הקשר בין ביעור עבודה זרה לריכוז הפולחן במקדש
הרב יהודה אפשטיין
בפרשיות הקודמות עמדנו על הדגש החזק שמושם בעיקר בחומש דברים על כך שהמצוות קשורות קשר הדוק לארץ-ישראל, ועל כך שהשכר הגדול שמובטח לו על שמירת התורה והמצוות הינו ישיבת הארץ וירושתה, בעוד שהעונש הגדול ביותר שעלול לבוא עלינו אם חלילה נסור מדרך ה' הינו גלות מעל אותה הארץ. גם הפרשה שלנו רוויה בפסוקים המורים על חשיבותה של ארץ-ישראל, אלא שבתוך כך ישנו דגש מיוחד על "המקום" – אותו מקום מסוים בו ה' משרה את שכינתו בארץ. מקום זה – ירושלים – אמנם לא נתפרש בתורה, אף כי הוא רמוז כבר בפרשת העקדה, ונחלקו הקדמונים בשאלה האם הדור שנכנס לארץ ידע שזה המקום, או שמא היה זה סוד כמוס עד ימי דוד המלך. (ובאמת, היו תקופות בהן "המקום" לא היה ירושלים, כי אם מקומות אחרים בהם חנה המשכן, עד שבאו למנוחה ולנחלה). כך או אחרת, הפרשה שלנו חוזרת ומדגישה שישנו מקום מיוחד בו שורה השכינה, ושרק שם מותר להקריב קרבנות, וכן לאכול מעשר שני. טעמים רבים, גלויים ונסתרים, ישנם לציווי זה, שהעבודה תתרכז במקום אחד, ואם נתמקד ברובד הגלוי, הרי שברור הדבר, שכשכלל ישראל פונים ועולים למקום מסוים, שם נמצאים הכהנים הבקיאים בעבודה, נוצרת אחדות סביב פולחן הא-ל האחד בצורה הטובה ביותר, מה שאין כן כאשר כל אחד בונה מזבח בחצרו ועושה בו ככל העולה על לבו. אולם ראוי שנשים לב להקשר בו נאמרה אותה מצווה של ריכוז העבודה במקום מסוים.
"אבד תאבדון את־כל־המקמות אשר עבדו־שם הגוים אשר אתם ירשים אתם את־אלהיהם על־ההרים הרמים ועל־הגבעות ותחת כל־עץ רענן. ונתצתם את־מזבחתם ושברתם את־מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את־שמם מן־המקום ההוא. לא־תעשון כן לה' א-להיכם. כי אם־אל־המקום אשר־יבחר ה' א-להיכם מכל־שבטיכם לשום את־שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה..." (דברים י"ב, ב' – ה', ועיין שם בהמשך).
רואים בעליל, כי הציווי לרכז את הפולחן במקום אחד נוגע ישירות לציווי לבער עבודה זרה מהארץ! וניתן, לעניות דעתי, לגזור מספר מסקנות מעניינות מההקשר הזה שהתורה מורה עליו. במסגרת זו נעסוק בשתיים.
אחד הדברים שרואים מכאן הינו שבטרם נבוא לעסוק בהשכנת השכינה בארץ בפועל, צריך קודם כל לטהר אותה מטומאתה. עבודה זרה אינה יכולה להישאר כאן, ולא יהיה דו-קיום בין מקדש ה' לפסילי עבודה זרה. אחר שהעבודה זרה תבוער (כן, לרבות כנסיות, למי שמאד מעוניין לדעת) – אז ניתן לגשת לכינון המקדש בצורתו הנכונה, אז ניתן לדאוג לריכוז הפולחן כראוי לפי התורה.
לקח נוסף הנלמד מכאן הינו שניתן ללמוד על הקשר של עבודה זרה לריבוי מקומות הפולחן. בעבודה זרה, בדת של שקר, אפשר שיהיו כמה "זרמים". "כל אחד והיהדות שלו" הוא משפט שנשמע הרבה פעמים מפי דוברים עמי-ארצות. המשפט הוא נכון, פרט למילה "יהדות". בדתות של שקר, אכן ניתן להמציא גישות שונות, וכל אחד במקומו יכול להכריז על הגרסה שלו ל"דת". זאת, משום שממילא הכל שקר אחד גדול. אולם בדת של אמת, אין מקום לשינויים, אין "זכות" לכל אחד להמציא דבר חדש ולקרוא לו "יהדות". מכאן מובן מדוע התורה מתעקשת על מקדש אחד, על מזבח אחד, על תורה אחת. קריאה עיונית של אותם פסוקים שצוטטו לעיל ואלו שאחריהם מורה על כך שרעיון זה ממש מונח בפשט הפסוקים.
הבה נפנים את הלקחים החשובים הללו, ולא נרתע מאלו המעוניינים שנשכח את תורת ה' האמיתית לטובת היהדות הפלסטית והמזויפת שהם יצרו.
הרב יהודה אפשטיין
בפרשיות הקודמות עמדנו על הדגש החזק שמושם בעיקר בחומש דברים על כך שהמצוות קשורות קשר הדוק לארץ-ישראל, ועל כך שהשכר הגדול שמובטח לו על שמירת התורה והמצוות הינו ישיבת הארץ וירושתה, בעוד שהעונש הגדול ביותר שעלול לבוא עלינו אם חלילה נסור מדרך ה' הינו גלות מעל אותה הארץ. גם הפרשה שלנו רוויה בפסוקים המורים על חשיבותה של ארץ-ישראל, אלא שבתוך כך ישנו דגש מיוחד על "המקום" – אותו מקום מסוים בו ה' משרה את שכינתו בארץ. מקום זה – ירושלים – אמנם לא נתפרש בתורה, אף כי הוא רמוז כבר בפרשת העקדה, ונחלקו הקדמונים בשאלה האם הדור שנכנס לארץ ידע שזה המקום, או שמא היה זה סוד כמוס עד ימי דוד המלך. (ובאמת, היו תקופות בהן "המקום" לא היה ירושלים, כי אם מקומות אחרים בהם חנה המשכן, עד שבאו למנוחה ולנחלה). כך או אחרת, הפרשה שלנו חוזרת ומדגישה שישנו מקום מיוחד בו שורה השכינה, ושרק שם מותר להקריב קרבנות, וכן לאכול מעשר שני. טעמים רבים, גלויים ונסתרים, ישנם לציווי זה, שהעבודה תתרכז במקום אחד, ואם נתמקד ברובד הגלוי, הרי שברור הדבר, שכשכלל ישראל פונים ועולים למקום מסוים, שם נמצאים הכהנים הבקיאים בעבודה, נוצרת אחדות סביב פולחן הא-ל האחד בצורה הטובה ביותר, מה שאין כן כאשר כל אחד בונה מזבח בחצרו ועושה בו ככל העולה על לבו. אולם ראוי שנשים לב להקשר בו נאמרה אותה מצווה של ריכוז העבודה במקום מסוים.
"אבד תאבדון את־כל־המקמות אשר עבדו־שם הגוים אשר אתם ירשים אתם את־אלהיהם על־ההרים הרמים ועל־הגבעות ותחת כל־עץ רענן. ונתצתם את־מזבחתם ושברתם את־מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את־שמם מן־המקום ההוא. לא־תעשון כן לה' א-להיכם. כי אם־אל־המקום אשר־יבחר ה' א-להיכם מכל־שבטיכם לשום את־שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה..." (דברים י"ב, ב' – ה', ועיין שם בהמשך).
רואים בעליל, כי הציווי לרכז את הפולחן במקום אחד נוגע ישירות לציווי לבער עבודה זרה מהארץ! וניתן, לעניות דעתי, לגזור מספר מסקנות מעניינות מההקשר הזה שהתורה מורה עליו. במסגרת זו נעסוק בשתיים.
אחד הדברים שרואים מכאן הינו שבטרם נבוא לעסוק בהשכנת השכינה בארץ בפועל, צריך קודם כל לטהר אותה מטומאתה. עבודה זרה אינה יכולה להישאר כאן, ולא יהיה דו-קיום בין מקדש ה' לפסילי עבודה זרה. אחר שהעבודה זרה תבוער (כן, לרבות כנסיות, למי שמאד מעוניין לדעת) – אז ניתן לגשת לכינון המקדש בצורתו הנכונה, אז ניתן לדאוג לריכוז הפולחן כראוי לפי התורה.
לקח נוסף הנלמד מכאן הינו שניתן ללמוד על הקשר של עבודה זרה לריבוי מקומות הפולחן. בעבודה זרה, בדת של שקר, אפשר שיהיו כמה "זרמים". "כל אחד והיהדות שלו" הוא משפט שנשמע הרבה פעמים מפי דוברים עמי-ארצות. המשפט הוא נכון, פרט למילה "יהדות". בדתות של שקר, אכן ניתן להמציא גישות שונות, וכל אחד במקומו יכול להכריז על הגרסה שלו ל"דת". זאת, משום שממילא הכל שקר אחד גדול. אולם בדת של אמת, אין מקום לשינויים, אין "זכות" לכל אחד להמציא דבר חדש ולקרוא לו "יהדות". מכאן מובן מדוע התורה מתעקשת על מקדש אחד, על מזבח אחד, על תורה אחת. קריאה עיונית של אותם פסוקים שצוטטו לעיל ואלו שאחריהם מורה על כך שרעיון זה ממש מונח בפשט הפסוקים.
הבה נפנים את הלקחים החשובים הללו, ולא נרתע מאלו המעוניינים שנשכח את תורת ה' האמיתית לטובת היהדות הפלסטית והמזויפת שהם יצרו.
).