כבר המון זמן אני מבטיחה לעצמי שבסוף אהיה בריאה.
כעת נדמה שזה כמעט המצב, ממש כפסע ביני ובין השפיות המיוחלת.
אולם לעיתים אני מרגישה שההבראה קרתה מהר מידי, שאני זקוקה לעוד זמן, ולהרשות לעצמי להישבר ולוותר. אני כל כך נאבקת להיות בשליטה ולהגיע למצב אידיאלי כל הזמן, אבל זה מעט מלאכותי, ובפנים אני חשה שאני עוד לא מסוגלת לחיות ללא הדמויות שלי, שישנם מצבים בהם אני עדיין לא מוצאת את הכוחות להתמודדות. ישנם ימים בהם אחת הדמויות זקוקה לביטוי כי עדיין לא מצאתי את מקומה הנכון בתוכי.
במחלה מעין זו, השאלה הקשה היא שאלת "הצומי". כלומר - האם נתינת תשומת לב מירבית, הבנה והכלה למחלה תגביר אותה או תצנן אותה? האם המחלה הזו היא פרי דמיוני ורצוני בלבד, או שהיא אמיתית לחלוטין ואינה בשליטתי?
ועכשיו, שאני כבר שולטת כמעט תמיד במצבי וערה למציאות, אני מוצאת שקשה לי במיוחד. אני מחפשת רשות להשתחרר מעט ולוותר לעצמי. מחפשת מקום בו עדיין יורשה לי להיות חולה ומיוחדת, מקום בו לכמה רגעים, אוכל לאבד שליטה ולשחרר לרגע את הרצועה בה אני חונקת את עצמי מפחד המחלה.
איני רוצה להיות תלותית ואני גאה לתפקד ולהתנהג כאדם נורמטיבי, אך אינני לגמרי אדם נורמטיבי, ויש בי צדדים שטרם החלימו וטרם מצאו לעצמם כיצד להשתלב באופן בריא בחיי. אני רוצה להרשות לעצמי לסגת בעת הצורך, ולדעת שלא ישפטו אותי ולא יתאכזבו ממני. להאמין שעדיין יאהבו אותי ויכבדו אותי גם כאשר אני חלשה ומפסיקה להיאבק לכמה רגעים, נותנת למחלה לשלוט בי קצת.
את הקושי הזה אני חוששת שרק אנשים הלוקים בנפשם מכירים. הקושי בהחלטה היכן עובר הגבול בין המחלה ובין הבחירה החופשית. הקושי להחליט האם רגע של חולשה הוא אתגר שיש להתמודד מולו, או שזהו סימן למנוחה והפוגה.
כעת נדמה שזה כמעט המצב, ממש כפסע ביני ובין השפיות המיוחלת.
אולם לעיתים אני מרגישה שההבראה קרתה מהר מידי, שאני זקוקה לעוד זמן, ולהרשות לעצמי להישבר ולוותר. אני כל כך נאבקת להיות בשליטה ולהגיע למצב אידיאלי כל הזמן, אבל זה מעט מלאכותי, ובפנים אני חשה שאני עוד לא מסוגלת לחיות ללא הדמויות שלי, שישנם מצבים בהם אני עדיין לא מוצאת את הכוחות להתמודדות. ישנם ימים בהם אחת הדמויות זקוקה לביטוי כי עדיין לא מצאתי את מקומה הנכון בתוכי.
במחלה מעין זו, השאלה הקשה היא שאלת "הצומי". כלומר - האם נתינת תשומת לב מירבית, הבנה והכלה למחלה תגביר אותה או תצנן אותה? האם המחלה הזו היא פרי דמיוני ורצוני בלבד, או שהיא אמיתית לחלוטין ואינה בשליטתי?
ועכשיו, שאני כבר שולטת כמעט תמיד במצבי וערה למציאות, אני מוצאת שקשה לי במיוחד. אני מחפשת רשות להשתחרר מעט ולוותר לעצמי. מחפשת מקום בו עדיין יורשה לי להיות חולה ומיוחדת, מקום בו לכמה רגעים, אוכל לאבד שליטה ולשחרר לרגע את הרצועה בה אני חונקת את עצמי מפחד המחלה.
איני רוצה להיות תלותית ואני גאה לתפקד ולהתנהג כאדם נורמטיבי, אך אינני לגמרי אדם נורמטיבי, ויש בי צדדים שטרם החלימו וטרם מצאו לעצמם כיצד להשתלב באופן בריא בחיי. אני רוצה להרשות לעצמי לסגת בעת הצורך, ולדעת שלא ישפטו אותי ולא יתאכזבו ממני. להאמין שעדיין יאהבו אותי ויכבדו אותי גם כאשר אני חלשה ומפסיקה להיאבק לכמה רגעים, נותנת למחלה לשלוט בי קצת.
את הקושי הזה אני חוששת שרק אנשים הלוקים בנפשם מכירים. הקושי בהחלטה היכן עובר הגבול בין המחלה ובין הבחירה החופשית. הקושי להחליט האם רגע של חולשה הוא אתגר שיש להתמודד מולו, או שזהו סימן למנוחה והפוגה.
