הרב שלמה אבינר
הצבא הזה הוא שלנו
לכן אין מקום לסירוב פקודה.
אין כוונתנו לסרבני גיוס. זו קבוצה קטנה כל כך, של כמה מאות, לעומת מאות אלפים של חיילים נאמנים המשרתים במסירות נפש, שחבל לכלות זמננו לדבר עליהם ולתמוה על העיסוק הכפייתי של התקשורת אודותם. נותר לנו רק לרחם על אותם אומללים משמיצי הצבא ומבוזים על ידי האומה – ד' ירחם עליהם. אלא אנו מדברים על חיילים אמיצים ומסורים בכל לב ונפש.
אך מה עם פינוי מאחזים ומה עם עקירת ארץ ישראל?
רק נקדים שזו שאלה משנית. השאלה העיקרית היא איך לחזק את ערכה של ארץ ישראל, איך לאמץ את תודעתנו על ארץ ישראל – כך ששאלות כאלו כלל לא תעמודנה על הפרק. משל למה הדבר דומה? במקום דיון נוקב ואכזרי על דרך הטיפול בחולה אנוש יש לדאוג שיבריא. נקווה ש"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו" (שמואל ב י יב), ושאלות שפלות כאלו, שהן ביטוי של חולשה ובלבול, לעולם לא תעמודנה על הפרק.
אבל אם לבושתנו ולחרפתנו נגיע למצב איום ונורא כזה, יש לדעת שצבא שבו חיילים מסרבים פקודה, כבר אינו צבא. זה נוגע לפיקוח נפש וסכנתא חמירא מאיסורא. וכי התורה אינה יותר מהצבא? - ודאי. אבל התורה היא שאומרת לציית לצבא (עיין העמק שאלה לנצי"ב על שאילתות רב אחאי גאון קמב).
כמובן, אם השואל מתלבט בין דעתי הקטנה שלי הקטן, לבין דעתו הגדולה של רב גדול, ודאי יחליט שהקטן בטל לעומת הגדול. אך אני הקטן, זו דעתי.
רק נעיר שגם מי שאדוק ברבו, יודע שלכל כלל יש יוצאים מן הכלל. הגמרא מודיעה לנו שבכל עניין אביי פסק כמו רב, מלבד שלשה דברים, שהוא פסק כשמואל (שבת כב א), ובוודאי עדיין תלמידו של רב ייקרא.
זאת ועוד, קטן אני, אבל נשען אני על ענק שבענקים, הוא רבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק, שהיה בלי חת ובלי מורא, לא נשא פניו לאיש, אמר דברים חריפים רבים ביחס למאבקנו על ארץ ישראל והציף את האומה בכרוזים אין ספור, אך אין מי שיעיד שהוא אמר לחייל הוראה הלכה למעשה: סרב פקודה!
בוודאי הוא אמר שכל אדם מישראל מצווה להילחם בכל אומץ ועוז שלא יופקר שעל אדמה מארצנו, ושאנשי צבא צריכים להפעיל את השפעתם הברוכה על הממשלה לטובה נגד מדיניות ההרס והחורבן – אבל בסוף ימיו עמדה על הפרק עקירת ישובים רבים בחבל ימית, הוא נקט עמדות חריפות בנדון, אך מעולם לא הוציא הוראה לרבים: חיילים, סרבו פקודה! וכן אין חייל שסיפר כי כך רבנו אמר לו באופן פרטי: סרב פקודה! תלמידים גדולים ונאמנים אספו מדבריו בחרדת קודש, ולא הביאו פסק אחד על סירוב פקודה. קריאה למאבק - ודאי. סירוב פקודה – לא. רבנו היה אחראי מאוד על מוצא פיו, על תוכנו וסגנונו, ולא הסכים שיאמרו בשמו דברים שלא אמר.
זה הכלל, אל תזרוק את החייל בתוך המערכה הציבורית. השאר את החייל בצד. עזוב אותו מחוץ למאבקים האלה, שהם עניינו של הציבור האזרחי – שגם הוא כמובן צריך לפעול באופן מוסרי וישר.
אמנם יש מצבים שבהם חייל אומר: "איני יכול, איני מסוגל", ואין זה נחשב שאומר: "איני רוצה, אנא תנו לי תפקיד אחר". זה ודאי טוב ויפה והגון ומקובל בצבאנו שבו כולם חברים.
אך לא תמיד חייל יכול לפנות כך, אל המ"פ או אל המג"ד שלו, מהסיבה הפשוטה שהוא המ"פ והוא המג"ד. על כך אמרנו שציות בצבא הוא פיקוח נפש. אם בפיקוח נפש, רופא יאמר שעליך לאכול חזיר, אתה תאכל, אבל מתוך עמדה נפשית של התנגדות פנימית עמוקה. וכן לעניינינו.
זהו צבאנו ואנו אתו לכל אורך הדרך. גם כאשר אנו מקבלים פקודה נוראה, אנו נקיים אותה מתוך צער עמוק וכאב איום. זה צבאנו ואסור לפגוע בו. אנו נפעל יחד אתו ולא באופן פרטיזני.
מצוות כיבוש הארץ היא מצווה ציבורית ולא פרטית. ודאי שלפרט יש מצווה לגור בארץ וליישב את הארץ. אך כאן לא זו הבעיה, אלא הריבונות על ארצנו. זו מצווה של הכלל, כיבוש רבים ולא כיבוש יחיד. אם הכלל אינו רוצה לקיים מצווה זו, הלב שותת דם, אך אין זו עבודתו של הפרט בתור פרט. כל מה שאנו עושים, אנו עושים עם עמנו. אם עמנו תקוע, לא נרוץ קדימה אלא ניישר קו. תמיד יחד.
בסוף ימיו, מרן הרב קוק אמר דברים ספורים: "הרי אנו רואים שהקדוש ברוך הוא הוא ציוני", "אין שום היתר לפירודים ציבוריים" (חוברת לשלשה באלול סוף חלק ראשון). זו מעין צוואתו הרוחנית. בלי פירודים (עיין אורות, אורות התחיה כ). אין קץ לרעות הגשמיות והרוחניות שגורם הפירוד. גם עצם הדיבור על האפשרות של פירוד מזיקה כמו שכל דיבור על פירודים מזיק. אם כך באומה, על אחת כמה וכמה בצבא.
אין כאן דין ב"ממלכתיות" אלא ב"צבאיות". ודאי אסור לעבור על החוק, אבל לא כל עבירה על החוק היא פגיעה בממלכתיות. כמו שלא כל מי שלא נוטל ידים הוא כבר כופר בתורה, צדוקי ואפיקורוס. אבל החייל, זה שונה. זה לא אותו דין. "צבאיות" חמורה מ"ממלכתיות".
איננו מפחדים להיות מאחורי הסורגים של השלטון הבריטי. אבל הצבא שלנו אינו צבא בריטי, ולא נלך מאחורי הסורגים. אנו בצד הטוב של הסורגים. מי שעושים מהלכים של קריעת ארצנו, הם היו צריכים להיות מאחורי הסורגים. אנו בסדר, בונים את ארץ ישראל ונאמנים לארץ ישראל. אנו הקובעים, אנו הבונים, אנו הולכים בדרך האמת.
