מעטו של בנימין כהנא
אין ספק, שתשעה באב בדורנו, אינו יכול להיות כתשעה באב בדורות קודמים. אם בדורות עברו תשעה באב היה יום של בכיה על החורבן והשתוקקות לגאולה ולבנין – הרי בדור שהגאולה החלה בו, הארץ נגאלת משממונה ונבנית, דור שבו מתממשים דברי הגמרא בסנהדרין (צח
: "ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא... אין לך קץ מגולה מזה" – אין ספק שלא די לבכות ולהשתוקק. שהרי מה שווה 'השתוקקות', כאשר האפשרות לפעול למען הענין אליו אתה, כביכול, משתוקק – היא לפניך, ואילו אתה... אינך עושה דבר?!ולכן – מצד אחד, אין ספק שאין לבטל את התענית, שהרי בית המקדש עומד בחורבנו הנורא ומסגד משוקץ עומד על הריסותיו, והגאולה השלמה עדיין לא הגיעה. אך מצד שני, הרי בידינו הדבר! החלת הריבונות על ארץ ישראל – בידינו היא ; זה שבית המקדש לא קומם עדיין – זה לא בגלל טיטוס ולא בגלל המופתי, אלא בגלל המחדל שלנו ; זה שמרבית העם אינו חי בציון – אינו בגלל חוסר אפשרות, אלא, אדרבא, בשנים האחרונות הביא ה' את המצב לכך, שלראשונה מאז החורבן כל היהודים מכל קצוות העולם יכולים לבוא בקלות ולחיות בארץ ישראל! כמה עצום!
ממילא, ברגע שלא ממשים את הדברים, האם אין מעורבות בדמעות ובקינות הממלאות את חללו של היום לא מעט צביעות? אימרו אתם...
בוכים על החורבן? אז למה לא עושים משהו בנידון? ועל כן, בתשעה באב צריך אמנם לבכות ולומר קינות כנהוג – אך גם יש למהר לאחר מכן, ולעלות להר הבית כהלכה ; כדי להוכיח לה', לעם ולעצמנו, שלא סתם מילאנו איזה צו פולחני חסר משמעות – אלא התכוונו לכל מילה ולכל דימעה. כי לא די לחכות למשיח – צריך להביא אותו. והדבר אפשרי – במהרה במעשינו, אמן.







