1. בכי מתוך צער- פעם אחרונה היתה לפני עשור, ולפניה אני לא זוכר

2. בכי של שמחה- מידי פעם..משירים ישנים

1. לעיתים רחוקות מאוד.

2. כאב לב משמעותי.

3. עדיין בבדיקה.

4. יצא לי לראות בתקופה שאחרי הגירוש הרבה מהגברים במשפחה בוכים בשקט. זה עדיין חרוט לי כתמונה איומה.

1. לעתים רחוקות מאוד. הפעמיים האחרונות היו לפני כשלשה חודשים ולפני כחודש וחצי.

2. צער על המקום שאני נמצא בו; הרהורי תשובה; כשמישהו נותן בי אמון למרות הכל.

3. לא. אני ממש שמח בו כשהוא יוצא, הוא מנקה ומטהר, אני רק מצטער שאני לא מסוגל לבכות יותר, או על דברים זולתיים יותר.
( וכך בעקיפין גם זה שייך פה )

1. מלא!! בד"כ פעם ביומיים ויש תק' שכל יום!!! ויש הרבה תק' כאלו....

2. כל דבר בערך! שירים, סיטואציות, מחשבות הקב"ה... בקיצור- כל מה שהרגש עובר דרכו...

3.מממש מממש ממממש מממש לא!!!

והערה לסיום- אני אדם שמח!

1. באיזו תדירות אתם בוכים?  לעיתים רחוקות 

 כמה פעמים ביום/פעם ביום/ פעם פעמיים בשבוע/ לעיתים רחוקות.

2. מה גורם לכם לבכי? כמו שאושר אמרה כשמגיע הקש ששבר, ופעם הייתה לקוחה שמלאנית שממש צעקה עלי והתחלתי לבכות מהשנאה שנשפכה ממנה עלי, כאב לי. (לא לדבר עם לקוחות על פוליטיקה יותר!)

3. האם בכי מסמל אצלכם סימן לחולשה? לא 

4. שאלה לבנות: האם יוצא לכן לראות גברים במשפחה בוכים? (אבא, בעל, אחים בוגרים?)

אולי פעם אחת בלוויה וזה גם היה בקושי

2. בד"כ כשאני רואה את הצרות של הגלות (כמו אחרי עלייה להר הבית או כשמספרים על פיגוע/מעצרים וכו') תפילות שמזכירות לי את הגלות (כמו תפילות מוסף למיניהם) ודברים כאלה.

3. סוג של כן.

(4. אני בן, אבל יוצא לי לראות הרבה בנים מהמשפחה שלי בוכים, אבא שלי בוכה כשהוא קורא איכה, כשהוא חזן בימים נוראים, וגם רוב האחים שלי די כמוני נראלי.)

זה היה כששמעתי את השיר "אבא תרחם", בהזדמנות היחידה שהייתה לי לנסוע לבד ברכב השכור בנופש המשפחתי, ויכולתי לשמוע בווליום נורמלי, כזה שממלא אותי, ולא רק כמוזיקת רקע.

(תוספת ל4 שלך: גם בסליחות)

1. תלוי איזה בכי. בכי של מחנק בגרון ודמעות בעיניים קורה לא מעט (פעם יותר, היום הרבה פחות, ב"ה, כי החיים נעשו טובים יותר ) הייתי אומר פעם בשבועיים ככה? בכי 'מלא'... קורה לעיתים יותר נדירות... במשברים יותר גדולים.

2. בד"כ עימותים עם אנשים יקרים לי. יכול להיות שאבכה גם מבדידות או מהתרגשות מסוימת, אבל זה יותר נדיר... לפעמים לצערי.

3. בכי סתמי קצת, אבל אני מעריץ אנשים שמחוברים לרגשות שלהם בצורה עמוקה, הלוואי והייתי כזה.

1. פעם בשבוע שבועיים תלוי

2.שיורדים עלי, כאב, עצבים....

3.לא בכי גורם לי לרצות לפגוע במישו קשה כמו שהוא פגע בי

4.כן לי יוצא לראות את אחים שלי בוכים אף פעם לא ראיתי את אבא שלי בוכה

פעם ב.. כשאני מרגישה תסכול או אכזבה או שאני רואה משו עצוב..

וזו לאו דווקא חולשה כי לפעמים יש מין גוש כזה בלב ואז כשבוכים זה משחרר ואפילו לפעמים דברים נראים לי כבר אחרת..

האמת שאני אף פעם לא בוכה על דברים שהם לא משמעותיים, ז"א דברים קטנטנים שביומיום לא מסתדרים לי בקטנה אז זה נראה לי קצת חולשה לבכות על זה, או מין כזה ביזבוז זמן.

ויצא לי לראות לאחרונה, בלוויה של שלושת הנערים, את אבא בוכה.

בס"ד

1.משתנה לפי תקופה לאחרונה פעם פעמים בשבוע
פעם זה היה קורה כמה פעמים ביום
לא זוכרת תקופה שעבר בה שבוע בלי בכי

2.כאב סערת רגשות בלבול

3.כן

4.כן

לא יאומן. 

באת עד לכאן כדי לענות לסקר בעל כותרת כ''כ עלובה שבנסיו''פ לא גורר יותר מ3 תגובות?

@הכל מבחוץ

בס"ד

בנסיופ אני לא מסתכלת בעיון בכל השרשורים

כאן לעומת זאת

..

יכול להיות שנכנסתי לתפקיד העיתונאי יותר מידי חזק...

 

ממש לא פגעת. אחלה גיליון!

וסילחה אם נפגעת שקצת ירדתי עליך.

רק צפי לנקמה בגיליון הבא...

אז אני בכיינית רצינית.

שבוכה מכל דבר, עצוב, מעצבן או משמח.  אבל בעיקר כשאני עייפה. (וזה רב הזמן)

פעם ביום בד''כ, אבל בממוצע זה מן הסתם הרבה יותר.

אני לא ממש מתביישת בבכי, אבל חושבת שבכי מרובה על דברים לא מהותיים לא מעיד על בגרות יתר.

לא יצא לי לראות את אבא שלי/אח/בעלי בוכים.  

כלומר, גם כשאני יודעת שהם בוכים -לא רואים את זה בחוץ.

זו רק אני או שגם לכם לענות על זה זה כמו לפתוח את אחד מדפי הנפש?

נשים דמעתן מצויה, אמרו לפני.

מה גורם לזה? דברים אמיתיים ומה/מי שנוגע בהם.

סמל למה? חיבור לרצון ולאמת. משהו דומה ל"שם תתעדן נפשך בברכת צמיחה, משם תעלה בירידתן השמחה".

לכולם יש נפש, רצון וגעגוע. 

בזמן האחרון יותר מידי.. בעיקר מלחץ ופחדים

1. תלוי תקופות. לפעמים יותר, לפעמים פחות.

2. הרבה.. תלוי אם זה בכי של שמחה/התרגשות/עצב/כאב.

בחתונות למשל כמעט קבוע... קטע/סיפור מרגש במיוחד, לידה של אחיין/אחיינית חדשה, תפילות המוניות.

3. ממש, אבל ממש לא. אם כבר, סימן למשהו שעבר את מחסום השכל, והתיישב בעומק הלב.

4. בעיקר סבא זצ"ל, בחתונות של הנכדים. והאחים שלי- בגירוש, ובהלוויה של סבא ושל יואל ויסברג (דודי)

1. כמה פעמים ביום אפשר לומר הרבה.

2. הרבה דברים,ליראות סרט עצוב ודברים קטנים כאלו בעיקר בלילה אחרי שאני חושבת על רוב היום שעבר עלי.

3. כן.

4.לא.

1. במצב רוח. 

2. הצפת רגשות: כאב, שמחה, צער, הקלה. בכותל זה כמעט בטוח.

3. לא. במובן המדעי מדובר בפורקן רגשות החופף לצחוק. חולשה לצחוק?- לא נראה לי...

4. קורה.

מאוד שכלתניים, ויודעים להביע רגשות גם בלי בכי. כי ככה הם.

ואם הם יגיעו למצב של בכי, צריך שמשהו ממש נורא יקרא.

(אבא שלי לא בכה בלוויות של האנשים הכי קרובים לו)

1. האמת כמעט אף פעם (הייתי רוצה לבכות בתפילה אבל זה לא נפתח)

2. (מרגיש צורך לבכות..אבל לצערי מתאפק) פיגוע רציני (לא עלינו) או משהו כזה..או לחילופין כשאני מגיע לפסוק או מדרש שאומר לי כמה ה' אוהב אותנו עם ישראל

3. לדעתי ככה... אם מתייחסים לדברים שבאמת צריך לבכות  (מוות של צדיק, תפילה, צער של יהודים וכו')

    אז ההפך... זו חולשה לא לבכות...  

    אבל על מישהו שהעליב אותי או נאבד לי משהו...זו חולשה לבכות..זו דעתי

1. שלוש פעמים ביום

2. סוג של התרגשות.

3. מי שלא בוכה - לא חי 

4. לא הבנתי למה השאלה האחרונה היא רק לבנות?

בס"ד

תשובות-

1- תדירות תלוי בתקופה. היו איזה עשר שנים שלא בכיתי בכלל,

לא יכולתי, הכאב נתקע ולא השתחרר, אבל לאחרונה ב"ה הפשיר משהו בלב.

אמנם כמעט ולא בוכה בכלל, אולי חוץ מאשר בכתיבה או בתפילה, פעם בשנה בערך...

אולי פחות. וגם אז זה לא בכי, אלא עולות דמעות לעיניים, מצליחות לצאת, שתיים שלוש וזהו.

בכי של שמחה גם יכול לקרות- דמעה שתיים.

2- כשהילדים שלי עושים לי הפתעות, זה טיפה מרטיב את העיניים... (התרגשות)

תפילה, ניגונים קדושים.

3- בכי אצלי זה סימן לכוח. כשהיכולת הזו חזרה אלי, ידעתי שעברתי שלב בריפוי.

4- לא.

מה שהביא אותי זה 

שפשוט שמתי לב שאני בוכה הרבה ולעיתים קרובות.

מתוך התגובות פה ומשיחות עם אנשים שיניתי את יחסי לנושא,

וכעת אני יודעת להודות ולהעריך את היכולת הזאת,

של להרגיש דברים בצורה חזקה, ולשחרר רגשות.

1. לעיתים קרובות. תלוי במצב.

2. המון דברים. התרגשות, געגוע, ריחוק, כאב פנימי, חיצוני רק לעיתים רחוקות מאד, סרט עצוב, ספר נוגע, בגידה/חולשה/כאב/חוסר אנושיות של אחרים, פיגועים, מחשבה אמיתית על הגלות, צער השכינה, המצב של עמ"י, כאב על אחרים(לדוג' הדרדרות רוחנית של מישהו קרוב), פגיעה, יש גם דברים קטנים ממש שמציפים הצטברות ועוד...

יש גם משמחה, נגיד שמודיעים לי על אירוסין/חתונה של אנשים מסוימים אני ממש צוחקת ובוכה רציני פוול זמן...

3. יכול לנבוע מחולשה, לי אישית זה בד"כ משחרר, מטהר, עושה טוב. ברוך ה'.

4. לא זכור לי.

1. משתנה. בין פעם בכמה חודשים לפעם בכמה שבועות או אפילו ימים. (ויש כמובן גם תאריכים קבועים: תשעה באב, סליחות של ערב ראש השנה, ראש השנה, יום כיפור).

2. כל מיני. לפעמים סתם תסכולים חזקים, לפעמים התרגשות משיעור, לימוד או שיר שנוגע עמוק, ולפעמים התחברות לצער עמוק, אישי או כללי, תוך כדי תפילה או אפילו סתם כך.

3. עצם הנטיה לבכות - ממש לא. סיטואציות מסויימות - כן (בעיקר מהסוג הראשון בסעיף 2)

(גם אני אענה ל 4, למרות שאני בן: אולי פעם-פעמיים בכל חיי) 

בואי נגיד משתדל שלא לבכות בכלל. 

אסור להכנס לצער וכ'ו.

אבל שכן זה יותר הורדת דעות מאשר בכי בכי.. 

וזה קורה לי - 

בד"כ מתי שאני מתבודד, מצטער על משהו שעשיתי.. 

וגם עכשיו ראיתי איזה סרט שבעבר ראיתי עם אימי המדהימה והעלה לי זיכרונות נוסטלגיות, 

אז ירדו כמה דמעות.. 

(: 

וגם - שאני שומע על פיגועים , חיילים , ילדים שנרצחו מלא מלא דמעות זולגות. 

סוג של "אין לי רשות" או "אין לי זכות" להרגיש. הרגשות שלי צריכים להישאר אצלי. כאלה.

מעין חוסר צניעות כשהאדם מגלה את הדברים האינטימיים שלו (רגשית) גם חשש להיפגע ולא יודעים איך לא לפגוע כשהכל

כך חשוף וגלוי לעין השמש....

זה ממש מרגיש לי משהו פרטי וחשוב, לא כזה שאפשר לשלוף בכל זמן ולפני כל אחד שלא ידע לכבד את זה, להבין ולהתייחס כראוי.

שמבין את החשיבות של הגילוי לב הזה

או מישהו שמזדהה

עם עצמי אני מאד מודעת לתחושות שלי... זה עצם החשיפה 

כחתול זמני, דעתי האובייקטיבית היא:

– דבר ראשון שמחי בכך שיש לך רגשות. יש כאלה שאין להם, ובאסה.

– לא נראה לי שאנשים בכללי כל־כך אוהבים כשנופלים עליהם עם רגשנות בלי קונטקסט מתאים. זה באמת מעיד על חולשה מסוימת: ההבדל בין ילד למבוגר זה שמבוגר יכול להתאפק, לא להפיל על אחרים, להתמודד בעצמו וכן הלאה. או מוטב: לדעת מתי כן ומתי לא, איפה ראוי ואיפה לא. "לכל זמן ועת לכל חפץ".

– כמו ש @נחלת אמרה כמו שלא חושפים את הגוף לכל אחד בכל מצב (טוב יש כאלה שכן ר"ל...) כך גם לא את עמקי הנפש...

תראה מה נחלת ענתה

רגש זה משו שלא תמיד קל לחשוף אותו

במיוחד שזה לא עם אנשים שקל לך להיפתח אליהם

זה נראלי פשוט משתנה בין אדם לאדם ויש גם רמות של גילוי רגשות

(וגם זה שאני גבר זה מתבטא אצלי אחרת, אז אולי אני לא יודע...)

לא רק מגילוי רגשות שלי מול אחרים

גם כשאחרים מגלים רגשות מולי אני מובכת נורא

כמובן מראה אמפתיה והכל אבל מבפנים אני מסמיקה

בלגיטימציה שנותנים לרגשות

גם כאלה עמוקים

כמה חיים איתם בשלום אישית

ואז זה נותן לגיטימציה גם אצל אחרים

וגם ביכולת זיהוי מוקדמת

כי הרגשות נכרים דרך שפת גוף/ טון/ טונציה

ואז כשמישהו משתף בעצם כבר יודעים את הכיוון וזה לא מפתיע 

אם מדברים עליך

וואן גוך היה סמרטוט בחיים שלו. איכשהו אחרי שמת נהיה צייר ענק.

לוינס לא היה כל כך מוכר, ודאי לא רוב חייו (חלק גדול מחייו הוא היה בכלל מנהל בית ספר). היום הוא נחשב אחד ההוגים המודרניים החשובים ויש פקולטות שלמות שלומדות אותו.

ויגוצקי הוחרם בחלק גדול מחייו, והכתבים שלו התפרסמו הרבה אחרי שמת, רק אחרי נפילת מסך הברזל.

דה ווינצ'י היה חשוב מאוד בחייו, אבל נוסחאות שהוא הגה, תרמו לעולם המון שנים אחרי מותו.

יש"ו ויוחנן המטביל, בחייהם היו מהפכנים הזויים, והיום הרבה אנשים מעריצים אותם.

ועוד הרשימה ארוכה...

החתול הזמני עלול להפוך לקבוע.

לפי הגמרא, הם לא היו אנשים חיוביים, אפילו מקולקלים...

ואת תוצאות "מהפכנותם" סבלנו וסובלים עד היום...

בקטע של להשאיר משמעות לנצח בעולם

אם כבר להיות מפורסם עכשיו יותר קורץ לי

אבל גם זה לא באמת

הייתי מעדיף שיזכרו אותי כמה שפחות.

(בעיקר החוק השלישי)

על מנת לא לייבש את פורום לנ"ו מגולשיו נולדה ההחלטה לאסור כתיבת כל ענייני לנ"ו בצמ"ע כי אז מה עשינו בזה? פשוט העברנו את הטראפיק מפורום א לפורום ב.

גם אם תרצה להקים פורום אחר ותבקש זאת ממשה, הנטיה שלו לרוב תהיה לסרב אלא אם כן תמצא מספר ניקים מכובד שיהיו פעילים בפורום החדש ושהפורום החדש לא ייבש ויפגע בפורום ישן ופעיל יותר.

תבדוק בסניפים שקרובים אליך

בת"א, ברח' בן יהודה:

משלוחי אוכל ביתי בתל אביב - הו מאמא

יש לי אח שגר בקרבת מקום והוא קונה שם

בקיבוץ משמר השרון - 'בורדו'

אנחנו קונים שם שנים, לשבתות וחגים, כשאחים שלי גרו במעונות באוניברסיטה הצטיידו מידי שבוע משם.

https://share.google/2j99P4M4RBvveqDCr

ההורים שלי קונים כאן - קדירה חמה

ופעם שלחו לנו מהמשרה שלי מכאן - סורוצקין - מעדנייה יהודית

בהצלחה!

מנהל שתלוי בעובד שלו יקדם אותו.

אני אשאל בפעם הבאה. תודה!

אולי דוכן מיצים בפארק

או שערות סבתא ביום העצמאות

שאר המקומות מקבלים בעיקר אשראי

לאט לאט גם לא מקבלים מזומן.

לדוגמה היום הלכתי לקנות משהו בקניון

היו 2 ילדות-נערות לפניי שרצו לשלם במזומן

אבל הדוכן הזה מקבל רק אשראי

(רציתי לעזור. אבל לא היה לי כסף להחזיר להם עודף.)

לק"י
 

אף נהג מונית לא הציע לי.

זה מוזר שהכל עובר לאשראי. מה יעשו ילדים שהולכים לקנות....

מאחל שהמקום יהיה טוב לך ברמה האישית והמקצועית, שההמשך יהיה טוב מהפתיחה כעת, שתיהנה מהעבודה ושיהיה רגוע.

זה לפחות הרושם שלי מהפעילות שלך בפורום.

לכן אני לא דואג לך שיהיה לך בהצלחה רבה!

אני במרכז צריך להעביר כמה שעות והייתי צריך להטעין א הפלאפון אז הלכתי לבית אריאלה ונכנסתי לפורמים. קצת מוזר לי להית פה אחרי כל השנים האלה