עבר עריכה על ידי מלי בתאריך י' בחשון תשע"ו 11:43
שעת אחר צהריים שגרתי ויבש.
ישבתי לי בתחנת אוטובוס, מעלעלת או יותר בוהה בעיתון פרסום עירוני מיובש.
'כמה לא מעניין' צקצקתי בלשוני.
'חיסול!' נכתב שם באותיות גדולות. 'רק היום!!'
האותיות גדלו. הורדתי את המשקפיים מיד.
'מעניין', חשבתי. כל שבוע הם כותבים רק היום.
טוב, אולי יש להם לוח שנה משלהם, מי אני שאתווכח.
'היי את'. נשמע קול דקיק וצווחני משו. 'יו?' הסתובבתי לאחור.
לא ראיתי נפש חיה מלבד תמונת ענק של אדם לבוש בחליפה קטנה, צבועה בצבע שמרחיק את המחשבה על היכרות עם החנות המפרסמת. שיגעון אופנה שלום.
הבטתי לכל עבר כדי להבין מאין מקור הקול.
'אני פה.' נשמע קול זועף משו, תוך רקיעת רגל מרדנית. רקיעה? הייתי אומרת תפיפת רגל. הקשה. משהו מיניאטורי.
'אני הוזה.' חשבתי לעצמי וצבטתי קלות את זרועי המקומטת משהו.
'נו באמת.' חשבתי, תוך מתיחת חצי חיוך על פני.
'חם היום.. את עייפה, אולי התייבשת קצת. לא צריך להגזים. לשמוע קולות? לא מתאים לך, נחמה.'
אתם חושבים שזו עוד אחת מההזיות שלי?
טועים. אני עורכת הרבה שיחות משמעת לעצמי. גם הרבה פעמים יוצא לי להפריד קטטות בין אני לעצמי. הם רבים המון.
מה רע? מי ישכין ביניהם שלום אם לא נחמה?
למה רק לנכדים שלי אני יכולה לשמש לעזר? ממ? ככה זה הדור של היום. הכל מוזר ומיושן בעינהם. נו שוין.
'גברת, אני פה למטה. ליד הנעל שלך!'
בקושי הספקתי לשמוע שוב את הקול הצווחני, כבר חשתי נגיעה ברגלי.
נבהלתי. הבטתי למטה ולא ראיתי כלום.
'אהה!' נזכרתי. הנחתי מיד את המשקפיים על אפי.
חציל. זה מה שראיתי מיד כשהבטתי שוב ליד רגלי.
קריאת התפעלות עמדה לי על קצה הלשון.
אבל מיד שמתי שתי ידיים על הפה והוספתי גם שקית שהיתה לי בהישג יד. יש לי נסיון חיים עשיר. לא לחינם אני מקומטת בצורה כזו .
כבר למדתי; אף פעם אל תראה למישו זר שאתה מתלהב ומתפעל ממנו. הוא עוד ייתלה בך כחבר מחוייב..
'מה קרה לך, גברת? למה את מסתכלת עלי במבט כזה מוזר? תדעי לך שזה ממש מביך. למשל עכשיו אני מרגיש שאני מפריע לך בקריאת העיתון כשבסך הכל אני צריך מעט עזרה בלמצוא את אמא שלי.' הוא נשמע ממורמר.
'טוב, תירגע חמוד. הכל בסדר.' חזרה הלשון שלי לעמדתה.
הנחתי לתהיות והרפתי מהמחשבה על עצם היותי משוחחת לי עם ח צ י ל.
מזל שהרשל לא כאן.
'איך.. איך אפשר ממ.. למצוא את אמא שלך?'
ניסחתי לאט.
'יש דרך אחת. את באה איתי כרגע לנקודת מוצא שאני אראה לך. משם, יש לי את הקשרים שלי לברר מה עלה בגורלה והיכן היא עכשיו.'
משום מה מצאתי את עצמי קמה ומתחילה לצעוד, כשמאחוריי מסתרך לו חציל הזוי.
'לא חושבת שחם לי וקשה לי ללכת?' נשמע הקול המתלונן.
'איזו עזות!' חשבתי לעצמי. הסתובבתי ברוגז. חשבתי פעם ופעמיים ואז הרמתי את הייצור הסגול והמשכתי לצעוד.
'זה מה שחסר לי.' מחשבה צינית עלתה בי
'עוד יספרו להרשל שליויתי חציל ברחוב. או שחציל ליווה את אישתו ברחוב. או לא משנה. סיפור על אישתו וחציל עז-פנים.כל השכונה תדבר עליי ולנכדים שלי לא יהיה שידך.'
...
'עכשיו ימינה.' פקד החציל.
הבטתי בשעון השחור שעל ידי. מעניין. פעם הוא היה בז'. אנחנו מתווכחים על זה יום-יום, אני והרשל. הוא טוען שתמיד היה שחור ואני מוחה בתוקף ומזכירה לו שאני בכלל לא אוהבת צבע שחור כי זה דומה לאבל. תמיד בסוף הוא מביא את התשובה הנצחית והמסיימת: טוב, אבל כרגע הוא שחור. וזה כבר דומה לאבל..
טוב. לא משנה כרגע.אנחנו צועדים כבר שש עשרה דקות יקרות.
והחציל מספר:
היינו יחד, אמא ואני, אחרי שאבא נחטף.
חיינו בשקט ובשלווה. לא עברו ימים ספורים והגיע היום המר ההוא. לפני יומיים אני חושב זה היה.
פתאום באו אנשים והפרידו אותנו בכוח, תוך השוואת המשקל שלנו. 'זה יותר קל' שמעתי אחד מהם אומר בזמן שהרים אותי והקפיץ אותי קלות. הסתחררתי. לא הבנתי למה הוא מתכוון.
פתאום חשתי חבטות. הושלכתי אל תוך שק ענק מניילון. ניסיתי לצעוק ולמחות. אף אחד לא שמע לקריאות שלי.
חיכיתי שאמא תעבור את אותו תהליך. אבל זה לא קרה. לאט לאט השק התמלא בשכנים שלי, חלקם חברים למשחק וחלקם סתם גדלו לידי משך השנים ולא החלפנו אף מילה.
'היי חבר' טפח עלי אחד החצילים היותר בוגרים. 'טוב לראות אותך פה איתנו', חייך. החזרתי לו חצי חיוך שהחזיק מעמד לא יותר משניה.
'אמא'. זו המחשבה שהטריפה אותי. הייתי מוכן לעשות ה-כ-ל כדי לפגוש בה בחזרה.'
יש לי טיפות ליד העיניים. החציל נבוך.
הוא חושב שגרם לי צער ולכן אני בוכה.
'תירגע' אמרתי. 'אני מזיעה. חם היום ואני שכחתי ויצאתי עם מעיל, כדי שלא אצטנן.'
'אז למה את לא מורידה את המעיל?!' התפלא החציל.
'מזאת אומרת?! הרי מעיל נועד ללבישה! אני לא אחזיק אותו ביד .. אולי מחר לא אקח.' ציינתי לעצמי במחשבה שאני אומרת את זה לעצמי בהחלטה כל יום.
'אוקי.' שמעתי את עצמי אומרת
'לקחו אותך מאמא שלך. מה קרה משם?'
'אז לקחו אותנו כמו שאמרתי, בתוך שק גדול. היה שם המון רעש. החצילים הרבים תכננו מסיבת קריוקי לכשיגיעו למקום המפגש עם שאר השכנים החטופים.
אחד מהחצילים הגדיל לעשות ואף יידע אותנו שהאיש החוטף אמר בעצמו שהוא לוקח אותנו לשם מסיבת הקריוקי שהוא מתכנן. כולם הריעו ומחאו כף.
רק אני נותרתי בצד עזוב,בודד ומדוכא.
כשהגענו למקום המפגש, ראיתי את המורה שלי, תפודית. את אחות של לופי המלפפון, את ניה העגבניה, ששינתה את שמה עם עלותה לכיתה ט'.
כולם שם צהלו ושמחו.
הוכנסנו לתוך קערה ענקית.
פתאום ראיתי מחזה מבעית. החוטף שלנו התחיל לקלח כל חטוף וחטוף בנפרד ומיד אח"כ לחלק אותו לחלקים!... הוא דיבר על 'פשטידת חצילים'
נחרדתי עד עמקי גרעיניי. עבדו עלינו!
התחלתי לחשוב במהירות איך אני ניצל מהמצב הזה.
כצעד ראשון, 'הפלתי' את עצמי על החציל הכי גדול שראיתי. אני חושב שזה היה צילו. זה שכל השכונה דיברה עליו שנולד פג ועכשיו הוא עוקף את כולם..
הסתתרתי מאחורי כפליו. ברגע שהחוטף רומם את צילו, קפצתי אל מחוץ לקערה.
מצאתי את עצמי על משטח שחור עם כתמים קטנים. אמנם חבול, אך שלם.
קיפצתי לחלון שפונה אל הרחוב וכך.. הגעתי אלייך גבירתי.
חייכתי אליו. והוא החזיר לי חיוך.
'הגענו.' אמר, ורטט של התרגשות חלף בגבו.
נכנסנו למכולת. ידעתי מיד לאן עלי לפנות.
לפייבל, בעל המכולת.
'היי מה את עושה?! השתגעת??' החציל פער עלי זוג עיניים מבוהל.
הם עוד יסגירו אותי לחוטף..! כולם פה משת"פים!!'
במקרה אחר, הייתי מפליקה לו על הפה. ככה לא מדברים למבוגרים!
אבל פה, היינו נסערים שנינו. הוא מפחד מהחוטפים ומהתרגשות למצוא את אימו ואני מפחד מפיות תושבי השכונה ומהתרגשות מסויימת להחזירו אל חיק אימו.
צעדנו לכיוון דוכן החצילים.
'היי את רואה מה קורה שם?' שאל החצילון בחיוך משועשע.
ניסיתי לבחון מה מיוחד בערימת החצילים שאנחנו צועדים לעברה.
'למעלה, מעל כולם, יושב חצי. זהו מנהיג בני המחתרות אצלינו. רואה איזה כתר מיוחד גדל עליו? זו מנהיגות תורשתית.
חברי המחתרת יושבים כרגע לטכס עיצה כיצד למצוא אותי ולהשיב אותי לאמא שלי. אני יודע את זה לפי המקום בו היא יושבת. זהו 'מושב הנעשקים'.
התקרבנו עוד, ואז החציל זינק מידי אל חיק אימו שבכתה מרוב אושר על מציאת בנה. היתה לי טיפה ליד העין. זיהיתי שזו כבר לא זעה. בכל מקרה, היה לי חם, אז פתחתי קצת את הריצ'רץ' של המעיל. 'נו מיילא,' חשבתי. 'חם היום, אולי אני לא אצטנן..'
האמא לא הפסיקה להודות ולהלל את שמי על כך שהצלתי את בנה מאסון.
השתקתי אותה מיד, כי חששתי שאוזני השכנים שלי עוד יישמעו את השחיה המוזרה בייני לבין אמא חצילה וי ב י נ ו מכך שהצלתי חציל. מפה הדרך תיהיה קצרה לאזני הרשל והשכונה כולה ולנכדים שלי לא יהיה שידך. גיוועלד.
הבטחתי לה שלא אסגיר אותם לידי ה'חוטף', כלשונם, תמורת שקט מצידה על זהות המצילה.
אחרי שנפרדנו, יצאתי נסערת ומבולבלת מהמכולת. 'פספסתי אוטובוס. נו שוין, אחכה לאוטובוס הבא'
בדרכי החוצה, ראיתי את יצחוק, השומר של המכולת. מאז שאני מכירה את יצחוק, הוא כל הזמן לועס. כל החיים משו בפה.
'נחומע' הוא קרה. 'לא תאמיני! היום שיינדל הכינה לי פשטידת חצילים כזאת משובחת! לא טעמת כזאת בחיים שלך!!
בואי, קחי לך פרוסה, ותביאי גם להרשל, שלא יהיה מצונן.'
'לא!' נפלטה לי מהפה צעקה
'תמסור לשיינדל שאני בטוחה שהפשטידה שלה הכי טעימה בארץ ישראל, אבל אני, פשטידת חצילים, ל א. א ו כ ל ת !!!!!!!!!!'
מחכה לסיום סיפורי יותר 
]
געוואלדיקע