אני לא משקיעה בקוקיות ובוורוד וכו'..

וכוווולם מסביב משתגעים ממני!!

למדתי להשתגע איתם קצת. השניה שלי שובבה ממש כמו בן.

זה מזה סטראוטיפ לחשוב שכל הבנות הם עדינות, שבריריות, מתבכיינות וכו'..

הבנות שלי מאוד מביעות את עצמם וזהו..

וחוץ מזה שכן יש מקום להתחיל לעבוד על עצמך ועל ההודאה לקב"ה!!

בהתחלה קצת היה לי קשה, מודה.

אבל היום- הכי שמחה ומודה לה', אין אין אין על בנות!!!

ואל תתייחסי לאף אחד מסביב, את תהני ותשמחי בבת שלך מאד מאד!

ונכון שזה אולי קלישאה- אבל העיקר העיקר הבריאות, הלוואי שתגידי את זה ממקום של שמחה ולא מצער!

בת בכורה זה ממש כיף! היא תגדל ותהיה חברה טובה שלך, שתוכלי להתייעץ ולבלות איתה..(אני בעצמי בת בכורה)

ובע"ה תעזור לך בגידול אחיה הקטנים

וזה ממש סטריאוטיפ שהיא תהיה מפונקת ותעשה דרמות, רוב הבנות לא כאלה

גם אני באה מרקע דומה, אולי אפילו יותר קשה של יחסים מורכבים עם אמא שלי, שבתורה היו לה יחסים מורכבים מאוד עם אמא שלה.

אני מודה לה' שהשניים הראשונים היו בנים כי הייתי במצב נפשי לא פשוט בתחילת הנישואין בגלל היחסים עם ההורים שלי.

אבל כשנולדה השלישית כבר הייתי במקום אחר ב"ה, ואני מרגישה שהיחסים הנהדרים שלי עם בתי הם תיקון לא רק שלי אלא גם של דורות אחורה. היום גם אני מחוברת לאמא שלי חזק, וגם היא עצמה עברה תהליך של בירור מול אמא שלה בזכות זה.

זו המטרה של השרשור ללמוד לא להעביר את הפחדים הלאה לבת שלי ולתת לה תחושה שהיא רצויה (כי היא רצויה מאוד!), אולי תוך כדי אני אלמד לעשות תיקון ליחסים שלי עם הנשים בחיי..

רציתי פדיון שזו מצווה די נדירה

והסיבה השניה כי בעלי נורא רצה בן ובאיזשהו מקום לא רציתי לאכזב אותו. (ברור שזה לא תלוי בי (זה היה מרגש לא משכל..))

הייתי בהלם שזו בת (לא שלא ידעתי ש50% זה בן ו-50% זה בת, ידעתי אבל דמיינתי בן ופתאום זה לא..) וגם כל הזמן דברנו על העובר בלשון זכר אז זה פתאום היה לשנות את ההתייחסות קיצר הייתי צריכה לעכל.

מהרגע שהיא נולדה אנחנו משוגעים עליה, היא מתוקה שאין דברים כאלו ומסבה לנו המון אושר ושמחה.

התחושות שלך מובנות, זו באמת יכולה להיות סוג של אכזבה כי זה לא מה שציפינו..

אבל תהיי בטוחה שכשתראי אותה ותחזיקי אותה על הידיים שום דבר כבר לא ישנה. תאהבי אותה כי היא הבת שלך ולא תביני איך בכלל הרשית לעצמך להתאכזב ולרצות משהו אחר.. כשזה בלייב זה עוצמתי וחזק ואין דבר מתוק מזה.

שתהיה לך לידה קלה ובידיים מלאות בעז"ה!

הבת שלי בת 10 חוד'.

בעלי מפנק אותה ומשתולל איתה. לגמרי זורם.

זה לא רק קניות וקוסמטיקאיות. רק טיפה בים. וממש אפשר גם בלי.

ולגבי ה'מריבות' - זה בא ממקום של רצון לבירור ולהגיע לאמת. הרי אפשר לומר גם על בנים שהם וותרנים ופראיירים, במקום  לארג'ים ומפרגנים (כמובן שזה לא נכון), אבל הכל תלוי בנקודת המבט.

אכן, גבר ואישה הם דברים שונים, אבל הקב"ה ברא כך כי יש צורך בכל צד, שניהם טובים.

אני גם הייתי בגישה שלך (יותר בתור נערה), של הרגשה שאני יותר מתחברת לעולם הגברי, ואפילו חשבתי שאני גברית, עד שלמדתי יותר לעומק, וזה הביא אותי להכרה מחודשת של עצמי, לשמחה גדולה במה שאני (וגם להערכה גדולה יותר לעולם הגברי בכלל, ולבעלי בפרט).

אולי זו הזדמנות בשבילך ללמוד ולברר קצת על הנושא.

כמובן, אני בטוחה שאת שמחה כבר עכשיו בטוב שקיבלת, ושתהיי אמא נהדרת לתינוקת בע"ה (לדעתי כשתראי אותה אחרי הלידה, כל המחשבות האלו פשוט יעלמו...), אבל מציעה לך עוד דרך לשמוח באמת בבת שלך עוד בהריון.

ואגב, אני קוראת את שאר הדברים שכתבת על היחס של המשפחה של בעלך לבנות. בעיני זה ממש חמור. את כאמא צריכה לבדוק ולעמוד על זה שיתיחסו לבת שלך באהבה ובחום, בלי השוואות לנכדים אחרים. תכניסי לך את זה כבר מעשיו לראש שאין מישהו ששוה יותר, או שראוי ליותר אהבה מאו יחס, כדי שבבוא הזמן תוכלו לעמוד על זה מול המשפחה. (ואם לא - הייתי מפחיתה את הביקורים שם. מניסיון כואב - הדברים האלו יכולים לפגוע מאוד מאוד בילדים, וכשהילדים רואים שההורים עומדים כנגד זה - זה מחזיר את הביטחון).

אבל הרבה נשים הן כאלה, זה גורם לי לחשוב - מה אם הבת שלי תהיה כזו? אני מאחלת לה שתהיה מה שתרצה ומה שהיא תבחר, אבל אולי זה יעיב על הקשר שלנו? אולי זה יגרום לנו לא להתחבר אחת לשניה ולריב? 

את צודקת במליון אחוז בזה שאפשר להגיד שגברים יותר פרייארים ופחות אוהבים לחפור בדברים ולברר אותם עד הסוף ופשוט מעבירים הלאה, זה משהו שמוציא אותי מדעתי כשאני רואה אותו אצל בעלי, ומצד שני לפעמים אני מסתכלת על זה ואומרת "הלוואי והייתי כמוהו", פשוט מעבירה דברים ולא נתקעת על קטנות ושטויות, אבל אני בכל זאת בת (תודה לאל והדברים האלה מפריעים לי. הפחד שלי זה איך זה יהיה עם הבת שלי. איך אני אתמודד איתה כשהיא תחליט שהיא עושה ברוגז 3 ימים? או בוכה מכל בובה שהיא לא קיבלה? לא התמודדתי עם זה אף פעם, אלא רק מהצד השני - עם אמא שלי הייתי מסוגלת לא לדבר ימים שלמים ולא להגיד לה למה, ועם בעלי גם, עד שעבדתי קשה מאוד על עצמי ולמדתי להגיד מה מפריע לי. אבל כשזה מגיע מצד נשי אחר (חברות וכאלה) פשוט אין לי כח לזה, אני מוכנה לשבת לדבר על מה שצריך, אבל לא להתקע ימים שלמים על דברים ולהתקטנן על כל מילה שיוצאת מהפה.

בנוגע למשפחה של בעלי - ניסו לפני ואני מניחה שגם אחריי ינסו. אין מה לעשות עם זה. הנושא ידוע ומדובר במשפחה ועדיין, אין רצון לשנות אותו, ואני גם לא בטוחה שיש לי כח לנסות לשנות אותו. זכותם לא להתחבר ולא לאהוב. זה מפחיד אותי אבל אם אתעקש איתם זה מה שיגרום להם לאהוב את כולם אותו הדבר? ההפך.

אני יודעת שלא מגיע לילד אחד שיאהבו אותו פחות מאחר, אבל אני אשקר אם אני אגיד שאין לי אחיינים מועדפים. אני כמובן לא אגרום לאף ילד להרגיש לא אהוב, ואתייחס לכולם שווה בשווה, אבל יש ילדים שמעייפים אותי יותר וגורמים לי לרצות לא לבוא בשבתות שהם נמצאים. פשוט כי אין לי כח. אבל אם אני כבר שם - אני מאה אחוז עם ילד שניגש אליי ואתייחס לכל אחד בתשומת הלב שמגיעה לו.

אני יכולה לומר לך שגיסתו של בעלי ניסתה לעמוד על זה ולגרום למשפחה להתייחס בצורה שונה אל הבת שלה. היא גם ניסתה להראות להם שיש דרך אחרת לחנך והיא בכלל, לא עומדת ב"רף" שהמשפחה הציבה. זה גרם לריחוק ולהרבה מקרים לא נעימים. לא רוצה להיות שם. אני אוהבת שם את כולם אהבת נפש, ועם כל הביקורת שלי עליהם הם כמו משפחה שלי ואני לא רוצה להגיע למקום של סכסוכים על נושאים שהם מקובעים ואין שום דרך לשנות אותם.

אני מקווה שאני אלמד לנווט בין כל הטיפות האלה ושהילדה שלי לא תרגיש מחסור באהבה.

סליחה על החפירה

סתם עלה לי תוך כדי שקראתי מה שכתבת -

במשפחה שלך ועוד יותר של בעלך, נשמע שמעדיפים בנים, והבנות גם "ממשות" את ההעדפה הזאת ומתנהגות בהתאפ בצורה מעצבנת.

אני לא מבינה גדולה אבל חשבתי שאולי חלק מההתנהגות המעצבנת היא כי הן הזן הנחות יותר בבית. אין מצב שהאמא מעדיפה חזק בנים והבנות לא תרגשנה את זה.

תחשבי על זה אחרת: מה שראית זה אצל אחרים, מה שאצלך זה תלוי בך.

את יכולה מההתחלה לא להעדיף דווקא בן וגם לחנך את ביתך לא להיות מעצבנת.

אני יכולה לומר לך שבאמת יש התנהגות טיפוסית כזאת, אבל בבית שלי ההורים חינכו אותנו מאד בראש גדול ובוגר ואחותי ואני תמיד היינו מחוץ למריבות הקטנוניות שיש בהרבה כיתות. אז תנסי לחשוב שזה תלוי בהרבה בך. ואת לא רוצה שהיא תרגיש שאת העדפת בן תחתיה ולכן את צריכה כבר מעכשיו לחשוב ההפך - הכי מתוק זה בת נעימה וטובה ובוגרת! מכירה הרבה הרבה כאלה, במיוחד בנות בכורות!

(רק מסייגת שלי יש בת וזה מה שהכי רציתי בעולם אז לא עמדתי בהתמודדות שלך..)

פתאום הכל נראה הגיוני. 

אחת הסיבות שפתחתי את השרשור הזה היתה כי אני באמת רוצה לנער את כל הדיעות הקדומות ולגדל את הילדה שלי בלי שתרגיש חס וחלילה שהעדפתי משהו אחר על פניה.

ככל שאני קוראת פה תגובות ככה אני יותר נרגעת.

התגובה שלך מאוד עזרה לי לסדר דברים בראש.

תודה

אני באמת מתפללת רק על בריאות שלי ושל העובר

אבל:

א. תופתעי כמה הבת שלך יכולה לכבוש

במשפחה של אמא שלי ר"ק בנים "שווים" אבל יש כמה נכדות שבכל זאת כבשו את לב הסבא-סבתא ויש להן מקום מאד מאד של כבוש (במיוחד על הרקע של כל הנכדין הבנים, משפחה של בנים)

ב. יש בנות שהן כמו בנים. לי יש בן ראשון, והוא עדין פחד ממש כמו ילדה ולעומת זאת הבת שלי היא השניה והיא שדונת קטנה

מצד אחד אוהבת בגדים יפים וענינים אבל מצד שני היא שובבה בטירוף ואפילו הגננות שלה אטומרות שהיא ממש בן קטן (אנחנו קוראים לה בנה בפתח קמץ)

ג. כמו שכבר כתבו לך - בת תחילה סימן יפה לבנים 

אה, ועוד משהו, בנות נורא קשורות לאבא, הבת שלי (בת שנתיים) קשורה לבעלי ברמות הזויות (ברמה שמפריע לה שאני והוא מדברים בשקט או משהו) וכל היום מתווכחת עם אחיה הגדול - "זה אבא שלי, רק שלי"

המון המון נחת - הריון קל, לידה קלה ובידיים מלאות בתינוקת מתוקה אהובה ובריאה!!!

אני מתפללת כל יום על הבריאות של הקטנה הזאת. אני חס וחלילה לא מעדיפה מין על פני בריאות. התפילה הראשונה שלי היא בריאות. אני גם לא מתפללת לזכר מן הסתם כי כבר אין טעם עכשיו. אני פשוט מנסה למצוא את הצד השני, זה שגידל בנות ולראות מה זה באמת ולאן אני נכנסת. בתור מי שהתרחקה מנשים כל חייה, זה טיפה מלחיץ לקבל אחת כזאת במתנה

אצלנו במשפחה דווקא הנכדות פחות כבשו את הסבתא. יש לה העדפה מאוד מאוד ברורה לנכדים מסויימים. היא אוהבת את כולם אבל אי אפשר לפספס את האהבה שלה לנכדים מסויימים.

משום מה נורא מפחיד אותי שהילדה שלי תהיה פחות אהובה על ידי המשפחה, כי אני רואה את אחייניות של בעלי שאף אחד לא מסתדר איתן. 

בנוגע לבעלי - הוא נורא נורא בן באופי שלו, הכי שובב בעולם, כדורגל כל יומיים, הוא קונה כל דבר שטס על שלט, כל אחיין שלו שהוא רואה הוא ישר מרים ומעיף באוויר ומשתולל איתם בלי סוף.

נכון שיש גם בנות שובבות, אבל לרוב הן יותר רגועות והמשחקים שמעניינים אותן הן בובות ומסיבות תה אני קצת חוששת שבעלי לא ירגיש חיבור ולא יהיה מסוגל לשבת לשחק איתה באופן רגוע. הוא לא מאלה שמסוגלים לשבת בשקט.

תודה רבה על התגובה

ואיך שבעלי משתולל איתה...

היא חולה עליו, ישר שהוא מגיעה היא מתחילה לגרות אותו שישתולל איתה.

בנות יודעות להתחנף ולגרום שיאהבו אותם גם בלי שרוצים.

ילדים הם לא כמו אחיינים/ אחים/ נכדים. נתינה מולידה אהבה.

אתם תאהבו אותה כי היא הבת שלכם.

אני בטוחה שנאהב אותה. 

אלו סתם חרדות של הריון ראשון שמגיע עם משהו שלא ציפיתי לו.

תודה

דבר ראשון, התיאורים שלך על בעלך מאד מזכירים את בעלי.... שובב עולמי שחמותי מוכנה להודות שהרבה מהתעלולים של הבת שלי כבר ירדו לעולם לפני עשרים ושמונה שנים כשבעלי כבר ניסה אותם...) גם עם בנות אפשר לכייף, וזה ממש לא נכון שכל הבנות הן כבדות וסנוביות (אם אותי החנונית בעלי הצליח למשוך לטיולי ג'יפים הכל אפשרי)

הבת שלי לדוגמא לא משחקת בבובות באופן קלאסי של ילדות, תמיד עגלת הבובות מעורבת בתאונת דרכים, מתהפכת, הבובה "זהו, נהרסה הבובה" כלשונה והאמבולנס והמשטרה פליימוביל נכנסים לפעולה....

דבר שני - הגיוני שיקח לך זמן להתחבר לסגנון ולאופי שלה, אבל תראי שאם תחזיקי ממנה עולמות - ככה יסתכלו עליה

בהתחלה אפשר לעשות את זה מעושה - להגיד לעצמך וגם במשפחה של בעלך משהו כמו: צ'וצ'קית המטריפה עשתה ככה, צ'וצ'קית הכי הכי, כשהיא גדלה להציג התנהגויות חיוביות שלה (כמו עמידה על זכויותיה ודעותיה) באור הנכון - זה עובד בסוף.... (גם על עצמך וגם על המשפחה כולה)

תראי שאם את ובעלך (במיוחד הוא... הוא "משלהם"...) תשדרו שאין כמוה - ככה יתייחסו אליה, נכדים זה לא ילדים - בסוף הם יפתחו את העיניים ויתנו לה את המקום שלה, גם אם באופן כללי היתה להם גישה שונה... תני לזה את הזמן

מסכימה איתך שעם העבודה שלי על עצמי והדיבור וההתעסקות בזה אני ארגיש אחרת.

אני יכולה לומר לך שברגע שיצאנו מהסקירה וגילינו שזו בת סחבתי את בעלי לשילב ואמרתי לו - יאללה מתחילים להסתכל על בגדים לבנות קטנות. אני כן מרגישה שככל שאני מתעסקת בזה יותר כך אני גם מתחברת יותר. וזו המטרה שלי.

אני לוקחת לתשומת ליבי את הנושא הזה של ההתייחסות אליה ואיך זה ישפיע על אחרים.

אני כן יכולה לומר לך שגיסתו של בעלי חולה על הבנות שלה ומדברת עליהן המון, ועדיין, במשפחה מאוד מרוחקים מהן. אולי זה קשור לאופי שלהן, אבל אני מקווה שזה לא יהיה כך במקרה שלי. ואם כן, שהבת שלי לא תרגיש את זה אף פעם...

לפי הרצון והדאגה שלך - את עומדת להיות אמא נהדרת!!!

דוקא בגלל שיש למשפחה של בעלך בנים הכי כיף שיצא בת שתדעי שהיא תיהיה מיוחדת .

אז למשפחה של בעלי לפני שילדתי את בכורתי היה למעלה מ10 בנים וככ שמחתי שיש לי בת תחשבי היא תיהיה מלכה שם.

וגם בעלי ככ מחובר לבנים והוא והבנות שלי במיוחד עם הבכורה חיבור מושלם ,כשזה יהיה הבת של בעלך הוא יזרום איתה והם יהיו חברים טובים ...גם עם השלטים וגם עעם האחרים ויש הרבה הפתעות בחיים..

דוגמה כמו שהיא משיבה בתבובות על הספה והיא כאלו הגננת ובעלי זורם איתה ויושב איתה כאלו הוא הגננת השניה..

לגבי החיבור עם האמא לבנות ,אני תמיד אומרת שזה תלוי באמא.

אני אוהבת את אמא שלי מאד אבל אני למדתי שבשביל חיבור מושלם אתה לא יכול לחנך ולחנך ופעם ב.. לזרוק חום ואהבה...

[זה משו שאני אמורה לפתוח לזה שרשור בפני עצמו ..]

אני בעד לחנך באהבה כך הבנות יהיו חברות.

[ולדעתי מנסיון שעקבתי אמהות שחנכו בקשיחות וניסו אחכ להתחבר לבנות ,זה לא עבד!!

להיות עם הילדים פתוחים שירגישו בנח לשאול מה שהם רוצים..תמיד לחבק לנשק לפנק .לצחוק איתם על טעויות ולהסביר בניחותא טעויות שעושים..ולזרום....לא להתיר את האיסור אבל להסביר באהבה..

הבנות הדעתניות, החכמות ואלה שעומדות על שלהן נתפסות כנודניקיות וקשות.

יש על זה הרבה שיחות אצלהם במשפחה.

ודווקא מאוד רציתי בת עם דעות משל עצמה, אחת כזאת שיודעת מה היא רוצה. 

אני רואה את אחייניות של בעלי ואיך המשפחה *לא* מקבלת אותן וקשה לי עם זה. ולעומת זאת הבנים נסיכים שם. גם הגדולים חונכו להיות המלכים של הבית. הכל מורגש שם בצורה מאוד ברורה.

יכול להיות שזה לא צריך לשנות לי בכלל, אבל אני מפחדת שהבת שלי תגיע לשם ותרגיש את הכל... זה משהו מעוות גם בתפיסה שלי שצריך להשתנות. 

אשמח לשמוע עוד קצת על הנושא של חינוך וחיבור לאמא מהצד שלך. אני עוד לא יודעת איזה אמא אני אהיה, ואני כן רוצה ללמוד להתחבר לבת שלי ולתת לה תחושה שאני חברה שלה ומצד שני היא גם תצטרך חינוך מן הסתם.

אם תפתחי שרשור אני בטח אקרא

בגלל החשש מהמשפחה של בעלך.

אז אולי הצעד הראשון שאת צריכה חלעשות הוא להיות עם אצבע על הדופק ובאמת לעקוב ולראות מה היחס ולהאיר את עיניהם של הסובבים כדי שזה לא יקרה עם הילדה שלך.

מה גם שיכול להיות שהיחס לא נובע מעובדת היותם בנות, אלא מהזן ומהאופי הספציפי שלהם..

חוץ מזה, שילד מקבל את עיקר הבטחון והאהבה שלו מההורים שלו.. כך שדעת הסבתא פחות חשובה לו

ראשית, הבאסה מאד מובנת.

ברור שאת שמחה בהריון ומודה לה' עליו.

אבל רצית בן ויש לך בת וזה מבאס אותך.

קבלי את עצמך עם הקושי הזה.

זה לא אומר שאת לא בסדר

או שחלילה לא תאהבי את ביתך.

אולי ייקח לך קצת זמן להיקשר אליה אחרי הלידה,

וזה גם בסדר לגמרי.

אפילו נשים שציפו מאד לילד

לעתים מתקשות להיקשר אליו אחרי הלידה,

וזה ממש בסדר.

לאט-לאט ועם הזמן את תיקשרי אל ביתך

ותאהבי אותה בע"ה.

טוב שאת יודעת שיש דברם באופי של בנות

שקשה לך איתם.

המודעות העצמית הזו יכולה מאד לעזור לך

לעבוד על עצמך אם וכשתיפגשי מול הקושי הזה

בביתך.

בכל אופן, מה שאת חשה זה בסדר ואני מאמינה שזה יחלוף

ותרגישי חיבור ואהבה ענקית לגוזלית שלך.

גילוי נאות: אני אמא לשלוש בנות

נסיכות אמיתיות ומודה לה' על כך.

בנות זה פשוט מתנה לאמא.

וכמובן שגם בנים : )

הביאוס מגיע ממקום של פחד מהלתמודד עם הדבר הזה.. בגלל זה מאוד חשוב לי ללמוד את המקום הזה לפני שהקטנה תגיע כדי שאוכל לתת לה את התחושה הכי אהובה שיכולה להיות.

היי,

קראתי את מה שכתבת והאמת שמה שזה עורר אצלי זה יותר את הרגש של הילדה ופחות את הרגש של האמא,

ואני חייבת לכתוב לך את זה בשביל הילדה..

ההורים שלי מקסימים וטובי לב. אבל אני גם גדלתי בבית שבו הבנות נחשבות פחות, והבנים יותר.

זה אף פעם לא בא לידי ביטוי בשום פעולה קיצונית, סתם הרגשה כללית כזאת שאני ואחיות שלי- וגם אחים שלי אם לומר את האמת- הרגשנו.

זה לא פשוט בכלל לגדול בהרגשה שאת סוג ב, ואגב- עד גיל מאוחר את אפילו לא מבינה למה.

כשאת סוף סוף מבינה למה זה גרם אצלי למרד, זלזול בהורים על התפיסה הפרימיטיבית שלהם, ובאיזשהו מקום אני דיי בטוחה שעשיתי כמה וכמה דברים כדי "להחזיר" להם על ההרגשה שליוותה אותי בילדות.

לוקח זמן ועבודה עצמית להחזיר לעצמך את הביטחון שאת טובה, מוצלחת, למרות שאת בסה"כ בת.. 

ההרגשות שאנחנו סופגים בילדות נשארות איתנו כל חיינו. אנחנו מרגישים גם דברים שהמבוגרים לא חושבים שאנחנו שמים אליהם לב. וקשה, קשה למחוק אותן.

בבקשה בבקשה בבקשה שימי לב שההתייחסות הזאת לא נכנסת אלייך הביתה. בבית של בעלך היא פחות נחשבת? תתיחסי אליה את כאילו היא מלכה כשאתן שם! תרוממי אותה!

ואצלך בבית תאהבי אותה בלי שום קשר למין שלה.

בתור אמא אני יכולה להגיד לך שאני מבינה את האכזבה, אני רציתי בת ראשונה ויצא לי ב"ה בן מתוק ומקסים וגם התבאסתי בהריון

אבל אחרי שהוא נולד התאהבתי בו נואשות וממש לא אכפת לי מה המין שלו..

שתצליחי!

בגלל זה אני מנסה לעבוד על זה מעכשיו.

אני בטוחה שמרגישים את כל זה, אני רואה את זה גם במשפחה של בעלי, אמנם שם צוחקים על זה אבל אני יודעת שזה כואב באיזה מקום. זה גם מביא אותנו לרצות בנים יותר מבנות.

אוף, זה הזוי לגמרי. נראה לי נורא מעוות להתעסק בזה.

כתבת "כשאת סוף סוף מבינה למה" - מה גרם לך להבין בסוף?

תודה רבה על התגובה מהצד השני  

זו תהיה הראשונה שלי ב"ה, אבל יש דברים שאולי אני לא אשים לב אליהם והיא כן...

אשמח לשמוע אם את רוצה לענות על זה

אני לא יודעת אם יותר גרוע להכחיש או להודות בדבר כזה. אצלינו העניין די פתוח על השולחן וכולם יודעים את זה וגם צוחקים על זה. אין שם רגשות רעים בנושא והבנות מקבלות את זה באהבה.

מעולם לא התלונן שאין לו בן.

או שהוא קיוה לבן...

ובכל התמונו והוידאו רואים את זה בבירור

אנחנו כולנו קשורות אליו מאוד...

אבל- יש לי ארבע בנות.

צריך להגיד יותר מזה?

תענוג צרוף. ארבעה עולמות מיוחדים.

בת בכורה? מתנה משמים!! את יודעת איזה קשר מיוחד, את יודעת כמה היא תהיה יד ימינך?

בתים של בנות לרוב רגועים יותר, מלאים בדפים וטושים ומספריים ודבק ומדבקות. איזה כיף.

והכביסות הן של בגדים ורודים וסגולים (וקצת כתום וקצת תכלת)...

וברור שזו הנאה מיוחדת להלביש בנות...

אני מודה שלפני שהתחתנתי תמיד לא הסתדרתי עם בנות קטנות. לא סבלתי איך שהן נמרחות עלי, ולא סבלתי את הקטנוניות שלהן.

גם היום זה משגע אותי לפעמים, אבל היום הן שלי...והן מתוקות ומיוחדות של אחת בדרכה שלה.

אל תחששי. בת זו ברכה גדולה ומתוקה. אין שום ספק בענין.

ויש לי שתי בנות נסיכות באמצע ובסוף, אבל כמה הייתי שמחה לעוד .

שבמחסן יש לי שקית קטנה עם בגדי בנים יפים שהגיעו אלי ומחכים לזמנם...

זה בהחלט מעודד!

בגדי בנות אני לא סובלת. אין לי בגד אחד ורוד או סגול בארון, הכל אצלי צבעים כהים. ומצד שני - מי אמר שבנות חייבות ללבוש ורוד? 

בעזרת ה' נצליח לגדל את הקטנה הזאת להיות בן אדם טוב, עם מידות טובות וכיבוד הורים והלוואי והיא תהיה יד ימיני וחברה טובה שלי. 

אני מעולם לא לבשתי ורוד, אבל פתאום גיליתי שקניתי לעצמי שתי חולצות ורודות בלי לשים לב

אם תכנסי לחנות בגדים תראי שהרוב המוחלט של הבגדים לילדות קטנות זה בצבעי ורוד סגול כתום...אז באמת לא חייבות ללבוש ורוד אבל לפעמים זה מה שיש, ובעיני זה גם יפה...

והעיקר זה באמת שהיא תהיה שמחה עם נפש בריאה.

נעימה, חמה, מודעת לעצמה ופתוחה לשינויים - מידות חשובות. 

בהתחלה לא התלהבתי מבנות... אבל אחרי שהן נולדו התאהבתי.

הן כל כך כיפיות וזורמות עם כל דבר. ואצלנו גם הבנות משחקות במכוניות ומשחקי בניה ולא רק בובות וברביות.

הן אוהבות מאוד את שנינו, אוהבות להתרפק על אמא ולהשתולל עם אבא. משתוללות אבל קל מאוד להרגיע אותן ומשתפות פעולה יפה. ממה שאני רואה דווקא עם בנים לפעמים קשה יותר, הם היפרים או הולכים מכות כל הזמן...

אבל זה באמת לא משנה, אני מקווה שהקטנה הזאת תהיה בריאה, ותהיה מה שבא לה

איך אפשר לעבור 9 חודשים בלי לדעת את מין העובר?? 

אני התחרפנתי עד הסקירה. היתה לי תחושה מאוד חזקה שזו בת אבל עד שלא קיבלתי תשובה ודאית דיברתי אליה כאל בן ואפילו בשם שחשבנו לקרוא לילד אם הוא יהיה זכר..

תכנסי לראות את הפרסומת של אולוויז, על מה מלמדים בנות שהם ומה באמת. "איך זה לרוץ כמו בת" וכאלה. 
יש לי 2 בנים, ואני אומרת שכשהיה לי בת היא תלבש כחול, וירוק, וצהוב ואדום וסגול. מקווה לא לקנות לה כלום ורוד. ממש. כי בנות מקבלות רק ורוד ומכניסים אלראש מה בת צריכה להיות. אני אתן לה את כל הצבעים בעולם. ורוד היא תקבל מספיק (יותר מדי) במתנה, אני אדאג לה לכל שאר הצבעים.

עוד משהו- כל אדם יש לו נטיות לתחביבים וכו. תלוי גם למה את מנתבת את זה. אני אוהבת אפיה ונגרות. באמת, אם הייתי צריכה לעבוד במקצוע בלי קשר להכנסות- הייתי בוחרת באחד מאלה. את יכולה לשלוח אותה לחוג נגרות, או לבנות ביחד בית מעץ. אל תיקני לה בובות אם את לא רוצה. קני לה בובת דובי או חמור או חתול. (לבן שלי יש סוס). 

אצלי גם בנים וגם בנות ילמדו אומנות לחימה. הם יוכלו לבחור איזה- קפוארה או ג'ודו או כל דבר אחר. 

ובעניין החברתי- אצלנו יש העדפה לנכד מסויים. יש נכד אהוב ונכדה אהובה. אז יש לי 2 בנים, אחד הוא הנכד האהוב והשני לא. לא אוהבת את זה בכלל. אין לי הרבה מה לעשות. מה שכן- כשקונים מתנות לאהוב אני מכוונת את זה שידעו שניהם שזה מיועד לשניהם. הקטן עדיין קטן ולא מבין, אז בינתיים לא נורא. אני מוטרדת מה יהיה בעתיד... אין לי אופציה לריב איתם, זה ככה אצלם כבר שנים. פשוט לא אוהבת את זה. אצל אמא שלי היה נכד אהוב אחד- כשהיה רק נכד אחד. עכשיו יש 2 ילדים אהובים. בעז"ה יהיו לה מלא נכדים הכי אהובים. בלי דרגות ובלי כלום. ככה אני גדלתי, ולעומת זאת ככה בעלי גדל. אני מנסה לכוון אצל המשפחה שידעו שכולם שווים, לא משנה מי יותר "חמוד" או "יפה" או "שובב". מנסה להשלים את היחס בעצמי.

לפי מה הם החליטו שזה הנכד האהוב וזה לא?

סתם מתוך עניין..

במשפחה של בעלי יש קטע שנותנים מלא תשומת לב לקטן (כי הוא חמוד ומתוק..) ופחות לגדול (כי הוא כבר גדול..) ואנחנו כל הזמן מעירים על זה וזה מסתדר לחודש וחזור ואז אנחנו מעירים שוב..

אבל כשקונים מתנות ברור שקונים לשניהם, לא??

זה היה נכד מסוים, עד שהגדול שלי הפך לבן חצי שנה בערך. מאז הוא האהוב. נולדו עוד נכדים אחרים, גם אצלנו וגם אצל אחרים, אבל הוא האהוב. 
עד עכשיו קנו מתנות אצלנו רק לגדול. אני לא יודעת אם זה כי הוא גדול והשני לא מבין, או כי הוא אהוב..
לנכדים אחרים כן קונים מלא מתנות..

אבל כשמוציאים את המתנה כשאנחנו שם לוקחים את ה"אהוב" ומראים לו את המתנות בהתלהבות, והשני רואה אותם אחרי חצי שעה בערך.. לא מספרים לשני על המתנות בכלל...

להרגיש שונה כשהיא תגדל בחברת בנות. 

אני מאוד רוצה לתת לה לגדול כמו שהיא רוצה, ולהתפתח לכיוונים שלה, העניין הוא שאני לא מכירה את הכיוונים שלה.

אמנם אני בתור ילדה שיחקתי בבובות וכאלה אבל בהמשך כבר לגמרי נטשתי את הצד הנשי המוחלט ומצאתי את האמצע שלי בנושאים "נשיים". 

אני אלביש אותה כחול, ושחור, וירוק ופחות או יותר את כל גלגל הצבעים. אבל אני מאוד מאוד מפחדת לכוון אותה לסוג בן אדם שאני. זה לא שאני טום בוי אבל אני גם לא מהבנות שמתעסקות בלי סוף במראה, בבגדים, בנעליים, לא הלכתי אף פעם לחוגי ריקוד או בלט, ואני כן רוצה לדעת שהבת שלי תעשה מה שהיא רוצה ואם היא רוצה לרקוד בלט בחצאית טוטו ורודה אני  בטח לא אמנע את זה ממנה. אני רק מקווה שזה לא יגרום לאיזה ריחוק בינינו...

בעניין החברתי - איך את רואה את זה שילד אחד הוא אהוב והשני פחות? ואיך את מנסה לכוון את המשפחה לכך שידעו שכולם שווים?

טוב שהקטן עדיין לא מבין, כל כך כואב לי על ילדים שגדלים בתחושה שאחרים יותר טובים או מוצלחים או אהובים מהם.

במיוחד כשזה בתוך המשפחה. אני יכולה לומר לך שאצלנו כשאחיינית של בעלי מגיעה יכולים לצעוק עליה ולהתעצבן עליה (כמובן כמובן בגבול הסביר ולא חס וחלילה דברים קשים) לאמא שלה זה נורא מפריע אבל היא גם לא תמיד שם בשביל לעמוד לצידה. כתבתי כבר לאחת הבנות פה בשרשור שזה נורא נורא קשה לעמוד מול דיעות מוצקות שנבנו במשך שנים. אני באמת לא יודעת איך לעמוד מול זה. 

לא יודעת למה כל כך מעסיק אותי כמה אחרים יאהבו אותה. 

אני יודעת שכשאני מחוברת לילד זה עד הסוף, והאהבה שלי תהיה טוטאלית ואני אשקיע את כ-ל כולי בילד, אבל מפחיד אותי שהבת שלי לא תקבל את זה חזרה. ורוב הסיכויים שזה מה שיקרה...לא שאני מתחשבנת אבל בכל זאת, אני יודעת כמה אני מעניקה לאחיינים של בעלי.

את חושבת על כל הדברים האלה עוד לפני שהיא נולדה. באמת זה מיוחד.

אני יכולה להגיד לך על עצמי שאני מעולם לא התעסקתי בענייני בנות כמו שתיארת. לא בלט ולא בגדים, לא איפור ולא דברים מהסגנון.

אבל כשיש לך בת- היא עולם ומלואו בפני עצמה. והאמת שנחמד לי שיש לי בת שאוהבת להמציא כל מיני מחולות ולהכין לעצמה עגילים ולאפר את עצמה (לא היתה ברירה...קנינו לה ערכת איפור של ילדות...עדיף מאשר טושים על העיניים והצפורנים..). אני לא מרגישה שזה גורם לריחוק. ממילא היא שונה ממני בעצם העובדה שהיא אדם אחד ומצד שני- גם דומה לי כי היא הבת שלי.

אני חושבת שבע"ה תלדי בשמחה, ותתחברי לתינוקת שלך, ועם הגדילה וההתפתחות שלה- גם את תגדלי ותתפתחי בתור אמא שלה. את לעולם לא יכולה לדעת מה את תרגישי או תעשי כשהיא תהיה בת חמש או חמש עשרה.

וגם אם תלכי להופעת סוף שנה בחוג בלט עם הרבה ילדות לבושות חצאיות ורודות- אני די משוכנעת שאת תהיי מבסוטה ממנה ובעיקר- מזה שהיא שמחה וטוב לה.

כדי חס וחלילה לא לתת לה הרגשה שהיא לא רצויה.

אני בטוחה במליון אחוז שזה סוג של "שיעור" שאני צריכה לעבור, ולא סתם נשלחה אליי בת כדי שתעזור לי לתקן הרבה דברים בעצמי.

אני יודעת שזה נראה כאילו אני מסתכלת מאוד רחוק וקדימה, אבל משום מה זה נורא מעסיק אותי. פשוט כי הייתי בטוחה שאני אלך לראות את משחקי הכדורגל של הבן שלי ובמקום זה אני אלך למסיבת סיום חוג בלט

מרגיע לדעת שאת לא מרגישה ריחוק ממנה אפילו שהיא שונה ממך. אני מניחה שאלמד את זה ככל שהיא תגדל ותתפתח. אני בטוח ארגע מכל המחשבות האלה ואתן לחיים לזרום לכיוון שלהם.

תודה על התגובה

אל תחשבי כל כך קדימה.. תהני מהרגע!

אהבתי את השאלה הכנה שלך, אבל עוד יותר אהבתי את התגובה שכתבת לכל אחת/ד שהגיבה!

כמה קבלה, פתיחות, אהבת אדם. כיף ומרגש! 

שיהיה הריון קל, לידה קלה ועוצמתית ונחת אינסופי!

גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.

נבדקת אחרי הלידה?

מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.

מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%

גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם

וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.

גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.

שאריות שליה.

חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה

איך היה בהנקות הקודמות?

בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...

תשאלי קודם כל את מכון פועה תתקשרי אליהם

הם טובים ומקצועיים.

דבר שני

יש לפעמים הפרשות דמיות בהנקה

צריך להיות כל הזמן עם תחתון שחור

אפשר לשים תחתונית שחורה

ולא להסתכל בניגוב

ראיתי גם שיש נייר לניגוב שחור ואז זה גם מגניב כי את לא רואה את.ההפרשות האלו

דבר נוסף כמו שאמרו ממש תבקשי אולטרסאונד לראות שהכל נקי בבטן

אולי תתייעצו עם חמיך?

עלה לי שואב שוטף ידני או רובוטי..

השאלה אם תשתמש בו..

בטח אם הכל עליה

ואם זה משהו שאין לה אז בכלל כדאי

אנחנו קנינו בכל מיני הזדמנויות להורים: שואב שוטף, מטחנת בשר, מדיח כלים (לא היה להם אבל כן הייתה הכנה במטבח), מקרר - כשהמקרר שלהם גסס וידענו שקשה להם לקנות.

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

בחנוכה זה חג החינוך

זה אותם מילים

אני אוהבת לעצור ולהגיד תודה

והם מתרגשות מאוד משוקולד

או שיש לך ליד הבית זולסטוק או מקס ותמצאי משהו סמלי לחנוכה ארוז יפה

ממש סמלי

ופתק

זה מהמם

וגם אז הייתי מביאה, רק אם הייתי בטוחה שיסמכו על זה.

זה הריון ראשון ואני קצת בלחץ

הייתי בטוחה שעד כה אני כבר אלד מזמןן

לק"י

עושים מוניטור, שתן ולח"ד אצל האחיות.

ואז עוברים לרופא, הוא עובר על המוניטור ועושה אול'. יש רופאים שמציעים לבדוק פתיחה/ אורך צוואר הרחם. אני אישית מסרבת כשאין סיבה אמיתית.

יש דרך הקופה

אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.

והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.

אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.

העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...

יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.

מה קורה בטיפול?

בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות  אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.

כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.

יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.

ועוד 2 נקודות חשובות:

ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.

ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.

ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.

ספורט התגלה מחקרית כיעיל כמו טיפול תרופתי כשהוא נעשה במינונים מסויימים.

אם אני זוכרת נכון זה משהו כמו 20 דקות של פעילות מאומצת (נגיד הליכה שמתנשפים) 3 פעמים בשבוע, אבל לא זוכרת במדויק.

וממש התגלה שמוחית זה עוזר כמו טיפול.

וויטמינים סופר סופר חשוב.

לנסות טיפול דרך הקופה.

ומצטרפת גם לזה שדיכאון מגיע בדרך כלל מסיבה מסוימת, וכשאת מבינה מה הסיבה ומטפלת בה הרבה פעמים הוא פשוט עובר...

אבל ממש חמוד שהיא אומרת לבד שמוצץ יכול לעזור לה

הייתי שוקלת להביא לה

אפשר ללכת לריפוי בעיסוק. ובינתיים לתת לה ללעוס דברים אחרים, כמו חתיכת בד שתחברו לבגד שלה, כפית חד פעמית, מאכלים קשים כמו גזר וגריסיני...

יכול להיות שזה נובע גם ממשהו רגשי, אז יכול להיות שכשזה ייפתר גם הצורך התחושתי ייגמר.

בינתיים תשתדלי כמה שפחות להראות לה את הגועל שלך, כי מן הסתם זה ישפיע על הקושי הרגשי...

❤️

חשבתי לתומי שתחושתי זה ילגים שנולדו ככה.

זה יכול להווצר ביום בהיר אחד?

ויכולות להשתנות במהלך השנים.

שלושה מילדיי (אם לא פספסתי נוספים) "אכלו" את החולצה שלהם בשלב מסוים של חייהם, וזה עבר אחר כך. אצל הקטנה (הילדונת שעל הרצף) זה עבר לאחר שבגן ובבית עשינו מה שכתבתי לך (בהתייעצות עם המרפאה בעיסוק). יש לה צורך גדול בתחושה, וזה מתבטא בכל מיני אופנים, וזה אחד מהם.

אבל באמת זה יכול להיות בגלל עניין רגשי, ואז זה יעבור בזכות הטיפול הרגשי... תתייעצו עם המטפלת הרגשית.

יש כאלה על שרשרת, שגם נראים יפה.

היא ממש אוהבת

אני מרגישה שבימים שאני מצליחה להפנות אליה יותר זמן איכות זה פחות קורה ככה שאולי באמת זה רגשי אצלה ויעבור מהר מעצמו...

אחותי עדיין מוצצת, היא בת 25 🤭

שימנע את היכולת להכניס את האצבע ולמצוץ.

לא יודעת מי מתקין (רופא שיניים? אורתודנט?) אבל כנראה גוגל / AI ידעו להגיד.

חוץ מזה, סתם רעיון, שאולי  יעזור אם היא בעצמה כבר מתלוננת ורוצה להפסיק, שתסתובב עכשיו לתקופה (לא יודעת כמה נחשב שצריך כדי להפסיק את האוטומט של הגוף) עם כפפות. מעריכה שזה לא נוח ונעים למצוץ איתן, וזה יזכיר לה לא להוריד כשהיא בלי לשים לב תקרב את האצבע לפה.

בהצלחה

אבל אני חושבת שבכל מקרה הרצון זה הצעד הראשון.

אם כל פעם שהיא מתחילה היא תקלוט ותפסיק לאט לאט זה יהפוך מפעולה שקורית בהיסח דעת לפעולה מודעת ואז היא תוכל לפני זה לחשוב אם היא באמת רוצה, לעצור שניה ולותר