בס"ד.
אז ב"ה היה לי הריון מעניין. (התחיל בזה שרוכב אופניים נכנס בי. לקראת סוף ההריון נפלתי על כל הגוף והתאשפזתי לביקורת. והשיא- חום של כמעט 39 מעלות.) בד"כ בעלי דחף בכל פעם ללכת לביקורת, אבל כשהיה לי את החום הגבוה כבר לא הסכמתי ללכת. התעקשתי להישאר בבית ולנסות להוריד את החום (שהתעקש להישאר בעמדתו) עדיין לא הרגשתי טוב במיוחד וביום שני (החום היה ביום חמישי) החלטתי ללכת להיבדק. למרות שדווקא באותו יום בעלי שאל אם אני בטוחה שאני רוצה ללכת. החלטתי שכן. (דווקא באותו יום התעקשתי שבעלי ישאר בכולל במקום שיסחב איתי) הגעתי למרכז בריאות האישה. חיכיתי לבדיקה כמו שאני רגילה בפעם ה.. היה עמוס מאודדד. עד שהגיע התור שלי להגיע לרופא, בעלי כבר הספיק להגיע. תכננו ללכת אחרי בדיקת הרופא לקניות ולהכין תיק הכנה ללידה. (הייתי שבוע 38+4)
סוף סוף נכנסים לרופא. בדיקת אולטרסאונד שגרתית. ופתאום הרופא שואל אותי: "גברת איפה המי שפיר שלך??" 
היינו בשוק. הוא אמר שיש לי 4.8 מי שפיר. (מתחת ל-5 זה מצוקה) והפנה אותנו בדחיפות לבית חולים לקבל זירוז.
(אפילו עכשיו הלב שלי דופק כשאני נזכרת). היון ראשון ולחץ רציני. הרופא אמר שבבית חולים יש אמצעים טובים יותר ויכול להיות שהוא טועה.
כל הדרך התפללתי שהוא טועה. שלא מתאים לי להיות עכשיו בבי"ח לפני יום כיפור..
הגענו לבי"ח. עומס פסיכי. בקושי צוות שהספיק לעמוד תחת הלחץ. ואנחנו מחכים ומחכים..
איכשהו אחרי המון זמן נכנסנו לרופא שבדק ואמר שהמים כבר הגיעו ל-4.5 אבל הוא מעדיף מחר בבוקר שיבדקו במכון.
לבינתיים התאשפזתי ביולדות. שאלתי את האחות אם יכול להיות שיגלו שהמים בכמות גבוהה יותר וישחררו אותי והיא ענתה שכן.
התפללנו לנס.
בבוקר הגיעה רופאה לא סימפטית במיוחד והלחיצה אותנו שאין מכון לבדוק וחייבים לקבל זירוז. אחרי שהפעלנו את כל הקשרים האפשריים. (הרב פיהרר ועוד כמה בתחום הרפואה) החלטנו להישאר בבית החולים על אף העומס ולקבל את הזירוז. (זירוז בצורת טבלית - פרופייס) משום מה לאחר שהחלטנו התעכבו עם הזירוז.
לבסוף הגיעה הרופאה ושמה את הטבלית, לא נעים בכלל. הזירוז ניתן ב-10 בבוקר.
ומתחילה הציפייה לצירים. (שלא יצטרכו לתת פיטוצין.. תפילה שיהיו צירים והלידה תתפתח)
אמי היקרה הגיעה לבי"ח להישאר איתנו ביום כיפור. לבינתיים מתכוננים לצום. סעודה מפסקת ותחושה מוזרה..לחץ..הלם..
לקראת השעה 9 בערב המוניטור התחיל להראות צירים. אט אט התחלתי לחוש כאבים חזקים אבל לא רציתי לבדוק פתיחה.
רציתי למשוך ולגלות פתיחה 5.. ) אמא שלי שאלה אם אני רוצה לבדוק פתיחה והעדפתי לחכות עוד. הצירים מתחילים לבוא לכ 2 דקות.
נכנסתי למקלחת. (בהתלהבות סיפרתי לאמא שלי איך אני מתמודדת עם הכאבים בעזרת תנועות כמו שלימדו בקורס..
אחרי המקלחת ביקשתי כדור פיזיו. התחלתי לשבת עליו במחלקה ולצעוק תהילים כדי להסיח את הדעת (פדיחה מאנשים שניסו לישון במחלקה..)
הצירים מתחילים להיארך כדקה ומגיעים כל שתי דקות. אני סובלת מכאבים וכבר קשה לשאת את הכאב.
אחרי שהאחות רואה את הכאבים וממליצה על בדיקת פתיחה, אני מסכימה. (הבדיקה מאוד כאבה..
)
הרופאה אמרה שהפתיחה רק 2. השעה כבר 4 לפנות בוקר ואני נשברת. (כל כך הרבה כאבים שקשה לסבול ורק פתיחה של 2???)
בוכה..בוכה.. לא מסוגלת. אכזבה, ייאוש. אמא שלי ממליצה להיכנס שוב למקלחת ואני נכנסת וקשה כל כך. (אמרו לי שהכאבים חזקים כל כך למרות הפתיחה הנמוכה בגלל הזירוז שעוד נמצא שם, ופוחדים להוציא כדי שהלידה לא תיעצר)
שוב בדיקת פתיחה: 3.
מנסים לעשות לי מוניטור ואני לא מסוגלת מהכאבים. לא יכולה לזוז לא לא לזוז. אני ממררת בבכי לאחיות שאני לא מסוגלת והכאב מוציא אותי מדעתי.
שוב בדיקת פתיחה: 4.
האחות מבקשת שישלחו אותי לחדר לידה. בגלל העומס לא מסכימים. ולבינתיים אני מתחרפנת מכאבים במחלקה.
עד שמסכימים להעביר אותי. אני עוברת למיטה המתגלגלת. ופתאום הוראה מגבוה, לא לקבל, שוב פעם בדיקת פתיחה. מחזירים אותי למיטה, (אני משתגעת מכאב ומוכנים להוציא לי את הזירוז)
פתיחה: 4
האחות צועקת בטלפון על האחראים בחדר לידה שחייבים לקבל אותי והיא לא מוכנה שאלד שם במחלקה (אחות מדהימה)
השעה רבע לשש. לוקחים אותי למחלקה. (בדרך אני צועקת שיתנו לי כבר אפידורל)
מגיעים סוף סוף לחדר לידה, הגוף לא יכול לשאת בכאבים. המיילדת שואלת אם אני רוצה אפידורל ולבינתיים בודקת פתיחה. השעה 6 בבוקר.
ופתאום היא אומרת: פתיחה 9 (!!!!!)
קדימה, לידה, צריך ללחוץ. (אני לבינתיים בוכה שאני רוצה כוח. ובגלל הזירוז הצירים כל כך כואבים והיו בלי הפסקה כך שאני לא יכולה לצבור כוח בין לבין, ושאני מותשת מדי..)
המיילדות צועקות עלי לנשום ואני בוכה להן שאני מצוננת. (מצחיק תכלס אבל כל כך מתסכל..)
צעקתי מכאב והמיילדות צרחו עלי שלא אצעק. (אמא שלי ניסתה להסביר להן שזו לידה ראשונה ואפילו לא הספיקו לתת לי טשטוש לכאבים ושאני עם זירוז אבל זה לא עזר)
אוקיי, השלב הכי כואב, נראה שהזמן לא זז, הגוף עומד לקרוס..
לבינתיים פקעו לי את המים.. המיילדת עשתה עיסויים עם השמן..
וב"ה בשעה 6:25 נולד האוצר!
(כשחיכינו שהזירוז ישפיע אמרתי לבעלי שכנראה הוא מחכה לכיפור ממש)
ב"ה לא היו תפרים (חתך שלא מצריך תפר)
ואני רוצה לומר שכל ההריון התפללתי (הרגשתי שאולי לא שייך לפרט ממש אבל ביקשתי בכל זאת) ללדת ללא אפידורל וללא תפרים.
אמא שלי אמרה שצר לה לאכזב אבל זה לא כל כך מציאותי. (אני משקשקת מאפידורל)
וב"ה התפילות התגשמו.
תודה לבורא עולם .
שנזכה לשמוע ולבשר רק בשורות טובות בע"ה. תמיד.
(וואו יצא ארוך)
