ההריון לא היה לי כבד והרגשתי בסדר גמור. יום אחד עמדתי באוטובוס עירוני ואשה מבוגרת יחסית הציעה לי את הכסא שלה. כמובן שסירבתי- "אני לא נכה!". אבל היא התעקשה שאשב, היא אמרה שזה מסוכן ושאני עלולה ליפול. ואז נפל לי האסימון- ניא צודקת! אם אני אפול אני מסכנת חיים של מישהו...של הבן שלי שעוד לא נולד! זה הרבה יותר מסוכן מליפול סתם.

מאז אני מתיישבת בשמחה כשקמים לי וגם מבקשת לשבת כשלא מציעים.

בקשר להערות על התינוק- חם לו/קר לו, כמעט ולא נתקלתי. וגם כשכן זה היה ברוח טובה ולא הפריע לי.

לא פשוט לקבל ביקורת מאנשים זרים,

אבל אם טיפה מוותרים על האגו זה יכול להציל חיים..

(מה שמראה - או שאני אמא ותיקה, או שאני אמא מזניחה...)

לא תמיד אני יודעת לנהוג נכון במקרים האלה. לפעמים אני מחייכת ואומרת תודה, לפעמים מתעלמת באלגנטיות, לפעמים אני נכנסת למגננה ומתחילה סוג של להתווכח... ולרוב אני ממשיכה אח"כ בדרכי עם הרגשת מועקה בלב: אולי הם צודקים? אבל אני יודעת מה טוב לילד שלי! אבל אולי בכל-זאת יש משהו בדבריהם? אבל מה הם מתערבים! אולי זו באמת מתוך דאגה כנה? וכן הלאה...

ומהצד השני אני ממש משתדלת שלא להיות, ואם כן - משתדלת לעשות זאת בנעימות ולא בביקורת בכלל...

אישה שאספה צדקה ליד הכותל אמרה לי שיש לי בן, ושאקרא לו אוריאל.

נולדה בת, וקראתי לה בשם שלא קרוב לזה בכלל

"נוח לה? היא נושמת?"

לא. לא נוח לה. היא סובלת מכל רגע ולא מצליחה לנשום. כנראה שזו הסיבה שבגללה היא ישנה עלי כ"כ ברוגע כבר שעתיים וחצי... זה מה שאני עונה בלב.

ולמי ששאל אני אומרת- נוח לה מאוד, והכל בסדר.תודה.

יוצא לי להיות בצד השני רק במקרה אחד- כשאני רואה אמהות יומיים או שבוע אחרי לידה עם התינוק במנשא. לפעמים אני מעירה להן בידידות (אם אלו חברות שלי) שזה ממש לא טוב להן ולפעמים לא.

יצא לי להעיר פעמים בודדות כשראיתי תינוק שנרדם והאמא/ אבא לא שמו לב ולא הורידו לו את המשענת בעגלה... רחמנות לראות ילד שישן והראש שלו נופל

למה אנשים חושבים שאני לא שמה לב, חצי עיוורת חצי חרשת ומצי סתומה? נמאס מזה

אני רואה שילד שלי קופץ בשלולית, נרדם בעגלה, צבע לו אוזן עם טושים, עומד על ספסל...

יש מלא אנשים עזובים ובודדים אז שיעזרו להם, 

ויש כאלה שכוונות טובות יובילו אותם לגיהנום

לדוגמא ילד מטפס על עץ- ואז הם צועקים - תרד! איפה אימא?! 

למה ? שהוא יפול?

את אנונימית אז אני ארשה לעצמי לשאול על איזה נקודה דווקא זה ממש מעצבן? 

הרבה מהקשיים שאני רואה סביב הנקה זה בגלל שאין סביבה תומכת מספיק. זה קשה שיש שיפוטיות סביב הנושא הזה.

בס"ד

על שלא הצליחו להניק את התינוקות שלהן,

אז מנסות לספר לעצמן שזה לא טוב.

אבל בורא עולם שברא את המנגנון הזה כנראה יודע יותר טוב.

אל תתני לזה להחליש אותך!

גם אני הנקתי מלא, מלידת בכורי עד סוף ההנקה של האחרון שלי רצוף. 
(כולל הריונות) 
לא היה קל אבל כשאפשר, ואין בעיות מיוחדות זה הדבר הכי טוב לתינוק, וגם לאימא.

ובע"ה אימא שלך עוד תאכיל אותה, את יודעת הנקה זה לא עד 120...

זה באמת מתסכל.

למה? 

אנשים רוצים בטובתך- למה להתעלם מהם? הם מטרידים אותך? עושקים אותך? 

אומרים תודה, וזהו

במשמעות של תודה על התשומת לב על הדאגה על המחשבה 

לדוגמא הפוכה-

ראיתי פעם 2 נשים ערביות עם כמה ילדים ותינוקות

יושבות על ספסל ברחוב במרכז העיר,

ושמו ילדון אחד שוכב על הגגון של עגלה

מסוכן מארץ המסוכנים לילד

אם הם היו יהודים- הייתי ניגשת לומר להם משו... 

(אני גזענית. לא אכפת לי מבטיחות של ערבים. כן.) 

אבל כשהייתי נהגת במגרש חניה עמוס,

וכמעט דרסתי ילדון שאמא שלו נתנה לו ללכת לבד-

הורדתי חלון וצעקתי עליה

(בדכ אני משתדלת להוסיף מילים חיוביות- יש לך ילד מתוק תשמרי עליו שיהיה בריא) 

אפרופו פעוט על גגון.

ראיתי המון נשים עושות את זה מאז שהתחלתי לבקר קבוע בירושלים עיר קודשנו,

בעיקר מהזן הגבעוניסטי/ מתנחל כבד / לובש את כל הגלילים שיש במתפרה של אופנת בת עין על עצמן בשכבות מכף רגל עד שיער /  דוס בסיגנון אחר.

לא הערתי, כי אין לי מה לחנך נשים שאני לא מכירה,

אני לא צריכה לחטוף צעקות ולהיעלב.

יום אחד ח"ו יקרה משהו אז הן ילמדו. מקווה שלא יקרה.

בתור אחת מהנשים האלה שאת תיארת...

תהיי בטוחה שהן, כמוני, בדקו לפני כן שהעגלה מספיק יציבה להחזיק על גגונה ילד נוסף.

למשל - בעגלה הישנה שהייתה לנו, שהייתה באמת חזקה, הייתי עושה את זה לפעמים. בעגלה שיש לנו עכשיו - אני לא עושה את זה.

לפעמים יש אילוצים, וזה לא קשור למראה חיצוני או למקום מגורים. וגם אימהות כאלה אוהבות את ילדיהן ומשתדלות לנהוג כלפיהן באחריות.

חוץ מזה -את מותק! ורואים שבאמת אכפת לך.

אז שתדעו שכ-ל ההורים שמגיעים לבי"ח בטוחים שהם יודעים הכי טוב מה טוב לילד שלהם...

אז לא, לא תמיד זה נכון.

אז יש מצבים שלילד חם/ קר מדי וההורה בטוח שהוא צודק- וגם אם הוא טועה לא יקרה כלום,

אבל יש מצבים של סכנת נפשות ממש!!

ואני אומרת את זה כאמא לילד שובב ממש שיצא לי שהעירו לי לא מעט על חוסר תשומת לב רגעית שיכלה להעלות ביוקר.

האמת- באמת לא נעים לשמוע- אבל הם באמת הצילו את הילד...

ומהצד השני- כשאני רואה הורים אדישים לסכנות- אני כן מעירה להם ואם הם עונים תשובה מעצבנת "שאנחנו יודעים יותר טוב ממך" אז אני מסבירה שכ"כ הרבה מגיעים ממקרה כזה לבי"ח... (ואני מדברת באמת, מהצד שמכיר את כירוגית ילדים ואת הפציעות החוזרות ונשנות מאותו דפוס של זלזול)

ואם הזכירו פה את הנושא של ילד שנרדם בעגלה- אז אני לרוב לא שמה לב וטוב שמפנים את תשומת ליבי...

מצבים מעצבנים זה נניח אם אני הולכת עם עגלה ריקה וכל בן אדם שרואה אותי שואל אם לא במקרה שכחתי את הילד.. אז זה קצת מעצבן אבל אני חושבת על זה שבשבילי זה הפעם החמישים ובשבילם זו פעם הראשונה אז אני משתלדת לזרום...

כשהן באמצע שיחה מעניינת, ואגב גם אחרי שהם בורחים פעם ופעמיים וגם לכביש, אותן אימהות מתנהגות אותו דבר

הן בגישה שבגינה אימא נחה וילדים כבר יסתדרו - משהו כזה

אבל בקשר לפציעות -  מגיל מסוים כבר לא משגיחים מקרוב ובעצם אין מה לעשות, לדוגמא ילד של בן 6 מטפס גבוה ומסוכן

ולדעתי דרך יחידה להפסיק את זה או להפחיד או להעניש אותו אבל הרי היום אסור להעניש את הילד, אז אימא עומדת לידו ומתחננת -חמודי, אל תעלה בבקשה, כשכולם בסביבה מעירים לה - זה מסוכן! מה את לא רואה?!

כן היא רואה, אבל אם היא תצעק על ילד או תחזיק אותו שלא יטפס אותם אנשים יצעקו עליה ויזמינו משטרה 

אני לא חושבת שזה שהחברה/החוק מצפים מהורים לא להכות את הילדים או לא לצעוק עליו גורם לזה שעלינו להתחנן לילדנו שיקשיבו לנו.

א. אם זה עניין של הצלת חיים, נלך לקלישאה- אם הוא הולך לקפוץ מהקומה ה20 את באמת לא תקשרי לו את הידיים והרגליים כי חברתית זה לא מקובל? ברור שאפילו תפצעי את הילד כדי להציל אותו מנזק בלתי הפיך. 

ב. האם אין עוד דרכים להשפיע על ילדינו חוץ מענישה או תחנונים? 

משאירה את זה כנקודה לדיון ומחשבה עבורך. באהבה. 

אני אישית אעשה מה שנכון בעיניי, אבל הרבה אימהות בהחלט התנהגות ככה

אולי את לא ראית כי ביישובים ילדים בגלאים אלו כבר מסתובבים לבד ואף אחד לא רואה מה הם עושים, אבל בערים זה ככה הרבה פעמים

אני אביא עוד דוגמא הלכתי עם בת שנתיים ואני מחייבת אותה לא לברוח אלא להחזיק בעגלה, הלכה איתי עוד אישה עם ילדה בת שלוש שהיא התחילה לברוח לה אז היא אמרה - אל תברחי בבקשה חמודה שלי כי אימא של שרה   (כלומר אני) לא מרשה לה לברוח ואני מעדיפה ( והיא הדגישה בקול- מעדיפה) שגם את חומד שלי לא תברחי.

היא כמובן ברחה, ואימא שלה בקושי הספיקה לתפוס אותה ליד הכביש   

ב. אין דרך אחרת, יש את הגישות של איך לדבר עם ילדים שיקשיבו וגישת שפר שבעיניי די דומות בנקודה הזאת. שתי הגישות גורסות שילד ילמד מהחיים, מעשה-תוצאה. העיקר לא לריב אתו. שבמקרה הזה גם לא מתאים . יש גם דוגמא אישית שזה לא רלוונטי במקרה של טיפוס על העצים, אז כן רק ענישה, תחנונים כמובן לא עזרו לאף אחד .

בגישות חינוכיות מודרניות ענישה נקראת היום תוצאה הגיונית, כלומר טיפסת על עץ- לא תצא לגינה, העיקר לא לבטא את המילה עונש. 

אני גם עירוניסטית

רק שנתיים מחיי גרתי ביישוב.

אני כמובן לא אומרת מה את עושה  אלא על הטענה שאסור להעניש=להתחנן.

או אסור להגיד עונש אז אומרים סיבה ותוצאה.

אני לא באה לייצג אף שיטת חינוך, לא מתיימרת. מה שכן, נניח שהבן שלי יבחר לטפס על עץ שנראה לי מסוכן עבורו אני לא חושבת שאתחנן או אגיד לו שזה אומר שלא נצא יותר לגינה (-מה הקטע להגיד משהו שמן הסתם ברור לכולנו שלא נעמוד בו?) מה שאני כן מאמינה בו-
הייתי אומרת לו שאפשר לטפס על X, על העץ הזה מסוכן לטפס. 
אני מאמינה שאי אפשר לקחת משהו מבן אדם בלי לתת לו משהו במקום, אי אפשר להגיד "ממחר אין שוקולד" בלי להגיד מה אעשה כשארצה מאד שוקולד, אני צריכה למצוא דרך אחרת לענות על הצורך שלי בשוקולד כדי להפסיק לאכול אותו. גם כאן, הילד רוצה לטפס על העץ מסיבה מסוימת אני אנסה להבין מה עומד מאחורי זה ואתן לו דרך אחרת להגיע למה שהוא רוצה.

את גישת שפר אני לא מכירה אבל ממה שאני קוראת את "איך לדבר" איומים זה ממש לא חלק מהגישה. 

בס"ד

הייתי הולכת הרבה עם העגלה ברגל,,
וכ' ולפעמים החיתול שהייתי שמה לו על הגגון של העגלה היה זז,

ולא תמיד יכולתי לראות. אז ממש הייתי מודה כשמישהי שבאה מכיוון שני מיידעת אותי.
גם אני כשרואה שיש שמש בעיניים של תינוק תמיד אומרת. חבל שהתינוק יסבול..

הערות אחרות כשהתינוקות שלי היו קטנים הייתי בודקת
"לא חם לו מידי?"- אני הייתי שוב בודקת.
אולי הוא מזיע? אולי כשיצאתי היה קריר ועכשיו חם לו?

אותו דבר להפך אם קר לו בודקת את חום ידיו.
ואומרת לפי התוצאות :"צודקת, תודה" , או  :"תודה, אבל ניראה לי שנעים לו".

(ולרוב באמת היה לו נעים לא מזיע, לא קר והכל בסדר,
אבל מה אכפת לי לבדוק?)

אף פעם לא הרגשתי שזה פוגע בי...

מצד שני כשהם יותר גדלים-

אז מההורים שלי אני מקבלת המון המון הערות על אופן גידולם וחינוכם,

(ציצית צמר? מה הוא עשה לך? הוא רק בן שלוש!!

העיקר את הולכת בלי ציצית צמר עלייך, נכון?? ניראה אותך הולכת עם דבר כזה!")

ועוד הרבה , מה שקשה עם ההורים שלי שבהתחלה הם עדיין ציפו לציות מיידי מצידי,
 כמו שהייתי קטנה.. . אבל גם אז הסברתי שככה אנחנו נוהגים,

וכל ילד חב"די עם ציצית צמר מגיל שלוש,

ועוברים את זה בשלום ב"ה...

(וכך גם בדברים אחרים)"

לעומת דברים אחרים שעד עכשיו כשיודעים שאימא שלי מגיעה לבקר,

יש אזעקת גרביים ונעלי בית,

שסבתא לא תחטוף התקף לב לראות את נכדיה מסתובבים על רצפות האבן הקרות...

(כשזה קיץ, כן? בחורף גם אני מקפידה שיהיו להם נעלי בית וגרביים)

הילדים אמנם שלי ב"ה, אבל הם גם נכדים שלהם,

ואחיינים של הדודים שלהם וכ' וכ'.

ב"ה שהם אהובים, ואכפת לזולת משלומם נוחיותם, בריאותם וכ'.

מקבלת את זה באהבה.

באמת גישה נעימה ויפה.

אמנם אני לא נשואה אבל קרה לי עם אחייניות שלי.

הייתי איתן בתפילה בראש השנה, וברוך ה' הן ישבו ממש יפה כל התפילה. (תפילה ישיבתית!! זה היה מדהים איך שהן שיתפו פעולה... אחת בת 8 ואחת בת שנה וחצי, ושתיהן לא הפריעו!! אין על אחייניות שלי...)

והיו שם כמה נשים מבוגרות שאשכרה הסתכלו עליהן כ---ל התפילה!! וכל הזמן היה להן מה להגיד... (תסתכלי בטיטול שלה, יש לי הרושם שהיא עשתה משהו..." "איזה מתוקה!!" "איזה חכמה!!" ממש כל התפילה. וכל שנייה שקמתי איתן (בכל זאת, ילדות קטנות... צריכות קצת אוורור) אז ראיתי חיוכים מכל עבר... 

בקיצור- כולם שמו לב אלינו...

והאמת? לי זה היה ממש נחמד... כולם ממש פירגנו לי ולהן שהחזקנו מעמד כל התפילה, ולא הרגשתי שמתערבים לי יותר מדי.

הלווו.. אני אמא שלו..

אני איתו כל היום!! אני יודעת טוב טוב מה הסדר יום שלו..

ואם אני משכיבה אותו עכשיו לישון זה לא כי אני רוצה להיפטר ממנו!!

אבל הם מתעקשים- תראי, הוא לא עייף...

משאירה אותו עוד קצת ער בשבילם ואז הוא נהיה סופר עצבני ולהרדים אותו נהיה סיוט...

אם זה יותר מדי, תוקפני מדי וכו' זה אכן לא נעים.

אבל רוב ההערות הן לדעתי בקטנה אז אפשר ללמוד מהן ואם לא- אז פשוט להעביר...

לא צריך להתרגש.

שכנה מקסימה שלי אמרה לי מיד אחרי שילדתי שאני אדע שלא משנה מה אני אעשה אם יש לי ילדה על הידיים יהיו הערות. חם לה, קר לה, תכסי אותה וכו' וכו'.

לא שחשבתי אחרת, אבל זה שהיא אמרה לי את זה ככה עזר לי באמת לא לקחת ללב כל הערה.

כמו שהרבה כתבו יש הערה ויש הערה.. אפשר בטון של הדיבור להרגיש מאיפה זה בא.

באופן כללי אני משתדלת להקשיב (לפעמים הערה נכונה..) ומקסימום להנהן ולעבור הלאה.

באופן כללי אני משתדלת לא "לעצבן" בכוונה. אם אני יודעת שמשהו עלול להעיר על משהו אז אם זה לא קשה לי פשוט למנוע את זה מראש. למשל, הרצפה לדעת חלק מהאנשים קרה/ מלוכלכת, אני חושבת שאפשר לשים את הילדה על הרצפה יש כאלה שלא.. אז לא לעשות בכוונה. או נניח אם לשים עוד שכבה פחות שכבה, כל עוד זה לא משהו הזוי אז סבבה, אני מכבדת. בבית עושה מה שאני חושבת..

כשהנקתי הייתי ישנה עם גוזיית הנקה קלילה ורכה ובפנים שמתי רפידות. סגנון כזה:

Buy Black/Cream - מארז הכולל 2 חזיות הנקה והיריון ללא תפרים וללא ברזלים, סדרת Ultimate Comfort from Next Israel

בהתחלה ישנתי רק עם חזיה ורפידות

לאחרונה חזרתי לישון הרבה פעמים בלי

עדיין מטפטפת וקמה בבוקר רטובה, אבל מחליפה את הפיג'מה ויש מגן מזרון אז שווה את הנוחות שלי

ממש שלא אוהבת עם

מעדיפה לנסות להסתדר עם גופית ספגטי שקצת תתמוך

הכי אוהבת טישרט

לישון עם חזייה. ממש לא נוח לי.

הייתי מגלגלת חיתול בד ושמה מתחת לחולצה, שיספוג טפטופים.

ובאמת מחליפה פיג'מות בתדירות מאוד גבוהה.

בלי ברזלים

ועם רפידות

אבל אני ממש בהתחלה מאמינה שבהמשך כשיתאזן אני אשן בלי

מרגישה שהרפידות לא טובות לי, סוגים שונים בהחלפה גבוהה, מגרות.

וכשאני בלי חזיה אלא עם גוזיה נדמה לי כאילו אין גבול לשד לתפוח ולהתמלא עוד בחלב.

בקלות נהיה לי דלקות...

טוב מתעודדת מהתשובות ללכת על נוחות ולצפות למאזן ייצור חלב ...

תודה לכולן!

אצל הגדולה, בהתחלה שאבתי ונתתי כתוספת להנקה. כנראה שזה גרם ליותר מידי חלב, והיו לי מלא נזילות. בהמשך היא התחילה לישון לילות שלמים, אז זה גם גרם לטפטופים בלילה.

אצל השני היו בהתחלה טפטופים, אבל זה התאזן יותר מהר. ואתם השלישית עוד יותר מהר.

אצל הקטן, בהתחלה רק שאבתי ולא הנקתי בכלל, ולא הייתי צריכה בכלל רפידות הנקה.

לא מפריע לי לישון עם חזייה.

אז בתקופות של טפטופים, ישנתי עם חזייה ורפידות.

וגם אחר כך המשכתי לישון עם חזייה.

אצל הגדולה בהתחלה הייתי שמה גם חיתול בד כדי לספוג את כל הנזילות.

כשמתאזן מפסיקה עם החזייה

בת גילך, אני הייתי בטוחה שסגרתי את הבאסטה

נתתי בגדי הנקה והריון לחברות

מסרתי עריסות ובגדים וכו בדיוק מהסיבות שציינת

ומשהו קרה

יותר שכל פחות בלב

הבנתי שסיכוי גבוה שאתחרט שאין לי עוד אחד מאשר שיש לי עוד אחד

הפסקתי אמצעים ואמרתי השם אתה תחליט מה צריך להיות, לא אני.

ואכן אני בתחילתו של הריון

ובה שמחה על ההחלטה שיהיה לי ילד זקונים עוד ממתק בבית

ויהיה בסדר

גם עם העבודה וגם עם ההריונות וגם עם הכל

כמו שהשם עזר עד עכשיו הוא עוזר ויעזור עם הכל גם בהמשך.

יחסי העבודה יעלו על שרטון ותתפטרי או יפטרו אותך מהעבודה חלילה, היית מצטערת שלא ניסית להרות עכשיו?

לדעתי - לא צריך להתפטר כדי להיכנס להריון, אפילו מיותר, יש לך זכויות לנצל בתור הריונית עובדת כמו ימי מחלה שמירה חלד חלת וכו

ההריונות הקודמים שהיו בסיכון וכללו אשפוזים וכו'  הם שיקול הרבה הרבה יותר משמעותי וצריך לקחת בחשבון גם השלכות לטווח הרחוק.

לאחרונה קרובת משפחה שלי היתה מאושפזת בהריון בסיכון ולאחר תקופה קשה (בעיקר לבעלה ולילדים שבבית) נולד פג וזה ממש לא פשוט…

ורלוונטי לי לענות לו.

מאוד תלוי מה הסיכון ומה ההשלכות

נכון שאין לך 10 שנים ללדת

אבל גם 5 שנים זה לא קצת

תחכי עוד קצת

הילדים טיפה יגדלו וזה כבר יראה אחרת..

בעיני כשיש מאוד רצון לעוד ילד אז שווה את המאמץ וגם את המחירים

זה דברים ידועים כבר והם לא יגיעו בהפתעה אז תוכלי להערך לזה במידה מסויימת ולקבל בסלחנות גם אם דברים לא יהיו כמו תמיד בתקופה מסויימת.

וכמובן יותר חדש ממומים לעובר

לכן דוקא אני לא הייתי דוחה לעוד כמה שנים

לדעתי עבודה זה לא שיקול, ילד זה החלטה לדורות קדימה

ועבודה עם כל החשיבות שיש לי לעבודה אני חושבת שהיא בכלל לא אמורה להיכנס למערך השיקולים.

תחשבי שתצאי לפנסיה ותגלי שתוך דקה כולם מסתדרים בלעדייך ואת לא הבאת עוד ילד כי יש לחץ בעבודה...

הרבה יותר חשוב מזה זה הדינמיקה במשפחה, הכוחות שלך, של בעלך והילדים לעבור שוב תקופה מורכבת ולא פשוטה.

אני חושבת שהצד השני של זה זה עד כמה אתם רוצים ומשתוקקים לעוד ילד.

כי כשהרצון מאוד מאוד גדול מסוגלים יותר לעמוד בקושי.

לא שאני חושבת שזה הצעד הנכון

אבל לפעמים צריך לחשוב מחוץ לקופסה..

לדעתי לנסות קודם להחליט מה הסדרי עדיפויות ולפי זה לנהל את החיים.. ולא לתת לחיים לנהל אותך..

לפעמים אני חושבת בסוף כשנזדקן בשיבה טובה בע"ה מה נעדיף לראות מהחיים שלנו? עוד כסף או עוד מימוש עצמי או עוד ילד או עוד רווחה, זה לא חייב להיות או או ואין כאן תשובה נכונה אבל לנסות לעשות פרספקטיבה....

אבל לדעתי טוב לדעת לעצור ולהחליט איך *את* רוצה לנהל את החיים *שלך*

כתבת " להתפטר כדי להיכנס להריון זה לא הגיוני בעליל "

מה אם תחליפי ל" לא נכנסתי להריון בגלל אי נעימות מהעבודה" או משהו כזה?

בטווח הרחוק המשפט האחרון נשמע לי הרבה יותר הזוי.

עכשיו ברור שצריך לעשות הפרדה- אם את מחזיקה כלכלית את הבית, ואין סיכוי מבחינתכם להסתדר במשך כשנה ללא המשכורת שלך - זה כמובן שיקול משמעותי ואי אפשר לקרוס כלכלית בשביל הריון.

אבל אם הסיבה היא "זה לא הגיוני" אז אפשר להגדיר מחדש את גבולות ההגיון...

אני לא קובעת שזה הצעד שאת צריכה לעשות, אבל לא חושבת שצריך לפסול אוטומטית.

כרגע נשמע שאת באמת בטרפת ויהיה קשוח מאוד.

בהצלחה רבה!

למה מפחיד אותך (הפותחת) לחשוב על הכיוון הזה מה הרגש שמנהל אותך לחשוב שזה לא כדאי?

אולי אם תשני זוית התבוננות משהו יתברר בראייה של המציאות באופן שלא חשבת עליו

או תחליפי לעבודה קלילה יותר?
אם התשובה היא- לא
כנראה שזו גם התשובה לגבי עוד ילד...
נשמע שיהיה מורכב וקשה ושאת לא מוכנה נפשית לקושי הזה.

בגיל חצי שנה אני לא יודעת כמה טרמפולינה זה רלוונטי, בדרך כלל זה לגילאים קטנים יותר ובגיל הזה רוב זמן הערות זה משחק בשטיח וכו'

ולגבי המשקל לא נראה לי כדאי, בשלב הזה הוא כבר בטח הגיע קרוב ל9 קילו או אפילו עבר את המשקל

לדעתי אין למה לקנות משהו שתול חודש גג כבר לא רלוונטי בכלל...

אז לזה נראה לי כדאי עגלה או כיסא אוכל (אם זה עד חצי שעה אין בעיה להושיב גם אם עדיין לא יושב).

למה שלא תשקלי אותו עכשיו, אפילו במשקל ביתי- איתך ובלעדייך ולחשב את ההפרש ותראי כמה הוא שוקל?

יושב מעצמו- כך אמרה לי פיזיותרפיסטית.

מה שחשוב זה לא להושיב לזמן ארוך מדי.

אבל לזמן אוכל בודאי שאפשר ואף רצוי

אם יש לך למשל כסא של איקאה יש לקנות ריפוד שמתאים לקטנים יותר

ולא מומלץ לאכול, אולי רק קצת לטעימות בהתחלה...

לא הייתי קונה בגיל הזה

בכללי בגיל הזה חשוב זמן בטן כמה שאפשר...

אפשר אמבטיה ארוכה, משחקים עם מים. אצלי תמיד עשו פיפי ברגע שעזרו לי לשטוף כלים.

לגבי זה שלא עשתה קקי, אפשר נורמלקס. לשבת מיד האוכל (למשל בערב) בשירותים למשך 5 דקות, גם אם לא עושה. לתת לה לנשוף בועות סבון בזמן שהיא יושבת.

לנשום עמוק ולדעת שזה תהליך. נשמע שהיא שולטת בהתאפקות ורק צריכה ללמוד לשחרר.

אפשר גם שלוקים. ככל שתשתה יותר ככה היא יותר תצטרך לשירותים, וגם אם לא תעשה בשירותים לפחות היא תפספס וככה תלמד את ההרגשה.

לגבי קקי הייתי מחכה, נשמע לי סביר, אם את מרגישה שזה כבר מוגזם אפשר לנסות נר גליצרול.

גם הבת שלי הייתה ככה מתאפקת, ואני חושבת שזו הייתה הגמילה שלקחתי הכי קשה, אז שולחת לך הרבה כוחות😅

בעיקרון זה לא נורא לקקי, אבל היא בדכ עושה 3-4 פעמים ביום, אז נראלי כן משמעותי

בכל מקרה אם זה מהיום להיום קשה למצוא...

הכי יעיל לעבור אחת אחת באתר של הקופה ולהסתכל מתי התור הפנוי הקרוב, לפעמים פתאום רואים תור אחד פנוי באותו יום 

ובשעה טובה!

לא מכירה..

מעבר לקו מסויים.

בתוך הקו צהל ממשיך לפעול, לאתר תשתיות ולהשמיד.

כל הזמן פועלים להשמדת איומים.

במקביל חיבאללה כל הזמן מנסה להבעיר את השטח. טראמפ מעוניין בשקט בגזרת לבנון כדי למקסם הישגים מול איראן והישגים דיפלומטיים במזרח התיכון.

צהל לא היה ערוך לאיום רחפני נפץ.

גם בעזה חודשים זה היה הקונספט של הפסקת האש, ולא מתו חיילים כל יום.

ארגוני טרור כיום לא יכולים להוות איום של ממש על מדינת ישראל, אז הם משתמשים באסטרגיית ההצקה, להטריד לאורך זמן בלי הישגים צבאיים משמעותיים.

בתקווה שהעם ייחלש מבפנים וישאל את עצמו מה לעזאזל הוא עושה בלבנון, ואז צהל ייסוג וחיזבאללה ישתקם בנחת בלי שהכח של צהל יושב עליו.

הגזרה החשובה היא איראן. גם כי היא זאת שמחזיקה ומעצימה את חיזבאללה,

וגם כי האיומים משם הרבה יותר משמעותיים.

מדינה לא מנצחים רק במלחמה. למוטט משטר צריך לתת לתת מכה, לאתר סדקים, ללחוץ דיפלומטית, לתת עוד מכה וחוזר חלילה.

לפי מה שהבנתי אכן יש סדקים בהנהגה האיראנית וזו בשורה טובה עבורנו.

בנוסף, הבריתות שטראמפ מנסה להשיג הם חשובות מאוד מאוד.

עד עכשיו סעודיה בכלל לא הסתכלה עלינו, ותנאי להתחלת שיחות היה מדינה פלסטינית.

טראמפ מצליח לגרום להם להבין שיש להם הרבה מה להפסיד בכלל כמה "פלסטינים" שלא באמת מעניינים את הסעודים, הקטארים ושאר מדינות המפרץ.

היחידים שעושים קולות של "אבל מה עם הפלסטינים"

הם מצרים וטורקיה.

וטראמפ יכול להשתיק אותם אם הם יעשו קולות מפחידים יותר.

התקשורת הישראלית בצעד של חרפה לא מביאה את התמונה המלאה (אולי כי היא לא אוהבת מסרים מורכבים, אולי כצעד אנטי ביבי, לא יודעת) ולכן נוצרת תחושה שאנחנו משלמים מחירים בלי הישגים.

בנוסף לרגישות הגבוהה של החברה הישראלית מ"הכלה" שהתפוצצה לנו בפנים ב7 באוקטובר.

אבל האמת היא שזו סיטואציה שונה לחלוטין.

לפני ה7.10 לא עשינו כלום כדי לא לשבש את העורף הישראלי שעייף ממלחמות, ובצד השני ניצלו את זה כדי להתעצם ולהוות איום של ממש.

עכשיו לא עושים הרבה כדי למצות את ההסדרה המדינית שטראמפ מוביל וגם כדי לא להרגיז אותו, כי בסוף אנחנו צריכים את צבא ארה"ב איתנו (צבאית ומדינית)

עוד שנתיים לפי רוב ההערכות, תם עידן טראמפ, והנשיא שיבחר יגרום לנו להתגעגע לביידן.

לא יודעת אם זה ניתוחים מוגזמים כרגיל או לא,

מה שבטוח שיש לנו חלון הזדמנויות קצר להוציא כמה שיותר מול איראן, וכמה שיותר לפרק את הידידות של מדינות ערב: סעודיה, האמירויות, קטאר, מצריים, לבנון, ירדן, לוב, עיראק, סוריה, טורקיה

ויש עוד מדינות מוסלמיות עוינות.

אם מצליחים לגרום לחלק מהמדינות האלו לשקול את יחסם מול ישראל, בגלל מנוף הלחץ האמריקאי, וכל זה מבלי לדון בשאלת מדינה פלסטינית, דיינו.

נכון שהמחירים כואבים מאוד, ויש תחושת חוסר אונים מטורפת, אבל מחיר המלחמה לא יכול להיבחן לפי כדאיות כתלות אם המחיר משולם בהתקפה או הגנה או תקופה של מאמץ דיפלומטי. אלא לפי ההישגים הכלליים. בסוף הכל זה מערכה אחת.

חיזבאללה זה לא ממשלת לבנון, ולא עשינו איתם הסכם

למה מתים חיילים

כי זה מלחמה וזה נורא

וכי עוד לא פתרנו טכנית את ההתמודדות מול הרחפנים. וזה נורא.

אם החיילים לא היו בפנים, מפעילי הרחפנים היו קרובים יותר, והרחפנים היו מגיעים בקלות ליישובים שמעבר לגבול