"אַשְׁרֵי עַיִן רָאֲתָה כל אלה, הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו..
אשרי עין רָאֲתָה אֶרֶץ צְבִי וְגוי אֶחָד,
וְכהֵן גָּדול אָזוּר לַעֲבד אֶל אֵל אֶחָד;
אֲנַחְנוּ בְגָלוּתֵנוּ אַצְנוּ יום זֶה אֶחָד
אֶל אֱלהֵינוּ לִדְרשׁ וּלְעָבְדו שְׁכֶם אֶחָד.
אַשְׁרֵי עַיִן רָאֲתָה בַּעֲמד סְגָנִים שְׁנָיִם
וכְהֵן גָּדול בְּהַשְׁלִיך פּוּר עַל שְׂעִירִים שְׁנָיִם;
אֲנַחְנוּ בְגָלוּתֵנוּ בְּאַרְצות גויִם שְׁנָיִם,
בָּאנוּ לְיַחֵד שֵׁם אֵל בִּלְבָבות שְׁנָיִם.. (ר' אברהם אבן עזרא)
אפשר לומר שהשנה, במוסף של כיפור, הרגשתי על בשרי... קינאתי בעיניים הללו, שזכו, וראו כל אלה. ואז נזכרתי...
בליל מוצאי שבת אחד, כולי אחוזת התרגשות. אחרי תקופה ארוכה של המתנה, זה מגיע.
נגמרו שבעת הימים, ההכנה שהנפש מתכוננת איתם, הידיעה הברורה, המשחררת, ש"יכול נוכל לה".
עליתי כבר פעם אחת. לפני חצי שנה. היה מדהים. מפגש מסוג אחר.
מאז, במבט לאחור, אני בתהליך של היטהרות מרחמים עצמיים, נקיון מרפיון וחולשה..
הבטחתי להילחם נגד החוסר אמונה העצמית שלי. של כולנו. והמקום הזה נתן לי כל כך הרבה כוחות.
למה החלטתי שכן, תשאלו? וואלה, אנלא יודעת. אפשר לתת המון סברות, המון תשובות לכאן ולכאן.
יש רבנים, ופוסקים, ושיטות.. ועל מי לסמוך, אבל זה לא מה שהביאני לעלות.
אז מה כן?
בפשטות, הלב שלי. הלב שלי מרגיש ממש חזק ממש אבל, שזה פשוט נכון. זה קול פנימי כזה, שלא בא לא מהשכל ולא מהרגש, לא מחוויות החיים ולא מהאנשים מסביב. זה פשוט ילד קטן בפנים שכל הזמן מנדנד לי ודופק ושאלה בפיו: מה עם הר הבית. השאלה שלו גורמת לי חוסר נוחות. זה כמובן מתפשט בגוף, עד שמגיע לראש שאומר: אסור!!! אסור!!! והנשמה מתחננת.. ומצטערת כל כך. תיסכול עצום. וצריך להיות אמיץ, גיבור אמיתי, ללכת עם הנשמה שלך, שבסך הכל רוצה טוב!
בסך הכל היא מכרה וותיקה של רבש"ע. את לא צריכה להיות מושלמת, היא אומרת לי, כדי לעלות לשם, זוהי בדיוק העבודה של המקום הזה, אתה מגיע בשפלותך, ושם, בעיניים נשואות אל מקור החיים, מגלים לך גדולתך. גדולתך, זו, שיצרך הרע מנסה להסתיר מעיניך.
לדור שלנו, יש חולשה מסוג אחר. וחולשתו היא חוסר היכולת לראות באורו הזורח. על אף שהאור הזה זורח לו מעל ראשנו, אנחנו מתכחשים, מסומאים..
וכך חשבתי לי צועדת בסמטאות העיר שלי.
פתאום.... משהו העיר את רצף המחשבות שלי. משהו חסום קר, וקודר.
העיניים שלה ננעצו בי. במין מבט של ביקורת.
כמה שניות לפני כן, היא חייכה, בירכה אותי לשלום ושאלה: את נשואה?
"לא" השבתי והייתי קצת המומה.
ידעתי שאני אומרת רק אמת. בוודאי שהיא גם תבין לליבי, חשבתי, ותאשר לי כשתשמע לאיזה מטרה נעלה אני באה הנה. "למה לך לטבול!?" היא נראתה זעופה.
"אני עולה להר הבית".. היא הסתכלה עלי במן מבט חצי ציני חצי מגועל. היא ממש נתנה לי להרגיש לא נורמאלית, מפגרת.
"תסלחי לי".. היא אמרה בהתנשאות, "אנחנו לא עושים דברים כאלה".
ולא היה לי מה לומר. למה? כי פשוט כולם ככה. כולם מתייחסים ככה, כולם. ידעתי שאין לי אפילו סיכוי לטבול כהלכה במקווה בלי לשקר, להתחזות או לטבול כמו גנב באיזה מעיין.
ואני יוצאת משם, אל הרחוב השקט. מביטה אנה ואנה. אין. אין למי לפנות, אין לאן ללכת.
דמעות של תסכול התערבבו בכעס, געגועים..
העפתי מבט לשמים, "מה כבר ביקשתי?" פניתי אליו בלב נשבר.
והרגשתי שהוא לא משיב. רק מתבונן אליי ועיניו שותקות. כן, השיב בעצב. "גם אני שואל עד מתי".
בסוף לא עליתי. הגעתי בשבע וחצי אל שער הכניסה להר הבית. ראיתי שם חבורה נדחקת ומדריך מסביר בלהט בהיכון לכניסה.
עמדתי שם בשקט, והדמעות לא הפסיקו לרדת.
איני יכולה לעלות לראות את אבא שלי, רק כי אני רווקה. רק כי העזתי לחשוב מחוץ לקופסת הגלות.
ילדה קטנה שעומדת מול צבא שלם של תירוצים וחכמים ורבנים ובעיקר מול מפלצת אחת ענקית ששמה גלות אלפיים.
הסתכלתי למעלה אל מעבר לחומת האבנים, והרגשתי חסרון גדול, ענק, מן בור עמוק שנפער לי בפנים. הרגשתי שלא אהיה שלמה עד שנהיה כולנו שם למעלה, מתוך אהבה, מתוך כיסופים.
כשאעלה לשמים, לא אפחד כשישאלו שם האם ציפיתי לישועה.
אפרת שֶׂגֶב, יבנה 0526-453-193
תשרי תשע"ו
אשרי עין רָאֲתָה אֶרֶץ צְבִי וְגוי אֶחָד,
וְכהֵן גָּדול אָזוּר לַעֲבד אֶל אֵל אֶחָד;
אֲנַחְנוּ בְגָלוּתֵנוּ אַצְנוּ יום זֶה אֶחָד
אֶל אֱלהֵינוּ לִדְרשׁ וּלְעָבְדו שְׁכֶם אֶחָד.
אַשְׁרֵי עַיִן רָאֲתָה בַּעֲמד סְגָנִים שְׁנָיִם
וכְהֵן גָּדול בְּהַשְׁלִיך פּוּר עַל שְׂעִירִים שְׁנָיִם;
אֲנַחְנוּ בְגָלוּתֵנוּ בְּאַרְצות גויִם שְׁנָיִם,
בָּאנוּ לְיַחֵד שֵׁם אֵל בִּלְבָבות שְׁנָיִם.. (ר' אברהם אבן עזרא)
אפשר לומר שהשנה, במוסף של כיפור, הרגשתי על בשרי... קינאתי בעיניים הללו, שזכו, וראו כל אלה. ואז נזכרתי...
בליל מוצאי שבת אחד, כולי אחוזת התרגשות. אחרי תקופה ארוכה של המתנה, זה מגיע.
נגמרו שבעת הימים, ההכנה שהנפש מתכוננת איתם, הידיעה הברורה, המשחררת, ש"יכול נוכל לה".
עליתי כבר פעם אחת. לפני חצי שנה. היה מדהים. מפגש מסוג אחר.
מאז, במבט לאחור, אני בתהליך של היטהרות מרחמים עצמיים, נקיון מרפיון וחולשה..
הבטחתי להילחם נגד החוסר אמונה העצמית שלי. של כולנו. והמקום הזה נתן לי כל כך הרבה כוחות.
למה החלטתי שכן, תשאלו? וואלה, אנלא יודעת. אפשר לתת המון סברות, המון תשובות לכאן ולכאן.
יש רבנים, ופוסקים, ושיטות.. ועל מי לסמוך, אבל זה לא מה שהביאני לעלות.
אז מה כן?
בפשטות, הלב שלי. הלב שלי מרגיש ממש חזק ממש אבל, שזה פשוט נכון. זה קול פנימי כזה, שלא בא לא מהשכל ולא מהרגש, לא מחוויות החיים ולא מהאנשים מסביב. זה פשוט ילד קטן בפנים שכל הזמן מנדנד לי ודופק ושאלה בפיו: מה עם הר הבית. השאלה שלו גורמת לי חוסר נוחות. זה כמובן מתפשט בגוף, עד שמגיע לראש שאומר: אסור!!! אסור!!! והנשמה מתחננת.. ומצטערת כל כך. תיסכול עצום. וצריך להיות אמיץ, גיבור אמיתי, ללכת עם הנשמה שלך, שבסך הכל רוצה טוב!
בסך הכל היא מכרה וותיקה של רבש"ע. את לא צריכה להיות מושלמת, היא אומרת לי, כדי לעלות לשם, זוהי בדיוק העבודה של המקום הזה, אתה מגיע בשפלותך, ושם, בעיניים נשואות אל מקור החיים, מגלים לך גדולתך. גדולתך, זו, שיצרך הרע מנסה להסתיר מעיניך.
לדור שלנו, יש חולשה מסוג אחר. וחולשתו היא חוסר היכולת לראות באורו הזורח. על אף שהאור הזה זורח לו מעל ראשנו, אנחנו מתכחשים, מסומאים..
וכך חשבתי לי צועדת בסמטאות העיר שלי.
פתאום.... משהו העיר את רצף המחשבות שלי. משהו חסום קר, וקודר.
העיניים שלה ננעצו בי. במין מבט של ביקורת.
כמה שניות לפני כן, היא חייכה, בירכה אותי לשלום ושאלה: את נשואה?
"לא" השבתי והייתי קצת המומה.
ידעתי שאני אומרת רק אמת. בוודאי שהיא גם תבין לליבי, חשבתי, ותאשר לי כשתשמע לאיזה מטרה נעלה אני באה הנה. "למה לך לטבול!?" היא נראתה זעופה.
"אני עולה להר הבית".. היא הסתכלה עלי במן מבט חצי ציני חצי מגועל. היא ממש נתנה לי להרגיש לא נורמאלית, מפגרת.
"תסלחי לי".. היא אמרה בהתנשאות, "אנחנו לא עושים דברים כאלה".
ולא היה לי מה לומר. למה? כי פשוט כולם ככה. כולם מתייחסים ככה, כולם. ידעתי שאין לי אפילו סיכוי לטבול כהלכה במקווה בלי לשקר, להתחזות או לטבול כמו גנב באיזה מעיין.
ואני יוצאת משם, אל הרחוב השקט. מביטה אנה ואנה. אין. אין למי לפנות, אין לאן ללכת.
דמעות של תסכול התערבבו בכעס, געגועים..
העפתי מבט לשמים, "מה כבר ביקשתי?" פניתי אליו בלב נשבר.
והרגשתי שהוא לא משיב. רק מתבונן אליי ועיניו שותקות. כן, השיב בעצב. "גם אני שואל עד מתי".
בסוף לא עליתי. הגעתי בשבע וחצי אל שער הכניסה להר הבית. ראיתי שם חבורה נדחקת ומדריך מסביר בלהט בהיכון לכניסה.
עמדתי שם בשקט, והדמעות לא הפסיקו לרדת.
איני יכולה לעלות לראות את אבא שלי, רק כי אני רווקה. רק כי העזתי לחשוב מחוץ לקופסת הגלות.
ילדה קטנה שעומדת מול צבא שלם של תירוצים וחכמים ורבנים ובעיקר מול מפלצת אחת ענקית ששמה גלות אלפיים.
הסתכלתי למעלה אל מעבר לחומת האבנים, והרגשתי חסרון גדול, ענק, מן בור עמוק שנפער לי בפנים. הרגשתי שלא אהיה שלמה עד שנהיה כולנו שם למעלה, מתוך אהבה, מתוך כיסופים.
כשאעלה לשמים, לא אפחד כשישאלו שם האם ציפיתי לישועה.
אפרת שֶׂגֶב, יבנה 0526-453-193
תשרי תשע"ו
)
