פה ולא בהורות כי כאן אני מרגישה "בבית" - הריון ולידה
זה השירשור הקודם.. שמפרט למה אני ככה עכשיו.
יש הורים שהם במצב הרבה יותר גרוע משלי,
כשאני בוכה לאמא שלי היא רק מספרת לי כמה לX Y וZ כל כך רע
ומה אני מתלוננת (X Y וZ נעים בן הבת של חברה של חברה שלה שהזדהם לה הניתוח קיסרי,
וכאן היא חופרת לי 10 דקות על כל הצרות של המשפחה הזו, וגיסה של חברה שחולה בסרטן וכל הצרות שלהם ,באמצע יש מקרים פחות קשים, וזה מסתכם לבין ההיא שהייתי חברה שלה בבית ספר ואין לה חבר
למרות שהיא רוצה, והחברה שלה שהיתה איתי גם בבית ספר ומעניינת אותי
כמו השלג של שנת תקנ"ז וגם היא רוצה חבר ואין לה יופי, ממש , רחמנות. )
ואי אפשר לדבר איתה כי התגובה שלה זה שכולם כל כך מסכנים ורע להם,
ואז היא מפרטת לי כמה רע להם במשך 20 דקות , והחיים של כולם קשים ורק אני מקטרת.
ומה יש לי שאני בדיכאון.
לבעלי אין לי מה לבכות.
גם ככה קשה לו.
האפשרות לנהל עם חמותי שיחה אינטליגנטית בנושא, או בכל נושא, זהה לאפשרות
לנהל שיחה אינטלגנטית עם מישהי שהזדכתה על האוהל במעברה אתמול בבוקר.
בעלי כל הזמן לחוץ . תמיד הוא היה ככה , ועכשיו זה ביתר שאת.
על כל פיפס הוא צועק, נכנס ללחץ , עובר למצב קרבי .
הוא איש מדהים, עוזר, אוהב , וגם אני לא מושלמת .
אבל זה קשה להיות במצב לחץ תמידי כזה.
אמא שלי , שנמצאת כאן הרבה ורואה מצבים שונים, כי היא עוזרת לנו,
מגדירה את זה כך , שהיא לא היתה יכולה לחיות איתי אם היתה גבר ,
ולא היתה יכולה לחיות איתו. ושעצם זה ששנינו כל כך לא שפויים,
ולא בעל מושלם שסובל את אישתו הפסיכית או להיפך, אישה מושלמת,
שצריכה לסבול בן אדם שמשגע את השכל, מנדנד כמו תינוק בן 5 ,
צורח על כל פיפס, יורה מבחר קללות שמשהו לא מסתדר לו,
ועוד... ושגם אצלו שפיות היא לא הצד החזק
נותן לנו את הלגיטימציה להיות כאלה.
וחתמה את זה ב"לכל סיר עקום יש את המכסה שעקום בדיוק לפי המידות שלו שכך שהוא מצליח להתברג עליו כמו שצריך".
לדעתי זה משפט מאוד חכם.
רק שאין לי כבר כח לשטויות שלו.
אני מדוכאת. אין לי מצב רוח. במקום לרזות קורה לי ההיפך.
אני מרגישה כמו נפל. מיותרת.
חבל בכלל שנולדתי .
אני ניראת זוועה. אני 1.61 מטר ושוקלת 85 קילו. אני ניראת כמו פרה.
הדבר הראשון שאני רואה שאנשים רואים כשהם רואים אותי
זה איזו שמנה. איך היא הגיע בגיל כל כך צעיר למצב כזה של השמנת יתר מטורפת .
איזו בהמיות.
אני לוקחת תרופות בגלל בעיה רפואית, שגורמות לעודף תיאבון.
אבל אם הייתי משתדלת הייתי יכולה קצת יותר לשלוט עליו.
הלוואי ויכולתי לסוע לשבוע, בלי אף אחד , לבכות עם עצמי בגולן או משהו.. ולחזור מאוששת.
אבל אני יותר מידי דפוקה בשביל להוציא רישיון נהיגה. וגם אם היה לי זה לא פרקטי
אסור לי רפואית לנהוג.
נמאס לי שאנשים אומרים לי "מה, למה, מה אין לך רישיון? תוציאי תוציאי , אל תהיי תלויה
מה לא מפריע לך להיות תלויה ? איך את מסתדרת בלי ? "
מה שאני לא עונה להם הוא
1. אסור לי .
2. מאוד מפריע לי להיות תלויה. אוכל אותי להיות תלויה. אני משתגעת לפעמים בבית ואין לי איך לצאת .
3. מסתדרת . יש לי ברירה?
אני פשוט עונה "אולי מתישהו "
בא לי לחזור 25 שנה אחורה בזמן, ופשוט לא להיוולד.

