכה ולחזור עם ידע ריאלי.

אם במחשבות אישיות עסקינן, מעולה. אבל בשם יהדות/הלכה או משהו כזה, את לא בכיוון בכלל!

בחידושי הרי"ם "אמר לחתן ביום חפתו כדברים האלה: אויב עס איז איידיל איז נישט דא קיין איידעלערס, און אויב עס איז גראב איז נישט דא קיין גרעבערס".

ובגרמנית מודרנית אם זה באופן אצילי אין אצילי מזה ואם זה באופן גס אין גס מזה.

איסורי עריות לא סתם נקראים תועבה, לא הקפיד על עבודה זרה והקפיד על גילוי עריות", "אלהיהם של אלה שונא זימה" כו'.

הסיבה לזה, למיטב הבנתי, היא ש"במקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע". העולם בנוי מניגודים ובמקום שבו נמצאים העניינים הכי גדולים (אהבה חברוּת הדדיוּת כו') נמצאים גם הניגודים הכי גדולים (תאווה אנוכיות זימה כו').

ההרגשה הפנימית שהעיוות הוא בזוי ומאוס מעיד על אנינות הדעת (במובן החיובי) ואצילות הנפש, זאת דעתי האובייקטיבית.

המחשבה שמעשה כזה מוסרי רק אסור הלכתית, נובעת מהשפעת הדור שלנו מהפוסטמודרניזם החילוני.

גם זימה לגויים נחשבת מעשה רע בתנך.

ואין הבדל בין גבר לאשה פה

אינו דומה x ל־y

יש כאלה שעושים את זה (לא ראיות אסורות) נטו בשביל לפרוק לחץ או להירדם מהר אפילו בלי התאווה שבדבר

ביסודו של דבר האיסור כשלעצמו בעיקר קשור לעניין של טומאה יש פשוט עניין מהתורה לא להיטמא בטומאה הספציפית הזאת כמו שלכהנים אסור להיכנס לבית קברות (וזה די מקביל כי את הכהנים זה מגביל ממחנה שכינה ואילו טומאת קרי מגבילה מכל הר הבית)

הצד המוסרי הוא קשור באופן הדוק אך לא לגמרי חופף

פגם הברית ובאיזה מצבים. ואין כאן המקום להאריך. לכן אמרתי שאני לא מדבר מהבחינה החינוכית פה.

אין קשר לטומאה. הרי טומאה הלכתית נוצרת גם אחרי קשר פיסי בין איש לאשה. ואין איסור להטמא לישראל למת וכדומה.   הצד המוסרי לא קשור כי ער ואונן היו לפני מתן תורה.  הבעיה המוסרית פה היא שאדם מפנה את כוח האהבה וכוחות החיים לעצמו במקום לזולתו, וזה יוצר פגם בנפש (שניתן לתקן כמובן) , כי יצר העיריות עומד בבסיס נפש האדם, לטוב ולמוטב 

יש מגנט שמושך אותך להרגיש אישה. בגלל שאין לך את זה באופן הנורמלי, זה מתבטא בצורה לא טובה. בפרט שהקושי הרגשי של הבדידות מתערבב עם זה.

כמו שצריך לדעת איך לקום, צריך גם לדעת איך ליפול.

כשאתה לא מצליח להתגבר, לפחות תיפול חכם. אל תיפול על מראות ודמיונות של יצר בלי אהבה כי זו נפילה שמעוותת את המוח ואת החשיבה, ויכולה לדרדר אותך למטה.

תיפול לדברים שמדמים את המציאות האמיתית.

אמרו חזל שאין אפוטרופוס לעריות.
 

וזה לא אומר שאתה אדם לא רגיש.

זה יצר חיובי מאוד שפשוט מופנה למקומות טמאים. אבל היצר הזה שלך חיובי מאוד ומעיד על אדם צדיק שרוצה אהבה אמיתית.

קשר כזה בין איש ואשתו נשואים, מאהבה, הוא קדוש וטהור.

פשוט כשהוא מופנה למקומות שהם לא כאלה זה הרס היצר הקדוש הזה ולכן טומאה.

אתה לא צריך להלקות את עצמך. נפילה באינטרנט היא תופעה מאוד נפוצה לצערינו גם אצל דתיים. 

זה סתם פחד לא מוצדק ,שזה יביא אותך למקומות יותר רחוקים מנפילה באינטרנט. באינטרנט היד קלה על המקלדת ומאוד קל להגחע למקומות כאלו ודו התמודדות לא פשוטה.

צריך אינטרנט מסונן וייעוץ אצל איש מקצוע במקרה של התמכרות קשה.

הבגתי את זה בפוסט אחר, ומביא גם לכאן.

פעם היה באתר GYE תוכנית פורטיפיי לעבודה עצמאית. אבל אני יודע שהיום יש ערוץ ביוטיוב שמכיל את כל הסרטונים של התוכנית. תחפש פורטיפיי ישראל או פורטיפיי התמכרות או משהו בסגנון.

זו תוכנית שנועדה לסייע למתמודדים.

אולי תמצא בזה תועלת. יש מי שזה עזר להם.

לפעמים השלב הזה מספיק. תנסה, מה אכפת לך.