לְשִכְנוֹ תִּדְרְשׁוּ
מעטו של בנימין כהנא
כדרכם של דברים גדולים ויקרים, כך גם על הדרך לבנין בית המקדש מפוזרים מכשולים, רבים מהם דמיוניים. אסור שזה ירתיע אותנו
באחת מנבואות הנחמה היחידות של ירמיהו הוא מנבא (ל יז): "כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' – כי נידחה קראו (הגויים) לך ; (והגוים מוסיפים ואומרים( ציון היא – דורש אין לה!". כלומר, הגוים לעגו לישראל ("נִדחה"), וכן לעגו על כך שאין מי שדורש את ציון החרבה.
לא יתכן שנשב בשקט
חז"ל במסכת סוכה (מא.) לומדים מסופו של הפסוק דבר גדול: "דורש אין לה – מכלל דבעיא (שהיא צריכה) דרישה!". כלומר, מזה שירמיהו קונן על החרפה שיש בכך שהגוים אומרים שאין מי שדורש את בניינה של ציון – מכאן ניתן ללמוד שיש צורך לדרוש אותה.
הנה אנחנו רואים, שחז"ל למדו מהעובדה שירמיהו אומר שהגוים לועגים "דורש אין לה" – שלא יתכן שאנחנו נשב בשקט, ונהיה בין אלו שהופכים את אי-דרישת ציון לעובדה. התנהגות כזו היא השלמה עם חילול השם הנורא ביותר, והופכת אותנו לשותפים למצב. משום כך, חז"ל הסיקו שהתפקיד שלנו הוא לדרוש ולחפש ולבקש את הדרך בה החרפה תיפסק, וישראל וירושלים והמקדש לא יהיו עוד נדחים ועזובים.
והנה, גם בפרשת 'ראה', בפסוק "לשכנו (להשכין שכינתו) תדרשו - ובאת שמה (למקדש)", אנחנו מוצאים שוב שהמקדש הוא נושא לדרישה. ולא בכדי. מאז ומתמיד, עמדו עיכובים רבים בפני בנין בית המקדש, ואלו הצריכו מאמצים רבים לשם בנינה למרות הכל. המאמצים האלו באים לידי ביטוי במושג "דרישה". הדרישה היא ביטוי חזק, שמבטא את החיפוש הנחוש והעיקש אחר הדרך להגיע לבנין הבית, למרות הקשיים הגדולים.
אי דרישת בנין הבית הראשון
הרמב"ן בפרשת קרח מביא הסבר מפתיע לאחת הפרשיות המוקשות בסוף ספר שמואל (שמואל ב כד) – המגפה בישראל בעקבות חטאו של דוד שמנה את ישראל. הוא מביא פסוק מראש אותו הפרק, עוד קודם המנין: "ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם". רש"י כתב שם שהוא לא יודע על מה חרה אף ה'. אך הרמב"ן מסביר את הדברים כך: "ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה. שהיה הארון הולך מאוהל אל אוהל כגר בארץ, ואין השבטים מתעוררים לאמר: נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כענין שנאמר 'לשכנו תדרשו ובאת שמה'... והנה, דוד מנעו ה' יתברך... ונתאחר עוד בהנין עד מלוך שלמה. ואילו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מחילה, היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול או גם בימי דוד. כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים... ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל ועל כן היה הקצף עליהם...".
הרמב"ן מחדש כאן חידוש עצום. אנחנו רגילים לחשוב, שהקדוש-ברוך-הוא רצה לכתחילה שרק שלמה יבנה את בית המקדש. והנה אומר הרמב"ן, שרק מדוד הוא מנע זאת, אך לא מהשופטים שקדמו לדוד, ואפילו ישראל בימי דוד יכלו לתפוס יוזמה ולעשות זאת! ומשום שלא דרשו את המקדש במשך כל אותם השנים, סבלו ישראל צרות רבות ורעות.
אי דרישת הבית השני
לפני בנין הבית השני אנחנו קוראים את תוכחתו הקשה של חגי הנביא, המדברת בעד עצמה: "העת לכם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב? ועתה כה אמר ה' צבאות: שימו לבבכם על דרכיכם! זרעתם הרבה והבא מעט, אכול ואין לשבעה, שתו ואין לשכרה, לבוש ואין לחם לו, והמשתכר משתכר אל צרור נקוב... על כן כלאו שמים מטל והארץ כלאה יבולה..." (חגי א).
כלומר, גם חגי תולה את המצב הלאומי הקשה בכך שעם ישראל 'שכח' לדרוש את המקדש ומעדיף לשבת ספון בביתו.
דרישת הבית השלישי
ואילו בימינו, מיותר להביא את רשימת העיכובים שמורגלת היום בפי אנשים רבים, כמונעים, כביכול, את החובה לבנות את בית המקדש מחדש, למרות שדורנו זכה וחזרה השליטה על ירושלים לידי עם ישראל. הנה, שוב אנחנו פוגשים את החטא של חוסר דרישת המקדש. ומצטרפת לכך, בדומה לדברי ירמיהו – וביתר חרפה – אי האיכפתיות שלנו מול חילול ה' המהדהד וחסר התקדים, של מסירת השליטה המעשית בהר הבית לידי אויבינו.
הבושה הכי גדולה היא, כאשר נבנים בירושלים בניני פאר גדולים, העיר מתפתחת בצורה מדהימה, גשרים, מנהרות, בניני ענק – ובאותה שעה, מעטים מוטרדים מכך שהבית העיקרי שבירושלים, שמבלעדיו ירושלים נחשבת חרבה – נותר חרב.
מעטים יחסית הם דורשי המקדש והר הבית היום. עם זאת, אנו עדים להתעוררות בקרב רבנים מחוגים שונים, שחשים את המבוי הסתום, ומבינים שהטיפול בהר הבית הוא מפתח חשוב לגאולת ישראל במהרה.
מעטו של בנימין כהנא
כדרכם של דברים גדולים ויקרים, כך גם על הדרך לבנין בית המקדש מפוזרים מכשולים, רבים מהם דמיוניים. אסור שזה ירתיע אותנו
באחת מנבואות הנחמה היחידות של ירמיהו הוא מנבא (ל יז): "כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' – כי נידחה קראו (הגויים) לך ; (והגוים מוסיפים ואומרים( ציון היא – דורש אין לה!". כלומר, הגוים לעגו לישראל ("נִדחה"), וכן לעגו על כך שאין מי שדורש את ציון החרבה.
לא יתכן שנשב בשקט
חז"ל במסכת סוכה (מא.) לומדים מסופו של הפסוק דבר גדול: "דורש אין לה – מכלל דבעיא (שהיא צריכה) דרישה!". כלומר, מזה שירמיהו קונן על החרפה שיש בכך שהגוים אומרים שאין מי שדורש את בניינה של ציון – מכאן ניתן ללמוד שיש צורך לדרוש אותה.
הנה אנחנו רואים, שחז"ל למדו מהעובדה שירמיהו אומר שהגוים לועגים "דורש אין לה" – שלא יתכן שאנחנו נשב בשקט, ונהיה בין אלו שהופכים את אי-דרישת ציון לעובדה. התנהגות כזו היא השלמה עם חילול השם הנורא ביותר, והופכת אותנו לשותפים למצב. משום כך, חז"ל הסיקו שהתפקיד שלנו הוא לדרוש ולחפש ולבקש את הדרך בה החרפה תיפסק, וישראל וירושלים והמקדש לא יהיו עוד נדחים ועזובים.
והנה, גם בפרשת 'ראה', בפסוק "לשכנו (להשכין שכינתו) תדרשו - ובאת שמה (למקדש)", אנחנו מוצאים שוב שהמקדש הוא נושא לדרישה. ולא בכדי. מאז ומתמיד, עמדו עיכובים רבים בפני בנין בית המקדש, ואלו הצריכו מאמצים רבים לשם בנינה למרות הכל. המאמצים האלו באים לידי ביטוי במושג "דרישה". הדרישה היא ביטוי חזק, שמבטא את החיפוש הנחוש והעיקש אחר הדרך להגיע לבנין הבית, למרות הקשיים הגדולים.
אי דרישת בנין הבית הראשון
הרמב"ן בפרשת קרח מביא הסבר מפתיע לאחת הפרשיות המוקשות בסוף ספר שמואל (שמואל ב כד) – המגפה בישראל בעקבות חטאו של דוד שמנה את ישראל. הוא מביא פסוק מראש אותו הפרק, עוד קודם המנין: "ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם". רש"י כתב שם שהוא לא יודע על מה חרה אף ה'. אך הרמב"ן מסביר את הדברים כך: "ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה. שהיה הארון הולך מאוהל אל אוהל כגר בארץ, ואין השבטים מתעוררים לאמר: נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כענין שנאמר 'לשכנו תדרשו ובאת שמה'... והנה, דוד מנעו ה' יתברך... ונתאחר עוד בהנין עד מלוך שלמה. ואילו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מחילה, היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול או גם בימי דוד. כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים... ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל ועל כן היה הקצף עליהם...".
הרמב"ן מחדש כאן חידוש עצום. אנחנו רגילים לחשוב, שהקדוש-ברוך-הוא רצה לכתחילה שרק שלמה יבנה את בית המקדש. והנה אומר הרמב"ן, שרק מדוד הוא מנע זאת, אך לא מהשופטים שקדמו לדוד, ואפילו ישראל בימי דוד יכלו לתפוס יוזמה ולעשות זאת! ומשום שלא דרשו את המקדש במשך כל אותם השנים, סבלו ישראל צרות רבות ורעות.
אי דרישת הבית השני
לפני בנין הבית השני אנחנו קוראים את תוכחתו הקשה של חגי הנביא, המדברת בעד עצמה: "העת לכם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב? ועתה כה אמר ה' צבאות: שימו לבבכם על דרכיכם! זרעתם הרבה והבא מעט, אכול ואין לשבעה, שתו ואין לשכרה, לבוש ואין לחם לו, והמשתכר משתכר אל צרור נקוב... על כן כלאו שמים מטל והארץ כלאה יבולה..." (חגי א).
כלומר, גם חגי תולה את המצב הלאומי הקשה בכך שעם ישראל 'שכח' לדרוש את המקדש ומעדיף לשבת ספון בביתו.
דרישת הבית השלישי
ואילו בימינו, מיותר להביא את רשימת העיכובים שמורגלת היום בפי אנשים רבים, כמונעים, כביכול, את החובה לבנות את בית המקדש מחדש, למרות שדורנו זכה וחזרה השליטה על ירושלים לידי עם ישראל. הנה, שוב אנחנו פוגשים את החטא של חוסר דרישת המקדש. ומצטרפת לכך, בדומה לדברי ירמיהו – וביתר חרפה – אי האיכפתיות שלנו מול חילול ה' המהדהד וחסר התקדים, של מסירת השליטה המעשית בהר הבית לידי אויבינו.
הבושה הכי גדולה היא, כאשר נבנים בירושלים בניני פאר גדולים, העיר מתפתחת בצורה מדהימה, גשרים, מנהרות, בניני ענק – ובאותה שעה, מעטים מוטרדים מכך שהבית העיקרי שבירושלים, שמבלעדיו ירושלים נחשבת חרבה – נותר חרב.
מעטים יחסית הם דורשי המקדש והר הבית היום. עם זאת, אנו עדים להתעוררות בקרב רבנים מחוגים שונים, שחשים את המבוי הסתום, ומבינים שהטיפול בהר הבית הוא מפתח חשוב לגאולת ישראל במהרה.
).