”ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל“ (בראשית מט ז). כותב רש"י הקדוש: ’ארור אפם כי עז אפילו בשעת תוכחה לא קלל אלא אפם, וזהו שאמר בלעם (במדבר כג ח) ”מה אקוב לא קבה אל“ אחלקם ביעקב: אפרידם זה מזה שלא יהא לוי במנין השבטים, והרי הם חלוקים. דבר אחר אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים, ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות, נתן לו תפוצתו דרך כבוד‘. שבט לוי קיבל על עצמו תפקיד חינוכי גדול. כשבן לוי מסתובב ממקום למקום לקחת את מתנות הכהונה והלוויה שלו הוא גם מלמד תורה את עם ישראל. כמו שמצינו ברמב“ם: ’ויעקוב אבינו לימד בניו כולם, והבדיל לוי ומינהו ראש, והושיבו בישיבה ללמד דרך ה', ולשמור מצוות אברהם; וציווה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה, כדי שלא ישתכח הלימוד‘. (רמב“ם הלכות עבודה זרה א טו). דבר זה אינו סתם, הגמרא מספרת שבהתחלה המקום היחיד שהיה בו לימוד תורה מסודר היה ירושלים! - ’שבתחילה מי שיש לו אב מלמדו תורה מי שאין לו אב לא היה למד תורה מאי דרוש (דברים יא, יט) ולמדתם אותם ולמדתם אתם התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים מאי דרוש (ישעיהו ב, ג) כי מציון תצא תורה (בבא בתרא דף כ“א עמוד א). ואכן, כי מציון תצא תורה ודבר ה‘ מירושלים. הלוי שמחובר יותר משאר העם למקדש הוא זה שיכול להוריד את הקדושה הגדולה של המקדש להוראות והלכות מעשיות ליום יום. כמו שראינו שבוע שעבר שהמקדש משול לצוואר כי הוא המחבר בן הראש לגוף. בין האלוקות לעולם הזה. תפקיד חינוכי נוסף יש ללויים. לגור בששת ערי המקלט. לעיר המקלט בורחים האנשים שרצחו בשגגה אדם. אנשים אלו מתנתקים מהעיר שלהם, מהמשפחה שלהם, מהעבודה, מכל מה שהם מכירים, וכל זה ללא שניה של זמן פנוי והכנה. כי אם הם לא מגיעים בזמן-גואל הדם הורג אותם. את האנשים האלה, במצוקה הנפשית הקשה הזאת, פוגשים הלויים. האור הזה של תורת המקדש. תורה היוצאת מתוך עבודה במקדש. נכנס ללבבות של אותם רוצחים בשגגה ומאיר אותם, נותן להם את הכוח להמשיך. אחריות זו מוטלת דווקא על בני לוי. הכוהנים והלויים. כי מתוך החיבור לעבודת המקדש הגבוהה, הם יכולים להתחבר גם למציאות נמוכה של רוצחים.
).