{י} כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע: {יא} כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה: {יב} וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה: {יג} וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ: {יד} וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ: {טו}כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ (דברים כג י-טו)

בפסוקים אלו אנו מצטווים על שילוח טמאים מהמקום האסור להם. כותב רש"י: ויצא אל מחוץ למחנה. זו מצות עשה: לא יבא אל תוך המחנה. זו מצות לא תעשה, ואסור להכנס למחנה לויה וכל שכן למחנה שכינה (פסחים סח.):

ומדייק האבן עזרא כי תצא מחנה. זהו המחנה שיצא אל האויב ושם הארון והוא מחנה קטן ואיננו מחנה הגדול כי שם מחיצות עשויות ובצאתם אל המלחמה הם קרובים סביבות הארון וברור כי טמא מקרה משחית ונסמכה זו הפרשה בעבור מלחמת מדין שהזכיר דבר בלעם כי צוררים הם בעבור אחותם והארון היה עם המחנה שיצא על מדין:

ומוסיף במקום אחר ארון עץ. אמרו המעתיקים ז''ל כי ארון אחר עשה משה בתחלה והעד ואעש ארון ואח''כ אמר ואפסול ואמר ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי ודעתם רחבה מדעתנו כי היה נראה לנו כי וישכון כבוד ה' דבק עם הכבוד שראו הזקנים ולא נדע מתי עלה משה כי היה נראה בדרך הפשט כי משה לא נתענה כי אם שמונים יום כי פי' אנכי עמדתי בהר כימים הראשונים הוא שנוי והטעם כאשר עמדתי בהר אותם הארבעים יום שמע ה' אלי ואמר לך למסע וזהו לך נחה את העם והנה יהי' ארון עץ בצווי והוא הארון שעשה בצלאל: (במדבר י א)

מחנה צבא ישראל הינו מקום קדוש, וזה בגלל הארון שהיה יוצא למלחמה עם ישראל.

בירושלמי נחלקו האמוראים האם היו שני ארונות או ארון אחד:

"תני רבי יודה בן לקיש אמר שני ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר אחד שהייתה התורה נתונה בתוכו ואחד שהיו שברי הלוחות נתונין בתוכו. זה שהייתה התורה נתונה בתוכו היה מונח באהל מועד ... זה שהיו שברי הלוחות בתוכו היה נכנס ויוצא עמהן ... ורבנן אמרי ארון אחד היה ופעם אחת יצא בימי עלי ונשבה" (שקלים פ"ו ה"א)

וכותב רש"י  וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים. זה הארון היוצא עמהם  (ד) למלחמה ובו שברי לוחות מונחים, ומקדים לפניהם דרך שלשת ימים לתקן להם מקום חנייה (ספרי פג): (במדבר י לג)

מהמפרשים משמע שהיו שני ארונות, האחד עם שברי הלוחות שעשה משה בר"ח אלול לפני שעלה לקבל את הלוחות והשני הארון שעשה בצלאל. בארון היוצא למלחמה היו מונחים שברי הלוחות,

 בנ"י יצאו למלחמה דווקא עם ארון זה. דווקא עם השברים. מכיוון שכשעמ"י יוצא למלחמה הוא צריך לזכור – אין קסמים ואין טריקים. הניצחון במלחמה לא תלוי בארון הברית או בלוחות. גם הלוחות מעשי ידי ה' החפץ הקדוש ביותר – יכול להשבר. בנ"י יודעים שהכל תלוי במעשים שלהם וכדברי המשנה: וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִים. וְאִם לָאו, הָיוּ נוֹפְלִין. כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר, 'עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי' (במ' כא). וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים. (ר"ה ג,ח)

הארון יוצא למלחמה לא אמצעי קסום לניצחון כי אם תזכורת רוחנית לבנ"י להתחזק ולהתפלל לקב"ה. כשבני ישראל הביאו את הארון כחפץ קסום למלחמה עם פלישתים – ולא כיוונו לבבם לשמיים – הפסידו במלחמה והארון נשבה. שבת שלום

 

 

 

אבל זה כבר לא ככ משנה.

מעתיקה לשולחן שבת..

רואה, סתם נפלת על זמינה בהתחלה... גם את נהנת...

@זמינה

מה הקשר "נפלתי עליה"..

 

טוב, עזוב. לאמשנה.

בכל מקרה לא תבין.

??? - הר הבית

כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה: (דברים יב ה)

 

וכותב על כך הרמבן:  וטעם לשכנו תדרשו. שתלכו לו מארץ מרחקים ותשאלו אנה דרך בית השם ותאמרו איש אל רעהו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב (ישעיהו ב ג) כלשון ציון ישאלו דרך הנה פניהם (ירמיהו נ ה) ובספרי (ראה ח) תדרשו דרוש על פי הנביא יכול תמתין עד שיאמר לך נביא ת"ל לשכנו תדרשו ובאת שמה דרוש ומצא ואח"כ יאמר לך נביא וכן אתה מוצא בדוד וכו' ועל דרך האמת לשכנו תדרשו לכבודו תדרשו ובאת שמה לראות את פני האדון ה' אלהי ישראל וממנו אמרו חכמים "שכינה".

 

הגמרא בסוכה (ל.) כותבת - גמ' ומנלן דעבדינן זכר למקדש דאמר קרא {ירמיה ל-יז} כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה:

תרגום חופשי: מניין לנו שעושים מעשים שהם זכר למקדש? שאמר הפסוק, כי אעלה לך ארוכה וממכותיך ארפאך נאם ה כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה. מכאן רואים שצריך לדרוש את ציון (ע"י זכר למקדש, להראות את הדרישה הקשר והרצון שלנו)

 

ע"פ הרמבן שמוסיף ו מחדד את הצורך לדרוש בעצמינו ולא לחכות לנביא או משיח או משהו שונה הרב דוב ליאור מביא בשו"ת דבר חברון (ח"ג) שבסיבוב שערי הר הבית מקיימים מצוות עשה של לשכנו תדרשו ובאת שמה.

 

הרמבם לעומתו רואה בציווי לשכנו תדרשו ובאת שמה ציווי על בניין הבית ממש!

הלכות מלכים ומלחמותיהם פרק א הלכה א:

שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ. למנות להם מלך שנאמר (דברים יז-טו) ''שום תשים עליך מלך''. ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר (דברים כה-יט) ''תמחה את זכר עמלק''. ולבנות בית הבחירה שנאמר (דברים יב-ה) ''לשכנו תדרשו ובאת שמה'': 

 

נראה לתרץ מחלוקתם ע"פ דברי רבי יהודה הלוי בסוף ספרו הגדול ספר הכוזרי: 

ולא  תבנה ירושלים עד שיכספו אליה בניה תכלית הכוסף​

 

עד שלא נכסוף ונדרוש את ירושלים שליבה הוא בית המקדש לא נוכל לבנותו בפועל.

 

יש בפרשה פסוק לשכנו תדרשו ובאת שמה מחלוקת רמבן ורמבם על משמעות הפסוק. הרמבן כותב שמשמעות הציווי בפסוק היא ההליכה והדרישה הרעיונית. לרצות ולהראות במעשה ודיבור את הרצון והכמיהה למקדש. הרמבן מוסיף את מדרש הספרי שלא צריך לחכות שיבוא נביא לומר לנו לדרוש את המקדש אלא עלינו לדרוש לבד ומביא ראיה מדוד שאחרי שהוא התחיל אז הנביא בא לעזור לו ולצוות אותו. לאחר מכן מוסיף הרמבן שזה המקור לביטוי שכינה. שזה בעצם כבוד. שכינה=כבוד.

לאחר מכן הגמרא. שאומרת שיש ציווי וצורך לדרוש ולהראות את הרצון למקדש ע"י מעשים שהם זכר למקדש. ושוב. מראים את הצורך לדרוש את המקדש.

הרמבן לעומת הרמבן מבין את הציווי בפסוק לשכנו תדרשו ובאת שמה כציווי על בניין המקדש. הבניין הפיזי.

הוספתי שאפשר לתרץ ולהסביר ששניהם מתכוונים לאותו רעיון. רבי יהודה הלוי כותב שירושלים לא תבנה עד שיכספו (ירצו מאד) אליה בניה (עם ישראל) בתכלית הכוסף (רצון אמיתי מכסימלי שבא לידי ביטוי במעשים ) .
בית המקדש הוא הלב של ירושלים. אנחנו בתפילה מבקשים על בניין ירושלים, ובעצם מבקשים שה' ישכון בה-בית מקדש. ולכן בניינה הפיזי של ירושלים והמקדש יבנה ע''י הרצון והדרישה הרעיונית לבניין המקדש. ואז הרמבן והרמבם לא חולקים...

@תהילה רבקה

כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט: וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל: וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל: וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד: (דברים יז,ח-יג)

בספר שופטים (כן, בדיוק בפרשת שופטים) הלכות ממרים כותב הרמבם:
בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה. והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל. ועליהן הבטיחה תורה שנאמר (דברים יז-יא) ''על פי התורה אשר יורוך'' זו מצות עשה. וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן:

בפרשתנו מופיע בית המקדש כמקום התורה וההוראה לכלל ישראל. יש קושיה? עולים למקדש, "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך בו" כל דיני סנהדרין קיימים רק כשבית הדין הגדול יושב בלשכת הגזית בהר הבית
"הכא גבי סנהדרין לא מקרי מקום אלא לשכת הגזית סמוך למחנה שכינה" (סנהדרין יד.) - המקום של הסנהדרין הוא רק בלשכת הגזית שצמודה לעזרה של בית המקדש - מחנה שכינה בתחילת הפרש כותב רשי -
למען תחיה וירשת - כדאי הוא מנוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן:
וכן :
רש"י שמות פרק כא:
ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש [המזבח]:
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף יד עמוד ב
אמר רב יוסף, תא שמע: מצאן אבית פגי והמרה עליהן, יכול תהא המראתו המראה - תלמוד לומר (דברים י"ז) וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם.
רש"י :
בית פגי - מקום לפנים מן חומת העיר, ונדון כירושלים לכל דבריו.
מצאן - זקן ממרא לסנהדרין חוץ ללשכת הגזית שהיתה בהר הבית.
יכול תהא המראתו המראה - לידון בחנק.

זקן ממרא שחייב מיתה על הוראתו הלכה כנגד הסנהדרין מתחייב מיתה רק כאשר הסנהדרין במקומם. - לשכת הגזית - בבית המקדש.
דבר נוסף מעניין הוא שהגמרא כותבת:
מסכת יומא דף כה עמוד א:
אמר אביי: שמע מינה לשכת הגזית חציה בקדש, וחציה בחול. - (מכאן תלמד שלשכת הגזית יושבת בשטחה חצי על שטח החול/חייל - מחנה לויה וחצי על טח מחנה שכינה - העזרה)
מה מיוחד בבבית המקדש שדווקא משם יוצאת ההוראה לעמ"י? מה ההבדל בין התורה בזמן הגלות לתורה בזמן הבית?
נתבונן בהבדל בין התלמוד הבבלי לירושלמי בסיפור מאד דומה אבל מאד שונה

בבלי תענית כא ע"א
אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה: "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחלמים" אמר: מי איכא דניים שבעין שנה בחלמא? יומא חד הוה אזל באורחא, חזייא ההוא גברא דהוה נטע חרובא, אמר ליה: האי, עד כמה שנין טעין? - אמר ליה: "עד שבעין שנין.- אמר ליה: פשיטא לך דחיית שבעין שנין? – אמר ליה: האי (גברא) עלמא בחרובא אשכחתיה, כי היכי דשתלי לי אבהתי, שתלי נמי לבראי. יתיב, קא כריך ריפתא, אתא ליה שינתא, נים. אהדרא ליה משוניתא, איכסי מעינא, ונים שבעין שנין. כי קם, חזייה לההוא גברא דהוא קא מלקט מינייהו. אמר ליה: את הוא דשתלתיה?– אמר ליה: בר בריה אנא.אמר ליה: שמע מינה דניימי שבעין שנין,חזא לחמריה אתיילידא ליה רמכי רמכי.אזל לביתיה, אמר להו: בריה דחוני המעגל מי קיים?– אמרו ליה: בריה ליתא, בר בריה איתא.אמר להו: אנא חוני המעגל.לא הימנוהו.אזל לבית המדרש,שמעינהו לרבנן דקאמרי: נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל,די הוי עייל לבית מדרשא, כל קושיא דהוו להו לרבנן, הוה מפרק להו. אמר להו: אנא ניהו,ולא הימנוהו, ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה,חלש דעתיה, בעי רחמי ומית.אמר רבא, היינו דאמרי אינשי או חברותא או מיתותא.

תרגום - (על פי הרב עדין שטיינזלץ)
אמר: האם יש מי שישן שבעין שנין בחלום? יום אחד הלך בדרך, ראה אדם אחד שנוטע חרוב אמר לו: זה, עד כמה שנים טוען פירות אמר לו: עד שבעים שנה. אמר לו: פשוט לך שאתה חי שבעים שנה אמר לו אדם זה: עולם מלא חרובים מצאתי כפי ששתלו לי אבותי, שותל גם כן אני, לבני. ישב אכל פיתו, באה לו שינה, וישן. הקיפה אותו שן סלע, ונעלם מן העין, וישן שבעים שנה. כאשר קם, ראה אדם אחד שמלקט מהם. אמר לו: אתה הוא ששתלת אותו? אמר לו: בן בנו אני אמר לו: נמצא מכאן שישנתי שבעים שנה. וראה את חמורו שנולדו לה עדרים עדרים. הלך לביתו, אמר להם: בנו של חוני, האם הוא חי? אמרו לו: בנו איננו, בן בנו ישנו. אמר להם: אני חוני המעגל לא האמינו לו הלך לבית המדרש שמע את החכמים שאומרים: מאירות הלכותינו כבשנות חוני המעגל שכאשר היה נכנס לבית המדרש, כל קושיה שהיתה להם לחכמים, היה פותר להם. אמר להם: אני הוא, ולא האמינו לו, ולא עשו לו כבוד כראוי לו. חלשה דעתו, ביקש רחמים, ומת.
ירושלמי תענית ג ט:
אמר רבי יודן גיריא: הדין חוני המעגל בר בריה דחוני המעגל ,הוה סמוך לחורבן בית מוקדשא, נפק לטורא לגבי פעליי עד דו תמן נחת מיטרא עאל ליה למערתא. מן יתיב, נם ודמך ליה, ועבד שקיע בשינתיה שבעין שנין, עד דחרב ביה מוקדשא ואיתבניה זמן תיניינות. לסוף שובעין שנין איתער מן שינתיה נפק ליה מן מערתא , וחמא עלמא מחלף זוויי דהוות כרמין עבידא זייתין. זוויי דהוות זייתין, עבידא זרעו. שאל ליה למדינתא , אמר לון: מה קלא בעלמא? אמרון לי: ולית את ידע מה קלא בעלמא אמר לון: לא אמרין : לית מאן את אמר לון : חוני המעגל. אמרון ליה: שמענן דהוה עליל לעזרה והיא מנהרה עאל ואנהרת, וקרא על גרמיה: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהלים קכו א').

תרגום הסיפור בירושלמי תענית ג, ט
אמר רבי יודן הגר: חוני המעגל הזה הוא בן בנו של חוני המעגל חוני המעגל, היה סמוך לחורבן בית המקדש, יצא לשדה אצל הפועלים. עד שהוא שם ירד מטר, נכנס לו למערה. משישב, נתנמנם וישן לו. והיה שקוע בשנתו שבעים שנה עד שחרב בית המקדש, ונבנה פעם שניה. לסוף שבעים שנה ניעור משנתו, יצא לו מן המערה, וראה עולם מתחלף. זויות שהיו כרמים, עושות זיתים, זויות שהיו זיתים, עושות זרעים. שאל את בני המדינה, אמר להם: מה קול בעולם? אמרו לו: ואין אתה יודע מה קול בעולם? אמר להם: לא. אמרו לו: מי אתה? אמר להם: חוני המעגל. אמרו לו: שמענו שהיה נכנס לעזרה והיא מאירה. נכנס והאירה, וקרא על עצמו: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים".

ב2 הסיפורים ישנם הבדלים מהותיים בין תלמוד של א"י, תלמוד של גאולה לבין תלמוד של חו"ל תלמוד של גלות וחושך. נתמקד בהבדל אחד והעיקרי לענייננו.

בבלי, תלמודה של בבל מקום בירור רצון ה הינו בבית המדרש בלבד. "משחרב המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה". ולכן, שרוצים לאמת האם חוני הוא באמת חוני - הולכים לבית המדרש.אבל בבית המדרש כולו ב"חול" כולו מבוסס על שכל אנושי שלנו. ולכן למרות שהרגישו החכמים שהשמועות ברורות כאילו חוני נמצא-הרגישו בצורה רוחנית שזה חוני - עדיין לא האמינו כי הכלי לבירור רצון ה' הוא רק השכל. אך הם טעו וזה היה באמת חוני. הכלי הזה של שכל בבית מדרש לבד אינו מושלם לברר את רצון ה' אך זה מה שיש לנו בגלות.

לעומת זאת בירושלמי לא מוזכר בית המדרש, ישר שולחים אותו בני הבית לבית המקדש. ממש "וקמת ועלית" ושם הבדיקה מה האמת, הבדיקה מה רצון ה'. לא מתבצעת בשכל אלא בדרך נס, העזרה מבהיקה כשחוני נכנס. הכלי של בית המקדש לבירור רצון ה' - עובד בצורה מושלמת. אך ע"מ שנזכור שאנחנו לא הולכים רק אחרי הרוחני אלא יש לדיינים את הטווח שיקול דעת שלהם - לשכת הגזית בנויה חציה בקודש - להזכיר לנו את הסייעתא דשמייא הרוחנית שלה זוכים הדיינים דווקא שם. אך מצד שני חציה בחול, גם לדיינים יש מקום בסברא להחליט ולהכריע. מקומה של הסנהדרין שעליה ורק עליה נאמר לא תסור מן הדבר אשר יורול ימין ושמאל - הוא רק בלשכת הגזית, בחצי חצי הזה. כי שם, ורק שם במקום אשר יבחר ה אלוהיך - אפשר לקבל החלטות שנראות שאומרים על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל - ואנו מחוייבים לעשות כן - כי שם יש הארה אלוקית על הדיינים וחזקה שיגיעו באמת לכוון לרצון ה'.
שבת שלום (וסליחה על האורך, כל הכבוד לכל מי שקרא!!!)

מחילה

בנדם דגגגגגגגגגג  האמת 

 

 

 

 

 

 

 

 

ננח          נחמן                   נחמן                            מאומן                 

 

 

      גם                 אני                   במעצר                                 בית

 

בזמנו היה כל שבוע. עד שהתחתנתי

עברו כ8 + שנים