שוב להסביר למה אני לא יכולה לקום לזקן באוטובוס
שוב להתיישב על המדרכה באמצע ההליכה כי אין בי טיפת כוחות לעמוד
שוב לאחוז בכתף בכאב, ואז לעבור לרגל, ולעצם הבריח, ולמרפק, ולאגן,
ולא להספיק ולא להצליח לעסות כל מקום שכואב, כי הכל כואב.
כל הזמן.
ביום
בלילה, ואני מתעוררת מהכאב ומהאיברים שקופצים בזרם חשמלי.
עם אנשים
ולבד.
ושוב לראות את המבט המאוכזב בעיניים של אמא/אבא/הבוס/הרכזת/החברה
כשהכול הולך לי איטי יותר
כשאין בי כוחות להגיע לעוד אירוע/ארוחה משפחתית/ מפגש חברים
כשאין בי יכולת פיזית לרקוד כמו כולן בחתונה של החברה הכי טובה.
ושוב התיסכול הזה,
התסכול הזה שבפער,
בין הנפש שרוצה לרוץ
לקפוץ
לרקוד
לטייל
להתעמל
לדהור על סוס
לשחות בבריכה
בלי מאמץ
בלי להתנשם אחרי כמה דק
בלי לסבול מכאבים ומתשישות
בלי לקבל את מבטי הרחמים כשרואים שאני צולעת/מתנודדת בהליכה /לא יציבה/ חלשה/כאובה
בלי לשמוע את המשפטים שמספרים לי שזו לא מחלה אמיתית והכל תלוי בכוח הרצון שלי,
ולרצות כ"כ להטיח בהם שהלוואי שהיו נכנסים לשעה אחת לתוך הגוף שלי, ונראה איך בכוח רצונם המופלא והנשגב והעליון והחזק היו בוודאי עושים הכל (צ)
אז כן, כרגע התסמונת הזו היא חלק ממני וחלק מחיי.
מקווה מאוד שרק כרגע.
ולכן בחרתי בה לתאר את כינויי.
אשתדל בהמשך בעז"ה לשתף אתכם עוד ולפרט מהי התסמונת ולמה היא גורמת.
מוזמנים בשמחה לשאול ככל העולה על רוחכם ואשתדל לענות.
(נא לרשום פה ולא לפנות באישי!!)
וד"א, אני ניקית שקוראת פה לא מעט ולא כ"כ מגיבה.
חלקכם (הבנות בעיקר)אולי מכיר אותי ולא מודע בכלל לקיומה של התסמונת הזו אצלי או בעולם בכלל.....![]()


לא קל בכלל
ברור שבכך יש איסור חמור