חורבן שמח!
ט באב תשמ"ח
השבוע לפני
הרב כהנא נהג בט' באב, להתפלל ולקרוא את מגילת "איכה", בשער השלשלת, שער משערי הר הבית הקרוב ביותר למקום המקדש. בט' באב תשמ"ח סיפר מדוע נהג כך, ולא התפלל בכותל:
"משחרב ביהמ"ק, תיקנו חכמים... שאין בונים לעולם בניין מסויד ומכויר כבניין המלכים, אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה... וכן התקינו שהעורך שולחן לעשות סעודה לאורחים, מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי... וכשהאישה עושה תכשיטי הכסף והזהב משיירה מין ממיני התכשיט שנוהגת בהם כדי שלא יהיה תכשיט שלם. וכשהחתן נושא אישה, לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין... וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי שיר לשמח בהם... אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה" (שו"ע או"ח, תקס:א-ג,ה). וה"טורי זהב" מוסיף: אפילו בשמחה של מצווה, כגון חתונה ופורים. לא ייתכן שהאדם יהיה מלא שמחה כאשר יש עצב וחורבן בבית המקדש. "וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו" (תהלים קו:כד) - אין הכוונה רק ליהודי שחי בגלות ומואס בארץ ישראל, אלא גם לגבי יהודי שחי בארץ ישראל שייך "וימאסו בארץ חמדה".
בעבר הייתי נוהג ללכת כל ליל תשעה באב לכותל המערבי. לפני עשר שנים, הלכתי לכותל, וכל הרחבה הייתה מלאה אנשים, במיוחד יהודים שהגיעו לארץ לביקור, לטיול. ראיתי שם יהודי אחד שאומר בחיוך לחבריו: "א פריילך חורבן" (חורבן שמח). מאז ועד היום אני לא הולך לכותל בתשעה באב. עשו מזה צחוק. לא רק שאין אבל והרגשת חורבן, אלא זה הפך למעין חוויה: יושבים ושומעים "איכה" כמו שיושבים ואוכלים צ'ולנט.
כל מטרת התורה היא ליצור אדם חדש. יהודי חייב להגיע למצב שבאופן טבעי הוא מרגיש שמחה כאשר צריך לשמוח, ומרגיש אבל ועצבות כאשר צריך להתאבל. יש הלכה של שמחה ויש הלכה של אבל. האדם צריך להפוך את נשמתו, כך שבאופן טבעי, לא רק הלכתי, ירגיש את השמחה או את העצבות.
ט באב תשמ"ח
השבוע לפני
הרב כהנא נהג בט' באב, להתפלל ולקרוא את מגילת "איכה", בשער השלשלת, שער משערי הר הבית הקרוב ביותר למקום המקדש. בט' באב תשמ"ח סיפר מדוע נהג כך, ולא התפלל בכותל:
"משחרב ביהמ"ק, תיקנו חכמים... שאין בונים לעולם בניין מסויד ומכויר כבניין המלכים, אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה... וכן התקינו שהעורך שולחן לעשות סעודה לאורחים, מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי... וכשהאישה עושה תכשיטי הכסף והזהב משיירה מין ממיני התכשיט שנוהגת בהם כדי שלא יהיה תכשיט שלם. וכשהחתן נושא אישה, לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין... וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי שיר לשמח בהם... אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה" (שו"ע או"ח, תקס:א-ג,ה). וה"טורי זהב" מוסיף: אפילו בשמחה של מצווה, כגון חתונה ופורים. לא ייתכן שהאדם יהיה מלא שמחה כאשר יש עצב וחורבן בבית המקדש. "וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו" (תהלים קו:כד) - אין הכוונה רק ליהודי שחי בגלות ומואס בארץ ישראל, אלא גם לגבי יהודי שחי בארץ ישראל שייך "וימאסו בארץ חמדה".
בעבר הייתי נוהג ללכת כל ליל תשעה באב לכותל המערבי. לפני עשר שנים, הלכתי לכותל, וכל הרחבה הייתה מלאה אנשים, במיוחד יהודים שהגיעו לארץ לביקור, לטיול. ראיתי שם יהודי אחד שאומר בחיוך לחבריו: "א פריילך חורבן" (חורבן שמח). מאז ועד היום אני לא הולך לכותל בתשעה באב. עשו מזה צחוק. לא רק שאין אבל והרגשת חורבן, אלא זה הפך למעין חוויה: יושבים ושומעים "איכה" כמו שיושבים ואוכלים צ'ולנט.
כל מטרת התורה היא ליצור אדם חדש. יהודי חייב להגיע למצב שבאופן טבעי הוא מרגיש שמחה כאשר צריך לשמוח, ומרגיש אבל ועצבות כאשר צריך להתאבל. יש הלכה של שמחה ויש הלכה של אבל. האדם צריך להפוך את נשמתו, כך שבאופן טבעי, לא רק הלכתי, ירגיש את השמחה או את העצבות.
).