בס"ד

אספתי את השיער הרטוב שלי ב'קוקס' גבוה שבולגן בקפדנות על ידי בשניות הבאות

מבט אחרון במראה לפני יציאה בסך הכל אני מרוצה הכל מחמיא לי אבל לא בולט

אולפנסטי חמוד ובעיקר- אני

הייתה לי תקופה קצת קשה אחרי שזה נגמר עם יקיר ולכן ממש חכיתי ליציאה הזו

חברה קרובה שלי שידכה לי אותו ועל הנייר הכל היה מתאים

יצאתי מרוגשת נפלטת לרחוב הרועש שהביא איתו כתמיד ריחות סיגריות פריחה ותבשיל מרוקאי שהריח שלו הספיק בכדי להבין את חריפותו

נפגשנו והכלנו לשוחח בנחת

הוא הוביל את השיחה ונהנתי לשתף פעולה ולפזר כמה שיותר חיוכים

פתאום הרגשתי אותו אוחז בפרק ידה והיא קפאה

אבל הוא בכלל לא הסתכל עלי

הוא רכן והחל להקיא

נבהלת נסוגתי לאחור כשעיני פעורות ומבוהלות ממה שנגלה להן

לריח הסיגריות המוכר נוסף ריח קיא סמיך

ובחילה עלתה בי

קול קטן בי הכין אותי לאפשרות שאצטרף אליו להקיא בעוד שניות אחדות

אך הקול נעלם כשהוא התיישר ביקש סליחה בקצרה

ואפילו בלי לנגב את הפה או לשתות

המשכנו ללכת ולדבר

אני מצידי עדיין שותקת המומה

בשלב מסויים העזתי לשאול מה זה היה למען ה'

וכשהוא ענה (להפתעתי הרבה) מה תוכן הקיא 

ידעתי

שיותר בחיים לא אוכל פשטידת חצילים

__

הנחתי לאצבעות לכתוב בעצמן

לא מתחשק לי לערוך את זה ולבדוק ושכאלה

אז זה מה שיש

ושבו עימנו כאן

בס"ד

תודה רבה

[השבוע האתגר קשה יותר מהבונוס]

היה לי קשה לקרוא... אין פיסוק, והמשפטים מבולגנים נורא כשאין פסיקים ונקודות.

אז עמך הסליחה - אבל המשפט הראשון מהווה התחלה נהדרת

"אמא!"

"אמא!"

"אמא!!!"

נאנחתי בשקט.

"מה?!", זעקתי אל חלל הבית בפרצוף מיוסר. ההד חזר אליי, וחוץ ממנו נשמעה שתיקה.

בפעם הרביעית שנשמעה הקריאה הנחתי את עיסת הפשטידה על השיש ורצתי חדורת רוח קרב אל המיילל, שלא נמצא בשום מקום בבית. מבט חטוף דרך החלון למטבח של השכנה הבהיר שהנודניק הוא שלה.

נו, איך יכולתי לחשוב אחרת. שלי אף פעם לא נודניקים.

הכנסתי את פשטידת החצילים לתנור ופרשתי למיטה. בראש זמזמו כל מיני טרדניים שידעו שהפשטידה תישרף, אבל סמכתי על עצמי, כמו תמיד. מה גם שהייתי נורא עייפה.

כעבור שעתיים התעוררתי לקול רעשים חשודים בבית. בתקופה המתוחה הזו לא סומכים על הנס, אז יצאתי בשקט מהמיטה עם מיכל פלפל ביד, מוכנה נפשית לכל צרה שלא תבוא.

הבן הקטן ישב על הרצפה ליד משהו שהיה פעם פשטידה, שמישהו טרח עליה הרבה.

ברגע שהוא שמע אותי הוא הסתובב עם חיוך זחוח על הפנים.

"אמא, הכנתי הפתעה".

קירבתי את הכפית לפה בחיל וברעדה, ודווקא היה טעים. טעים יותר מבדרך כלל. רק חלק אחד חסר לי בפאזל.

"חמודי, מה ההפתעה?", שאלתי את הנודניק.

בין סתרי הערפל שמעתי את התשובה. "הוספתי לפשקיטה קצת עלים מהעץ בחוץ, כמו שאת מוסיפה עלים לכל דבר", ענה הילדון.

מאז אני לא אוכלת פשטידת חצילים.

משהו אחד תמיד נשאר, עדיין עוטף אותי גם כשאני הולך במסדרון בית החולים

ומי שחדש פה לא יבין איזה ריחות אפשר למצוא במקום הלבן הזה, הקודר. אבל אני מאז כיתה ה' מבקר פה כל יום, אחרי הבית ספר. אפילו הרופא הראשי של המחלקה אומר-' רק לילד הזה אני מרשה לשחק פה כדורסל'. ואני לא בטוח שזו זכות להיות הילד ש'רק לו', אבל כשאמרתי את זה לאחות היא ענתה לי שזה לא משנה איך קוראים לי והעיקר שאני אשמח.

אז אני מוצא פה המון שמחות קטנות, ואנשים שלפעמים רואים אותי ולפעמים לא,

ותמיד כשמישהו חדש נכנס למחלקה, אני אומר לו- ' חבוב', תנסה למצוא פה את הריח שלך. כי זה האחרון שמזכיר לך בית שהיה'.

פעם, אמא שכבה על ספה בבית בעניים עצומות ואני ניסיתי להכין לה פשטידת חצילים

חשבתי שיבריא אותה הזיכרון של סבתא חביבה, היום אני יודע לא תמיד זיכרון עושה טוב ללב.

אני מטגן את החצילים על המחבת ובינתיים הולך להביא לאמא עוד מגבת רטובה למצח.

כל המגבות היו בכביסה, לכן לקחתי שמיכה ושמתי אותה באמבטיה כדי שתירטב. בינתיים אני מתחיל להריח ריח שרוף. אמרתי לעצמי, החצילים שיבריאו את אמא! אני רץ למטבח והכל נגמר. כל החצילים נעשו שחורים ודבוקים למחבת.

ואמא שצועקת לי מהספה ' בבקשה בוא מהר'

משהו אחד תמיד נשאר בי ולא מרפה, גם כשאני בא לבקר אותך בבית חולים.

זיכרון לבית שהיה.

אֱלֹהִים הָיָה אָמוּר לִשְׁמֹר

אֲבָל הוּא לֹא שָׁמַר

לֹא עַל עֲדִי, לֹא עַל רוֹעִי

וַאֲפִלּוּ לֹא עַל מֵיטַל

הָעֵינַיִם שֶׁלָּהֶם

שֶׁרוֹדְפוֹת אוֹתִי לַיְלָה אַחֲרֵי לַיְלָה

הַצְּעָקוֹת הַמְּעֻנּוֹת

הַדָּם וְהַצְּלָלִים

שֶׁמִּתְחַפְּרִים עִמִּי עָמֹק עָמֹק

אֶל תּוֹךְ הַכָּרִית.

אֱלֹהִים אָמַר שֶׁהוּא יִשְׁמֹר

אֲבָל הוּא לֹא שָׁמַר

גַּם לֹא עַל עוֹמֶר, מוֹרָן

וַאֲפִלּוּ לֹא עַל נָדָב הַקָּטָן.

אֱלֹהִים הִבְטִיחַ,

אֲנִי כָּאן - הוּא אָמַר

אֲבָל אֶת תֵּל הַקְּבוּרָה

אֲנִי חָפַרְתִּי

אֶת הַקֶּבֶר הַקָּטָן.

אֱלֹהִים לֹא הָיָה פֹּה

כְּשֶׁהָלַכְתִּי לְנַחֵם אֶת מִיכַל

הוּא לֹא הָיָה צָרִיךְ לִסְפֹּג אֶת הַשְּׁתִיקוֹת

וְאֶת הַבְּכִי שֶׁלֹּא נָדַם

אֱלֹהִים יוֹדֵעַ לִשְׁתֹּק

הוּא אַלּוּף בְּמַחֲבוֹאִים

אֱלֹהִים יוֹדֵעַ לִכְעֹס

רַק כְּשֶׁאֲנַחְנוּ אֵלּוּ שֶׁשּׁוֹגִים.

אֱלֹהִים לֹא הָיָה שָׁם

בְּסַגְ'עִיָּה, אוֹ לְבָנוֹן

הוּא לֹא אָסַף בַּלַּיְלָה

אֶת גּוּפוֹת חֲבֵרָיו לַשִּׁרְיוֹן

הוּא לֹא אָטַם כָּל מַחֲשָׁבָה

וְהִמְשִׁיךְ לִלְחוֹם לְלֹא לֵאוּת

אֱלֹהִים לֹא רִחֵם

אֲפִלּוּ עַל שִׂיחֵי הַתּוּת.

הוּא הִבִּיט מִלְּמַעְלָה

שׁוֹתֵק

וְכָתַב עוֹד תָּו אַחֲרוֹן

בְּמַחְבֶּרֶת שִׁירִים חֲרִישִׁית

נוּגַן עוֹד צְלִיל שִׁבָּרוֹן

וְאִמָּא אַחַת

עוֹד דִּמְעָה מָחֲתָה

וְאַבָּא אֶחָד

נָדַם לִבּוֹ

בִּדְמָמָה.

וֵאלֹהִים אָז אָמַר

לֹא עֵת לַחֲשׁוֹת

אֶל מִזְבַּח זָהָב

יֵשׁ עוֹלוֹת לְהַעֲלוֹת

עוֹד נִשְׁמַת שַׁלְהֶבֶת

הִגִּיעָה לְכָאן עַתָּה

עוֹד עֶלֶם צַח הוּקְרַב

עַל מִזְבַּח הַשְּׁתִיקָה.

לא הבנתי בכלל למה כתבת ופרסמת את הקטע הזה.

מה מצאת בו?

סליחה אם זו תגובה מבאסת, אני מרגיש שכתיבה מהסוג הזה יכולה בכל כך קלות להפוך לסתמית ומרוקנת, בעוד שדווקא יש לה פוטנציאל גדול לטלטל ולתפוס את הקורא

מעין ניסוי של כתיבה זורמת כזאת, בלי מעצורים ובלי חשיבה. תכלס יש בזה קסם, אבל אני גם מבין שזאת כתיבה פחות איכותית, תודה רבה על הפידבק אקח אותו לתשומת ליבי, טוב לדעת מה אנשים אחרים חושבים ועוד יותר טוב לדעת שיש מישהו שקורא את מה שאני כותב

(אני אישית לא כל כך אוהב ניקוד אוטומטי אבל זו העדפה אישית)

כשמנסים לעקוב אחרי המונחים ובחירת המילים בקטע זה נראה די ברור שהקטע נכתב מראש ועד זנב באסוציאטיביות. מרגיש קצת כמו שיר שנכתב עם הנחיה של תרגיל כתיבה לשבץ מילים רנדומליות בשיר אחד.

המילה "קרנבל" (כותרת השיר) מתחברת לי רק עם האווירה הכאוטית של חילופי התפקידים, ועם "האמורפיה המדבקת", אבל שאר השיר לא עוסק בדיוק בקרנבל...

"דרך המלך" לא קשורה בכלל כאן (דרך המלך = הדרך הראשית); אבל מתכתבת עם המלכים שבהמשך שמתכופפים למטאטא; וגם נותנת vision של אדם שנכנס על שביל בין ההמון עם זרקור נופל עליו ומושך את תשומת הלב

יש ביטויים מאוד חיים וויזואליים "כל צופה מטלטל ראשו בפליאה"; "קהל לכוד ברשת משי"... ועוד, והם מענגים

מאוד אהבתי את הסיום, הגם שהוא ניתן לשלל פירושים.

להרגשתי הפירוש המרכזי בו הוא שאט-נפש והתנערות מהאמורפיה המדבקת, ומבט בוחן ושולל על האיש הנכנס. "מי אתה בכלל" זה שאלה ערסית רבתי, (מוטב לצרף "למה מי אתה בכלל?!)

תודה על זה! נדמה לי שזה השיר הראשון שלך שקראתי

המילים הרנדומליות לכאורה מביעות בצורה מיטבית את רעיון חילופי התפקידים וחילופי הנורמות שמתרחשים בקרנבל.

הקרנבל התפתח בנצרות. המילה "קרנבל" משמעותה "סילוק הבשר" או "פרידה מהבשר" (מלטינית: carni = בשר, vale = פרידה). באירופה נהגו הנוצרים הקתולים להתנזר מבשר ומכל הנאה גופנית אחרת במשך 40 יום או שישה שבועות לפני חג הפסחא, כהזדהות עם סבלו של ישו, תקופה הידועה כ'לנט'. לפני צום הבשר התקיימו חגיגות זלילה וחטאים, שבאיטליה, שווייץ, צרפת, פורטוגל וספרד התלוו למסיבות רחוב של ריקודים, תחפושות ומסכות. הקרנבל הגיע לשיאו בימי הביניים, אז היה נחוג במקומות רבים באירופה. בערים הגדולות התארכו החגיגות עד שלושה חודשים. (מויקיפדיה)

קרץ לי עניין 'עולם הפוך ראיתי'

לקחנו אותו בידיים למרצע הוא נשך וקילל אהבנו אותו אהבה יתרה משלנו בגורל חייו הוא נישק אותנו בדמעות והמשיך לקלל ולבעוט (נשברה גם צלע) ורצענו לו את האוזן והיטבנו את הנרות וחבשנו תעלומות

הוא הבטיח שיש עכביש בתוך המזוזה והבטחנו לו שנבדוק

הוא יושב על הספה וקורא תהלים והאוזניים שלו שומעות עכשיו הכל

כשאנחנו אוכלים הוא משתעל ומבקש את המלח בדמעות כבושות

מצאנו אותו מתפלל מתחת לאדמה

הוא תלש לעצמו כנפיים של עטלף מהגב ואמר תהלים

הבטחנו לו שיהיה בסדר

בלילות עצמותיו נשתברו והוא אמר בקול נואש ששוב ריסק נבואה

הושבנו אותו מול הטלוויזיה הבאנו לו סירים של פסטה

הוא בורח מדי פעם מתחת לאדמה

עצמותיו משתברות לריסוק נבואות

הוא יכל לזרוק חץ ולעבור אבל הוא תולש לעצמו את הכנפיים וקובר אותן יפה

החיות מסתכלות מלמעלה וצוחקות

אני חושב לתת לו כדורים

לפעמים אני חושב שהוא לא טוב לעולם

דמיינתי אותו נושא כנף ובכיתי גם אני

החיות מסתכלות גם עלי

על גב העכביש להחזיק בשערות

גם מכאן אפשר לשאת תפילה

ילד לך בדרך הישרה, היה שם מדביר

תסתום את האף ותנשק את הראונדאפ שבאדמה

חפש אותי באבן הטוען

תנקה אותי מהקורים

עברתי דרך יערות חבטו בי ענפים

שרתי עם עכבישים שכחתי מהשמש

עכביש

אוצר מדרשים, אלפא ביתא דבן סירא, אלפא ביתא אחרת לבן סירא | Sefaria Library

עכביש

הבאתי איתי לגן עדן מזוודה

אספתי כל חיי אבנים

שחורות מפוחמות

זרקו הכל הלבישו אותי לבן

קשרו אותי למיטה שם לצרוח

להודות ולהלל

אבנים יורדות למטה ולא רוצים אותם כאן

הילדים מדקלמים אלהי נשמה

משרפות

החזן של יום כיפור מוריד את הקיטל שלו ותולה על המדף, המדף

במקלחת הגדולה שלו שוחים שלושה היפופוטמים מחוייכים שחיכו לו שרים שירים מהתפילה

פשט ירד וטבל עלה ונסתפג

להונסתפג, ר

לתאנה נשרו העלים

היא מתה מבפנים

החזן של יום כיפור משתחווה להיפופטם גדול ואפור

פותח את הלוע המלא עכבישים

הקירות צוחקים כשהוא לובש את הקיטל

ומטיילים על הקירות

ט

עוונות

לתאנה נשרו השיניים

היה נא מצליח דרכי

ר

אולי בעצם ההיפך.

יש בו מאפיינים ארספואטיים, אבל הרבה מעבר לזה.

שיר שמתאים יפה לעשרת ימי תשובה, ולא רק...

אוּלַי אַתְּ צוֹדֶקֶת,

אֲבָל זֶה לֹא כָּזֶה פָּשׁוּט,

מִסָּבִיב יֵשׁ אֲנָשִׁים,

הֵם חַיִּים בְּאַדִּישׁוּת,

אֲנִי לֹא אָדָם שֶׁמְּנֻתָּק

מֵהָאֲנָשִׁים שֶׁמִּסְבִיבִי,

אֲנִי חַי אֶת חַיַּי בְּתוֹכָם,

וְהֵם תָּמִיד בְּקִרְבִּי,

וּבְאֹפֶן דִּי טִבְעִי,

אֲנִי מוּשְׁפָּע מֵהֶם,

וְהָאִישִׁיּוּת שֶׁלִּי הוֹפֶכֶת,

דּוֹמָה לָשֶׁלָּהֶם.

כָּל מַה שֶּׁתִּאַרְתְּ,

נוֹבֵעַ מֵאַדִּישׁוּת,

מֵהַצֹּרֶךְ בְּעִנְיָן,

שֶׁתִּהְיֶה פֹּה הִתְרַחֲשׁוּת,

וְרַק בְּמַצְבֵי רֶגֶשׁ,

כָּאֵלֶּה קִיצוֹנִיִּים,

(גַם אִם הַרְבֵּה פְּעָמִים,

הֵם יִהְיוּ מֻחְצָנִים),

רַק אָז,

בִּרְגָעִים קוֹדְרִים וּשְׁחוֹרִים,

אֲנִי מַצְלִיחַ לִחְיוֹת,

לִכְתֹּב קְצָת שִׁירִים.

זֶה הַטֶּבַע שֶׁלִּי,

אֲבָל רַק מַה שֶׁאֲנִי מַצְלִיחַ לְהַרְאוֹת,

כָּל זֶה לֹא אֲמִתִּי,

כָּל זֶה מֵאֲחוֹרֵי מַסֵּכוֹת.

ורכות כותבים מבפנים

ואם בפנים קשה וסוער זה מה שיצא

הניקוד מיותר והורס

המצוי הראשון. מיכאל אברהם.

אתה לא תרגיש יותר את אלוהים לעולם, אך אולי תדע אותו.

הנה, אני מרגיש אותו

ומה הקשר למצוי הראשון ולרב מיכאל אברהם?

לעתיד וראית את ימח שם עראפאת עוד 50 שנה?

מאיפה הקביעה של ךשהוא עוד לא ירגיש לעולם את אלוהים?

ולמה לעזאזל השרשור הזה מופיע בראשי

לך מפה יצר הרע לך

תגובה נורמלית ראשונה, זכית

שה' ימלא כל משאלותייך לטובה

אמן. גם לך.