אני לא משקיעה בקוקיות ובוורוד וכו'..

וכוווולם מסביב משתגעים ממני!!

למדתי להשתגע איתם קצת. השניה שלי שובבה ממש כמו בן.

זה מזה סטראוטיפ לחשוב שכל הבנות הם עדינות, שבריריות, מתבכיינות וכו'..

הבנות שלי מאוד מביעות את עצמם וזהו..

וחוץ מזה שכן יש מקום להתחיל לעבוד על עצמך ועל ההודאה לקב"ה!!

בהתחלה קצת היה לי קשה, מודה.

אבל היום- הכי שמחה ומודה לה', אין אין אין על בנות!!!

ואל תתייחסי לאף אחד מסביב, את תהני ותשמחי בבת שלך מאד מאד!

ונכון שזה אולי קלישאה- אבל העיקר העיקר הבריאות, הלוואי שתגידי את זה ממקום של שמחה ולא מצער!

בת בכורה זה ממש כיף! היא תגדל ותהיה חברה טובה שלך, שתוכלי להתייעץ ולבלות איתה..(אני בעצמי בת בכורה)

ובע"ה תעזור לך בגידול אחיה הקטנים

וזה ממש סטריאוטיפ שהיא תהיה מפונקת ותעשה דרמות, רוב הבנות לא כאלה

גם אני באה מרקע דומה, אולי אפילו יותר קשה של יחסים מורכבים עם אמא שלי, שבתורה היו לה יחסים מורכבים מאוד עם אמא שלה.

אני מודה לה' שהשניים הראשונים היו בנים כי הייתי במצב נפשי לא פשוט בתחילת הנישואין בגלל היחסים עם ההורים שלי.

אבל כשנולדה השלישית כבר הייתי במקום אחר ב"ה, ואני מרגישה שהיחסים הנהדרים שלי עם בתי הם תיקון לא רק שלי אלא גם של דורות אחורה. היום גם אני מחוברת לאמא שלי חזק, וגם היא עצמה עברה תהליך של בירור מול אמא שלה בזכות זה.

זו המטרה של השרשור ללמוד לא להעביר את הפחדים הלאה לבת שלי ולתת לה תחושה שהיא רצויה (כי היא רצויה מאוד!), אולי תוך כדי אני אלמד לעשות תיקון ליחסים שלי עם הנשים בחיי..

רציתי פדיון שזו מצווה די נדירה

והסיבה השניה כי בעלי נורא רצה בן ובאיזשהו מקום לא רציתי לאכזב אותו. (ברור שזה לא תלוי בי (זה היה מרגש לא משכל..))

הייתי בהלם שזו בת (לא שלא ידעתי ש50% זה בן ו-50% זה בת, ידעתי אבל דמיינתי בן ופתאום זה לא..) וגם כל הזמן דברנו על העובר בלשון זכר אז זה פתאום היה לשנות את ההתייחסות קיצר הייתי צריכה לעכל.

מהרגע שהיא נולדה אנחנו משוגעים עליה, היא מתוקה שאין דברים כאלו ומסבה לנו המון אושר ושמחה.

התחושות שלך מובנות, זו באמת יכולה להיות סוג של אכזבה כי זה לא מה שציפינו..

אבל תהיי בטוחה שכשתראי אותה ותחזיקי אותה על הידיים שום דבר כבר לא ישנה. תאהבי אותה כי היא הבת שלך ולא תביני איך בכלל הרשית לעצמך להתאכזב ולרצות משהו אחר.. כשזה בלייב זה עוצמתי וחזק ואין דבר מתוק מזה.

שתהיה לך לידה קלה ובידיים מלאות בעז"ה!

הבת שלי בת 10 חוד'.

בעלי מפנק אותה ומשתולל איתה. לגמרי זורם.

זה לא רק קניות וקוסמטיקאיות. רק טיפה בים. וממש אפשר גם בלי.

ולגבי ה'מריבות' - זה בא ממקום של רצון לבירור ולהגיע לאמת. הרי אפשר לומר גם על בנים שהם וותרנים ופראיירים, במקום  לארג'ים ומפרגנים (כמובן שזה לא נכון), אבל הכל תלוי בנקודת המבט.

אכן, גבר ואישה הם דברים שונים, אבל הקב"ה ברא כך כי יש צורך בכל צד, שניהם טובים.

אני גם הייתי בגישה שלך (יותר בתור נערה), של הרגשה שאני יותר מתחברת לעולם הגברי, ואפילו חשבתי שאני גברית, עד שלמדתי יותר לעומק, וזה הביא אותי להכרה מחודשת של עצמי, לשמחה גדולה במה שאני (וגם להערכה גדולה יותר לעולם הגברי בכלל, ולבעלי בפרט).

אולי זו הזדמנות בשבילך ללמוד ולברר קצת על הנושא.

כמובן, אני בטוחה שאת שמחה כבר עכשיו בטוב שקיבלת, ושתהיי אמא נהדרת לתינוקת בע"ה (לדעתי כשתראי אותה אחרי הלידה, כל המחשבות האלו פשוט יעלמו...), אבל מציעה לך עוד דרך לשמוח באמת בבת שלך עוד בהריון.

ואגב, אני קוראת את שאר הדברים שכתבת על היחס של המשפחה של בעלך לבנות. בעיני זה ממש חמור. את כאמא צריכה לבדוק ולעמוד על זה שיתיחסו לבת שלך באהבה ובחום, בלי השוואות לנכדים אחרים. תכניסי לך את זה כבר מעשיו לראש שאין מישהו ששוה יותר, או שראוי ליותר אהבה מאו יחס, כדי שבבוא הזמן תוכלו לעמוד על זה מול המשפחה. (ואם לא - הייתי מפחיתה את הביקורים שם. מניסיון כואב - הדברים האלו יכולים לפגוע מאוד מאוד בילדים, וכשהילדים רואים שההורים עומדים כנגד זה - זה מחזיר את הביטחון).

אבל הרבה נשים הן כאלה, זה גורם לי לחשוב - מה אם הבת שלי תהיה כזו? אני מאחלת לה שתהיה מה שתרצה ומה שהיא תבחר, אבל אולי זה יעיב על הקשר שלנו? אולי זה יגרום לנו לא להתחבר אחת לשניה ולריב? 

את צודקת במליון אחוז בזה שאפשר להגיד שגברים יותר פרייארים ופחות אוהבים לחפור בדברים ולברר אותם עד הסוף ופשוט מעבירים הלאה, זה משהו שמוציא אותי מדעתי כשאני רואה אותו אצל בעלי, ומצד שני לפעמים אני מסתכלת על זה ואומרת "הלוואי והייתי כמוהו", פשוט מעבירה דברים ולא נתקעת על קטנות ושטויות, אבל אני בכל זאת בת (תודה לאל והדברים האלה מפריעים לי. הפחד שלי זה איך זה יהיה עם הבת שלי. איך אני אתמודד איתה כשהיא תחליט שהיא עושה ברוגז 3 ימים? או בוכה מכל בובה שהיא לא קיבלה? לא התמודדתי עם זה אף פעם, אלא רק מהצד השני - עם אמא שלי הייתי מסוגלת לא לדבר ימים שלמים ולא להגיד לה למה, ועם בעלי גם, עד שעבדתי קשה מאוד על עצמי ולמדתי להגיד מה מפריע לי. אבל כשזה מגיע מצד נשי אחר (חברות וכאלה) פשוט אין לי כח לזה, אני מוכנה לשבת לדבר על מה שצריך, אבל לא להתקע ימים שלמים על דברים ולהתקטנן על כל מילה שיוצאת מהפה.

בנוגע למשפחה של בעלי - ניסו לפני ואני מניחה שגם אחריי ינסו. אין מה לעשות עם זה. הנושא ידוע ומדובר במשפחה ועדיין, אין רצון לשנות אותו, ואני גם לא בטוחה שיש לי כח לנסות לשנות אותו. זכותם לא להתחבר ולא לאהוב. זה מפחיד אותי אבל אם אתעקש איתם זה מה שיגרום להם לאהוב את כולם אותו הדבר? ההפך.

אני יודעת שלא מגיע לילד אחד שיאהבו אותו פחות מאחר, אבל אני אשקר אם אני אגיד שאין לי אחיינים מועדפים. אני כמובן לא אגרום לאף ילד להרגיש לא אהוב, ואתייחס לכולם שווה בשווה, אבל יש ילדים שמעייפים אותי יותר וגורמים לי לרצות לא לבוא בשבתות שהם נמצאים. פשוט כי אין לי כח. אבל אם אני כבר שם - אני מאה אחוז עם ילד שניגש אליי ואתייחס לכל אחד בתשומת הלב שמגיעה לו.

אני יכולה לומר לך שגיסתו של בעלי ניסתה לעמוד על זה ולגרום למשפחה להתייחס בצורה שונה אל הבת שלה. היא גם ניסתה להראות להם שיש דרך אחרת לחנך והיא בכלל, לא עומדת ב"רף" שהמשפחה הציבה. זה גרם לריחוק ולהרבה מקרים לא נעימים. לא רוצה להיות שם. אני אוהבת שם את כולם אהבת נפש, ועם כל הביקורת שלי עליהם הם כמו משפחה שלי ואני לא רוצה להגיע למקום של סכסוכים על נושאים שהם מקובעים ואין שום דרך לשנות אותם.

אני מקווה שאני אלמד לנווט בין כל הטיפות האלה ושהילדה שלי לא תרגיש מחסור באהבה.

סליחה על החפירה

סתם עלה לי תוך כדי שקראתי מה שכתבת -

במשפחה שלך ועוד יותר של בעלך, נשמע שמעדיפים בנים, והבנות גם "ממשות" את ההעדפה הזאת ומתנהגות בהתאפ בצורה מעצבנת.

אני לא מבינה גדולה אבל חשבתי שאולי חלק מההתנהגות המעצבנת היא כי הן הזן הנחות יותר בבית. אין מצב שהאמא מעדיפה חזק בנים והבנות לא תרגשנה את זה.

תחשבי על זה אחרת: מה שראית זה אצל אחרים, מה שאצלך זה תלוי בך.

את יכולה מההתחלה לא להעדיף דווקא בן וגם לחנך את ביתך לא להיות מעצבנת.

אני יכולה לומר לך שבאמת יש התנהגות טיפוסית כזאת, אבל בבית שלי ההורים חינכו אותנו מאד בראש גדול ובוגר ואחותי ואני תמיד היינו מחוץ למריבות הקטנוניות שיש בהרבה כיתות. אז תנסי לחשוב שזה תלוי בהרבה בך. ואת לא רוצה שהיא תרגיש שאת העדפת בן תחתיה ולכן את צריכה כבר מעכשיו לחשוב ההפך - הכי מתוק זה בת נעימה וטובה ובוגרת! מכירה הרבה הרבה כאלה, במיוחד בנות בכורות!

(רק מסייגת שלי יש בת וזה מה שהכי רציתי בעולם אז לא עמדתי בהתמודדות שלך..)

פתאום הכל נראה הגיוני. 

אחת הסיבות שפתחתי את השרשור הזה היתה כי אני באמת רוצה לנער את כל הדיעות הקדומות ולגדל את הילדה שלי בלי שתרגיש חס וחלילה שהעדפתי משהו אחר על פניה.

ככל שאני קוראת פה תגובות ככה אני יותר נרגעת.

התגובה שלך מאוד עזרה לי לסדר דברים בראש.

תודה

אני באמת מתפללת רק על בריאות שלי ושל העובר

אבל:

א. תופתעי כמה הבת שלך יכולה לכבוש

במשפחה של אמא שלי ר"ק בנים "שווים" אבל יש כמה נכדות שבכל זאת כבשו את לב הסבא-סבתא ויש להן מקום מאד מאד של כבוש (במיוחד על הרקע של כל הנכדין הבנים, משפחה של בנים)

ב. יש בנות שהן כמו בנים. לי יש בן ראשון, והוא עדין פחד ממש כמו ילדה ולעומת זאת הבת שלי היא השניה והיא שדונת קטנה

מצד אחד אוהבת בגדים יפים וענינים אבל מצד שני היא שובבה בטירוף ואפילו הגננות שלה אטומרות שהיא ממש בן קטן (אנחנו קוראים לה בנה בפתח קמץ)

ג. כמו שכבר כתבו לך - בת תחילה סימן יפה לבנים 

אה, ועוד משהו, בנות נורא קשורות לאבא, הבת שלי (בת שנתיים) קשורה לבעלי ברמות הזויות (ברמה שמפריע לה שאני והוא מדברים בשקט או משהו) וכל היום מתווכחת עם אחיה הגדול - "זה אבא שלי, רק שלי"

המון המון נחת - הריון קל, לידה קלה ובידיים מלאות בתינוקת מתוקה אהובה ובריאה!!!

אני מתפללת כל יום על הבריאות של הקטנה הזאת. אני חס וחלילה לא מעדיפה מין על פני בריאות. התפילה הראשונה שלי היא בריאות. אני גם לא מתפללת לזכר מן הסתם כי כבר אין טעם עכשיו. אני פשוט מנסה למצוא את הצד השני, זה שגידל בנות ולראות מה זה באמת ולאן אני נכנסת. בתור מי שהתרחקה מנשים כל חייה, זה טיפה מלחיץ לקבל אחת כזאת במתנה

אצלנו במשפחה דווקא הנכדות פחות כבשו את הסבתא. יש לה העדפה מאוד מאוד ברורה לנכדים מסויימים. היא אוהבת את כולם אבל אי אפשר לפספס את האהבה שלה לנכדים מסויימים.

משום מה נורא מפחיד אותי שהילדה שלי תהיה פחות אהובה על ידי המשפחה, כי אני רואה את אחייניות של בעלי שאף אחד לא מסתדר איתן. 

בנוגע לבעלי - הוא נורא נורא בן באופי שלו, הכי שובב בעולם, כדורגל כל יומיים, הוא קונה כל דבר שטס על שלט, כל אחיין שלו שהוא רואה הוא ישר מרים ומעיף באוויר ומשתולל איתם בלי סוף.

נכון שיש גם בנות שובבות, אבל לרוב הן יותר רגועות והמשחקים שמעניינים אותן הן בובות ומסיבות תה אני קצת חוששת שבעלי לא ירגיש חיבור ולא יהיה מסוגל לשבת לשחק איתה באופן רגוע. הוא לא מאלה שמסוגלים לשבת בשקט.

תודה רבה על התגובה

ואיך שבעלי משתולל איתה...

היא חולה עליו, ישר שהוא מגיעה היא מתחילה לגרות אותו שישתולל איתה.

בנות יודעות להתחנף ולגרום שיאהבו אותם גם בלי שרוצים.

ילדים הם לא כמו אחיינים/ אחים/ נכדים. נתינה מולידה אהבה.

אתם תאהבו אותה כי היא הבת שלכם.

אני בטוחה שנאהב אותה. 

אלו סתם חרדות של הריון ראשון שמגיע עם משהו שלא ציפיתי לו.

תודה

דבר ראשון, התיאורים שלך על בעלך מאד מזכירים את בעלי.... שובב עולמי שחמותי מוכנה להודות שהרבה מהתעלולים של הבת שלי כבר ירדו לעולם לפני עשרים ושמונה שנים כשבעלי כבר ניסה אותם...) גם עם בנות אפשר לכייף, וזה ממש לא נכון שכל הבנות הן כבדות וסנוביות (אם אותי החנונית בעלי הצליח למשוך לטיולי ג'יפים הכל אפשרי)

הבת שלי לדוגמא לא משחקת בבובות באופן קלאסי של ילדות, תמיד עגלת הבובות מעורבת בתאונת דרכים, מתהפכת, הבובה "זהו, נהרסה הבובה" כלשונה והאמבולנס והמשטרה פליימוביל נכנסים לפעולה....

דבר שני - הגיוני שיקח לך זמן להתחבר לסגנון ולאופי שלה, אבל תראי שאם תחזיקי ממנה עולמות - ככה יסתכלו עליה

בהתחלה אפשר לעשות את זה מעושה - להגיד לעצמך וגם במשפחה של בעלך משהו כמו: צ'וצ'קית המטריפה עשתה ככה, צ'וצ'קית הכי הכי, כשהיא גדלה להציג התנהגויות חיוביות שלה (כמו עמידה על זכויותיה ודעותיה) באור הנכון - זה עובד בסוף.... (גם על עצמך וגם על המשפחה כולה)

תראי שאם את ובעלך (במיוחד הוא... הוא "משלהם"...) תשדרו שאין כמוה - ככה יתייחסו אליה, נכדים זה לא ילדים - בסוף הם יפתחו את העיניים ויתנו לה את המקום שלה, גם אם באופן כללי היתה להם גישה שונה... תני לזה את הזמן

מסכימה איתך שעם העבודה שלי על עצמי והדיבור וההתעסקות בזה אני ארגיש אחרת.

אני יכולה לומר לך שברגע שיצאנו מהסקירה וגילינו שזו בת סחבתי את בעלי לשילב ואמרתי לו - יאללה מתחילים להסתכל על בגדים לבנות קטנות. אני כן מרגישה שככל שאני מתעסקת בזה יותר כך אני גם מתחברת יותר. וזו המטרה שלי.

אני לוקחת לתשומת ליבי את הנושא הזה של ההתייחסות אליה ואיך זה ישפיע על אחרים.

אני כן יכולה לומר לך שגיסתו של בעלי חולה על הבנות שלה ומדברת עליהן המון, ועדיין, במשפחה מאוד מרוחקים מהן. אולי זה קשור לאופי שלהן, אבל אני מקווה שזה לא יהיה כך במקרה שלי. ואם כן, שהבת שלי לא תרגיש את זה אף פעם...

לפי הרצון והדאגה שלך - את עומדת להיות אמא נהדרת!!!

דוקא בגלל שיש למשפחה של בעלך בנים הכי כיף שיצא בת שתדעי שהיא תיהיה מיוחדת .

אז למשפחה של בעלי לפני שילדתי את בכורתי היה למעלה מ10 בנים וככ שמחתי שיש לי בת תחשבי היא תיהיה מלכה שם.

וגם בעלי ככ מחובר לבנים והוא והבנות שלי במיוחד עם הבכורה חיבור מושלם ,כשזה יהיה הבת של בעלך הוא יזרום איתה והם יהיו חברים טובים ...גם עם השלטים וגם עעם האחרים ויש הרבה הפתעות בחיים..

דוגמה כמו שהיא משיבה בתבובות על הספה והיא כאלו הגננת ובעלי זורם איתה ויושב איתה כאלו הוא הגננת השניה..

לגבי החיבור עם האמא לבנות ,אני תמיד אומרת שזה תלוי באמא.

אני אוהבת את אמא שלי מאד אבל אני למדתי שבשביל חיבור מושלם אתה לא יכול לחנך ולחנך ופעם ב.. לזרוק חום ואהבה...

[זה משו שאני אמורה לפתוח לזה שרשור בפני עצמו ..]

אני בעד לחנך באהבה כך הבנות יהיו חברות.

[ולדעתי מנסיון שעקבתי אמהות שחנכו בקשיחות וניסו אחכ להתחבר לבנות ,זה לא עבד!!

להיות עם הילדים פתוחים שירגישו בנח לשאול מה שהם רוצים..תמיד לחבק לנשק לפנק .לצחוק איתם על טעויות ולהסביר בניחותא טעויות שעושים..ולזרום....לא להתיר את האיסור אבל להסביר באהבה..

הבנות הדעתניות, החכמות ואלה שעומדות על שלהן נתפסות כנודניקיות וקשות.

יש על זה הרבה שיחות אצלהם במשפחה.

ודווקא מאוד רציתי בת עם דעות משל עצמה, אחת כזאת שיודעת מה היא רוצה. 

אני רואה את אחייניות של בעלי ואיך המשפחה *לא* מקבלת אותן וקשה לי עם זה. ולעומת זאת הבנים נסיכים שם. גם הגדולים חונכו להיות המלכים של הבית. הכל מורגש שם בצורה מאוד ברורה.

יכול להיות שזה לא צריך לשנות לי בכלל, אבל אני מפחדת שהבת שלי תגיע לשם ותרגיש את הכל... זה משהו מעוות גם בתפיסה שלי שצריך להשתנות. 

אשמח לשמוע עוד קצת על הנושא של חינוך וחיבור לאמא מהצד שלך. אני עוד לא יודעת איזה אמא אני אהיה, ואני כן רוצה ללמוד להתחבר לבת שלי ולתת לה תחושה שאני חברה שלה ומצד שני היא גם תצטרך חינוך מן הסתם.

אם תפתחי שרשור אני בטח אקרא

בגלל החשש מהמשפחה של בעלך.

אז אולי הצעד הראשון שאת צריכה חלעשות הוא להיות עם אצבע על הדופק ובאמת לעקוב ולראות מה היחס ולהאיר את עיניהם של הסובבים כדי שזה לא יקרה עם הילדה שלך.

מה גם שיכול להיות שהיחס לא נובע מעובדת היותם בנות, אלא מהזן ומהאופי הספציפי שלהם..

חוץ מזה, שילד מקבל את עיקר הבטחון והאהבה שלו מההורים שלו.. כך שדעת הסבתא פחות חשובה לו

ראשית, הבאסה מאד מובנת.

ברור שאת שמחה בהריון ומודה לה' עליו.

אבל רצית בן ויש לך בת וזה מבאס אותך.

קבלי את עצמך עם הקושי הזה.

זה לא אומר שאת לא בסדר

או שחלילה לא תאהבי את ביתך.

אולי ייקח לך קצת זמן להיקשר אליה אחרי הלידה,

וזה גם בסדר לגמרי.

אפילו נשים שציפו מאד לילד

לעתים מתקשות להיקשר אליו אחרי הלידה,

וזה ממש בסדר.

לאט-לאט ועם הזמן את תיקשרי אל ביתך

ותאהבי אותה בע"ה.

טוב שאת יודעת שיש דברם באופי של בנות

שקשה לך איתם.

המודעות העצמית הזו יכולה מאד לעזור לך

לעבוד על עצמך אם וכשתיפגשי מול הקושי הזה

בביתך.

בכל אופן, מה שאת חשה זה בסדר ואני מאמינה שזה יחלוף

ותרגישי חיבור ואהבה ענקית לגוזלית שלך.

גילוי נאות: אני אמא לשלוש בנות

נסיכות אמיתיות ומודה לה' על כך.

בנות זה פשוט מתנה לאמא.

וכמובן שגם בנים : )

הביאוס מגיע ממקום של פחד מהלתמודד עם הדבר הזה.. בגלל זה מאוד חשוב לי ללמוד את המקום הזה לפני שהקטנה תגיע כדי שאוכל לתת לה את התחושה הכי אהובה שיכולה להיות.

היי,

קראתי את מה שכתבת והאמת שמה שזה עורר אצלי זה יותר את הרגש של הילדה ופחות את הרגש של האמא,

ואני חייבת לכתוב לך את זה בשביל הילדה..

ההורים שלי מקסימים וטובי לב. אבל אני גם גדלתי בבית שבו הבנות נחשבות פחות, והבנים יותר.

זה אף פעם לא בא לידי ביטוי בשום פעולה קיצונית, סתם הרגשה כללית כזאת שאני ואחיות שלי- וגם אחים שלי אם לומר את האמת- הרגשנו.

זה לא פשוט בכלל לגדול בהרגשה שאת סוג ב, ואגב- עד גיל מאוחר את אפילו לא מבינה למה.

כשאת סוף סוף מבינה למה זה גרם אצלי למרד, זלזול בהורים על התפיסה הפרימיטיבית שלהם, ובאיזשהו מקום אני דיי בטוחה שעשיתי כמה וכמה דברים כדי "להחזיר" להם על ההרגשה שליוותה אותי בילדות.

לוקח זמן ועבודה עצמית להחזיר לעצמך את הביטחון שאת טובה, מוצלחת, למרות שאת בסה"כ בת.. 

ההרגשות שאנחנו סופגים בילדות נשארות איתנו כל חיינו. אנחנו מרגישים גם דברים שהמבוגרים לא חושבים שאנחנו שמים אליהם לב. וקשה, קשה למחוק אותן.

בבקשה בבקשה בבקשה שימי לב שההתייחסות הזאת לא נכנסת אלייך הביתה. בבית של בעלך היא פחות נחשבת? תתיחסי אליה את כאילו היא מלכה כשאתן שם! תרוממי אותה!

ואצלך בבית תאהבי אותה בלי שום קשר למין שלה.

בתור אמא אני יכולה להגיד לך שאני מבינה את האכזבה, אני רציתי בת ראשונה ויצא לי ב"ה בן מתוק ומקסים וגם התבאסתי בהריון

אבל אחרי שהוא נולד התאהבתי בו נואשות וממש לא אכפת לי מה המין שלו..

שתצליחי!

בגלל זה אני מנסה לעבוד על זה מעכשיו.

אני בטוחה שמרגישים את כל זה, אני רואה את זה גם במשפחה של בעלי, אמנם שם צוחקים על זה אבל אני יודעת שזה כואב באיזה מקום. זה גם מביא אותנו לרצות בנים יותר מבנות.

אוף, זה הזוי לגמרי. נראה לי נורא מעוות להתעסק בזה.

כתבת "כשאת סוף סוף מבינה למה" - מה גרם לך להבין בסוף?

תודה רבה על התגובה מהצד השני  

זו תהיה הראשונה שלי ב"ה, אבל יש דברים שאולי אני לא אשים לב אליהם והיא כן...

אשמח לשמוע אם את רוצה לענות על זה

אני לא יודעת אם יותר גרוע להכחיש או להודות בדבר כזה. אצלינו העניין די פתוח על השולחן וכולם יודעים את זה וגם צוחקים על זה. אין שם רגשות רעים בנושא והבנות מקבלות את זה באהבה.

מעולם לא התלונן שאין לו בן.

או שהוא קיוה לבן...

ובכל התמונו והוידאו רואים את זה בבירור

אנחנו כולנו קשורות אליו מאוד...

אבל- יש לי ארבע בנות.

צריך להגיד יותר מזה?

תענוג צרוף. ארבעה עולמות מיוחדים.

בת בכורה? מתנה משמים!! את יודעת איזה קשר מיוחד, את יודעת כמה היא תהיה יד ימינך?

בתים של בנות לרוב רגועים יותר, מלאים בדפים וטושים ומספריים ודבק ומדבקות. איזה כיף.

והכביסות הן של בגדים ורודים וסגולים (וקצת כתום וקצת תכלת)...

וברור שזו הנאה מיוחדת להלביש בנות...

אני מודה שלפני שהתחתנתי תמיד לא הסתדרתי עם בנות קטנות. לא סבלתי איך שהן נמרחות עלי, ולא סבלתי את הקטנוניות שלהן.

גם היום זה משגע אותי לפעמים, אבל היום הן שלי...והן מתוקות ומיוחדות של אחת בדרכה שלה.

אל תחששי. בת זו ברכה גדולה ומתוקה. אין שום ספק בענין.

ויש לי שתי בנות נסיכות באמצע ובסוף, אבל כמה הייתי שמחה לעוד .

שבמחסן יש לי שקית קטנה עם בגדי בנים יפים שהגיעו אלי ומחכים לזמנם...

זה בהחלט מעודד!

בגדי בנות אני לא סובלת. אין לי בגד אחד ורוד או סגול בארון, הכל אצלי צבעים כהים. ומצד שני - מי אמר שבנות חייבות ללבוש ורוד? 

בעזרת ה' נצליח לגדל את הקטנה הזאת להיות בן אדם טוב, עם מידות טובות וכיבוד הורים והלוואי והיא תהיה יד ימיני וחברה טובה שלי. 

אני מעולם לא לבשתי ורוד, אבל פתאום גיליתי שקניתי לעצמי שתי חולצות ורודות בלי לשים לב

אם תכנסי לחנות בגדים תראי שהרוב המוחלט של הבגדים לילדות קטנות זה בצבעי ורוד סגול כתום...אז באמת לא חייבות ללבוש ורוד אבל לפעמים זה מה שיש, ובעיני זה גם יפה...

והעיקר זה באמת שהיא תהיה שמחה עם נפש בריאה.

נעימה, חמה, מודעת לעצמה ופתוחה לשינויים - מידות חשובות. 

בהתחלה לא התלהבתי מבנות... אבל אחרי שהן נולדו התאהבתי.

הן כל כך כיפיות וזורמות עם כל דבר. ואצלנו גם הבנות משחקות במכוניות ומשחקי בניה ולא רק בובות וברביות.

הן אוהבות מאוד את שנינו, אוהבות להתרפק על אמא ולהשתולל עם אבא. משתוללות אבל קל מאוד להרגיע אותן ומשתפות פעולה יפה. ממה שאני רואה דווקא עם בנים לפעמים קשה יותר, הם היפרים או הולכים מכות כל הזמן...

אבל זה באמת לא משנה, אני מקווה שהקטנה הזאת תהיה בריאה, ותהיה מה שבא לה

איך אפשר לעבור 9 חודשים בלי לדעת את מין העובר?? 

אני התחרפנתי עד הסקירה. היתה לי תחושה מאוד חזקה שזו בת אבל עד שלא קיבלתי תשובה ודאית דיברתי אליה כאל בן ואפילו בשם שחשבנו לקרוא לילד אם הוא יהיה זכר..

תכנסי לראות את הפרסומת של אולוויז, על מה מלמדים בנות שהם ומה באמת. "איך זה לרוץ כמו בת" וכאלה. 
יש לי 2 בנים, ואני אומרת שכשהיה לי בת היא תלבש כחול, וירוק, וצהוב ואדום וסגול. מקווה לא לקנות לה כלום ורוד. ממש. כי בנות מקבלות רק ורוד ומכניסים אלראש מה בת צריכה להיות. אני אתן לה את כל הצבעים בעולם. ורוד היא תקבל מספיק (יותר מדי) במתנה, אני אדאג לה לכל שאר הצבעים.

עוד משהו- כל אדם יש לו נטיות לתחביבים וכו. תלוי גם למה את מנתבת את זה. אני אוהבת אפיה ונגרות. באמת, אם הייתי צריכה לעבוד במקצוע בלי קשר להכנסות- הייתי בוחרת באחד מאלה. את יכולה לשלוח אותה לחוג נגרות, או לבנות ביחד בית מעץ. אל תיקני לה בובות אם את לא רוצה. קני לה בובת דובי או חמור או חתול. (לבן שלי יש סוס). 

אצלי גם בנים וגם בנות ילמדו אומנות לחימה. הם יוכלו לבחור איזה- קפוארה או ג'ודו או כל דבר אחר. 

ובעניין החברתי- אצלנו יש העדפה לנכד מסויים. יש נכד אהוב ונכדה אהובה. אז יש לי 2 בנים, אחד הוא הנכד האהוב והשני לא. לא אוהבת את זה בכלל. אין לי הרבה מה לעשות. מה שכן- כשקונים מתנות לאהוב אני מכוונת את זה שידעו שניהם שזה מיועד לשניהם. הקטן עדיין קטן ולא מבין, אז בינתיים לא נורא. אני מוטרדת מה יהיה בעתיד... אין לי אופציה לריב איתם, זה ככה אצלם כבר שנים. פשוט לא אוהבת את זה. אצל אמא שלי היה נכד אהוב אחד- כשהיה רק נכד אחד. עכשיו יש 2 ילדים אהובים. בעז"ה יהיו לה מלא נכדים הכי אהובים. בלי דרגות ובלי כלום. ככה אני גדלתי, ולעומת זאת ככה בעלי גדל. אני מנסה לכוון אצל המשפחה שידעו שכולם שווים, לא משנה מי יותר "חמוד" או "יפה" או "שובב". מנסה להשלים את היחס בעצמי.

לפי מה הם החליטו שזה הנכד האהוב וזה לא?

סתם מתוך עניין..

במשפחה של בעלי יש קטע שנותנים מלא תשומת לב לקטן (כי הוא חמוד ומתוק..) ופחות לגדול (כי הוא כבר גדול..) ואנחנו כל הזמן מעירים על זה וזה מסתדר לחודש וחזור ואז אנחנו מעירים שוב..

אבל כשקונים מתנות ברור שקונים לשניהם, לא??

זה היה נכד מסוים, עד שהגדול שלי הפך לבן חצי שנה בערך. מאז הוא האהוב. נולדו עוד נכדים אחרים, גם אצלנו וגם אצל אחרים, אבל הוא האהוב. 
עד עכשיו קנו מתנות אצלנו רק לגדול. אני לא יודעת אם זה כי הוא גדול והשני לא מבין, או כי הוא אהוב..
לנכדים אחרים כן קונים מלא מתנות..

אבל כשמוציאים את המתנה כשאנחנו שם לוקחים את ה"אהוב" ומראים לו את המתנות בהתלהבות, והשני רואה אותם אחרי חצי שעה בערך.. לא מספרים לשני על המתנות בכלל...

להרגיש שונה כשהיא תגדל בחברת בנות. 

אני מאוד רוצה לתת לה לגדול כמו שהיא רוצה, ולהתפתח לכיוונים שלה, העניין הוא שאני לא מכירה את הכיוונים שלה.

אמנם אני בתור ילדה שיחקתי בבובות וכאלה אבל בהמשך כבר לגמרי נטשתי את הצד הנשי המוחלט ומצאתי את האמצע שלי בנושאים "נשיים". 

אני אלביש אותה כחול, ושחור, וירוק ופחות או יותר את כל גלגל הצבעים. אבל אני מאוד מאוד מפחדת לכוון אותה לסוג בן אדם שאני. זה לא שאני טום בוי אבל אני גם לא מהבנות שמתעסקות בלי סוף במראה, בבגדים, בנעליים, לא הלכתי אף פעם לחוגי ריקוד או בלט, ואני כן רוצה לדעת שהבת שלי תעשה מה שהיא רוצה ואם היא רוצה לרקוד בלט בחצאית טוטו ורודה אני  בטח לא אמנע את זה ממנה. אני רק מקווה שזה לא יגרום לאיזה ריחוק בינינו...

בעניין החברתי - איך את רואה את זה שילד אחד הוא אהוב והשני פחות? ואיך את מנסה לכוון את המשפחה לכך שידעו שכולם שווים?

טוב שהקטן עדיין לא מבין, כל כך כואב לי על ילדים שגדלים בתחושה שאחרים יותר טובים או מוצלחים או אהובים מהם.

במיוחד כשזה בתוך המשפחה. אני יכולה לומר לך שאצלנו כשאחיינית של בעלי מגיעה יכולים לצעוק עליה ולהתעצבן עליה (כמובן כמובן בגבול הסביר ולא חס וחלילה דברים קשים) לאמא שלה זה נורא מפריע אבל היא גם לא תמיד שם בשביל לעמוד לצידה. כתבתי כבר לאחת הבנות פה בשרשור שזה נורא נורא קשה לעמוד מול דיעות מוצקות שנבנו במשך שנים. אני באמת לא יודעת איך לעמוד מול זה. 

לא יודעת למה כל כך מעסיק אותי כמה אחרים יאהבו אותה. 

אני יודעת שכשאני מחוברת לילד זה עד הסוף, והאהבה שלי תהיה טוטאלית ואני אשקיע את כ-ל כולי בילד, אבל מפחיד אותי שהבת שלי לא תקבל את זה חזרה. ורוב הסיכויים שזה מה שיקרה...לא שאני מתחשבנת אבל בכל זאת, אני יודעת כמה אני מעניקה לאחיינים של בעלי.

את חושבת על כל הדברים האלה עוד לפני שהיא נולדה. באמת זה מיוחד.

אני יכולה להגיד לך על עצמי שאני מעולם לא התעסקתי בענייני בנות כמו שתיארת. לא בלט ולא בגדים, לא איפור ולא דברים מהסגנון.

אבל כשיש לך בת- היא עולם ומלואו בפני עצמה. והאמת שנחמד לי שיש לי בת שאוהבת להמציא כל מיני מחולות ולהכין לעצמה עגילים ולאפר את עצמה (לא היתה ברירה...קנינו לה ערכת איפור של ילדות...עדיף מאשר טושים על העיניים והצפורנים..). אני לא מרגישה שזה גורם לריחוק. ממילא היא שונה ממני בעצם העובדה שהיא אדם אחד ומצד שני- גם דומה לי כי היא הבת שלי.

אני חושבת שבע"ה תלדי בשמחה, ותתחברי לתינוקת שלך, ועם הגדילה וההתפתחות שלה- גם את תגדלי ותתפתחי בתור אמא שלה. את לעולם לא יכולה לדעת מה את תרגישי או תעשי כשהיא תהיה בת חמש או חמש עשרה.

וגם אם תלכי להופעת סוף שנה בחוג בלט עם הרבה ילדות לבושות חצאיות ורודות- אני די משוכנעת שאת תהיי מבסוטה ממנה ובעיקר- מזה שהיא שמחה וטוב לה.

כדי חס וחלילה לא לתת לה הרגשה שהיא לא רצויה.

אני בטוחה במליון אחוז שזה סוג של "שיעור" שאני צריכה לעבור, ולא סתם נשלחה אליי בת כדי שתעזור לי לתקן הרבה דברים בעצמי.

אני יודעת שזה נראה כאילו אני מסתכלת מאוד רחוק וקדימה, אבל משום מה זה נורא מעסיק אותי. פשוט כי הייתי בטוחה שאני אלך לראות את משחקי הכדורגל של הבן שלי ובמקום זה אני אלך למסיבת סיום חוג בלט

מרגיע לדעת שאת לא מרגישה ריחוק ממנה אפילו שהיא שונה ממך. אני מניחה שאלמד את זה ככל שהיא תגדל ותתפתח. אני בטוח ארגע מכל המחשבות האלה ואתן לחיים לזרום לכיוון שלהם.

תודה על התגובה

אל תחשבי כל כך קדימה.. תהני מהרגע!

אהבתי את השאלה הכנה שלך, אבל עוד יותר אהבתי את התגובה שכתבת לכל אחת/ד שהגיבה!

כמה קבלה, פתיחות, אהבת אדם. כיף ומרגש! 

שיהיה הריון קל, לידה קלה ועוצמתית ונחת אינסופי!

בלי נעליים הוא רץ, בחנות הלך עם זה ממש יפה

נפל פה ושם אבל בסה''כ הלך.

רק בבית השינוי.

שמתי לו בינתיים 3 פעמים מאז הקנייה, כל פעם לחצי שעה, אולי קצת פחות. הוא כל הזמן נוגע בהן מאיו מנסה להוריד.  אני חוששת שזה לא נוח לו. למרות שקיבלתי הרבה מאוד המלצות על החנות הזאת קשה לי להאמין שעשו התאמה לא טובה 🤕

אז זה ממש הגיוני

לפי מה שאני יודעת אומרים לחכות יותר זמן בין תחילת ההליכה לנעילת נעליים

שההליכה יותר תתיצב.

אני מחכה חצי שעההאבל באמת נראה לי אני מגזימה

בכל אופן נראה לי זה פשוט ענין של הסתגלות.. ויעבור בעז'ה הנעל כבדה ולוקח זמן להתרגל למשקל שלה

ורק עכשיו קניתי לו....

הוא ילד שב"ה לא מפסיק לרוץ

ועם הנעליים קשה לו יותר. אבל מלבישה ללבישה הוא מתרגל.

אני חושבת שזה נורמלי....

מלא נחת

אבל גם אם היה לו נוח עם נעליים לא כדאי לשים לו בבית.

אפשר גרביים נגד החלקה.

כבר חששתי שהלכו 400 שקל לפח.

אל תשאלי למה במחיר כזה, בשום מקום לא היה משהו יפה במידה שלו. כבר חששתי שהכסף לפח. 

אני מלבישה לקטנצ'יק כרגע נעליים ישנות של אחותו הגדולה כשהייתה בגילו 😅

אלה נעליים טובות מפפאיה ששמרתי, וגם ככה לא אכפת לו מהצבע בגיל הזה

אבל יש לי טראומה קלה - עשיתי את זה עם הילדונת פעם, סנדלים בצבע של בנים. ואז יום אחד המטפלת שלה אמרה לי שיש לה סנדלים (של בנות) מיותרים ואולי אני רוצה אותם בשבילה🙈 התפדחתי נורא שהיא חשבה שלא קניתי סנדלים חדשים בגלל קושי כלכלי או משהו...

בכל אופן, עכשיו כבר לא נשארו לי נעליים מהילדים הקודמים...

זה ממש נורמלי לשים לילד נעליים מהגדול

אני גם שמרתי נעלי צעד ראשון של הגדול, אבל זה במידה 21 - קטני רחוק משם 

הילד פשוט קטן

גם קטנטונת

לא קניתי לה נעליים רק עכשיו מתחילה ללכת וגם זה לא לגמרי

אבל מאמינה שגם היא תצטרך מידה קטנה ממש

זה פשוט עושק המחירים של נעלי צעד ראשון.

ושתהיה בריאה הקטנה הזאת, כבר בת שנתיים + ועדיין במידה 18.

התחילה במידה 16 שאין מידות כאלו בכלל בארץ.

יש מלא נעליים לא יודעת מה טוב ומה לא.

היה לי חשוב לקנות כי אנחנו מטיילים מלא ברחוב.

לבית אני לא צריכה, זה רק לגינה וכאלה 

עדיף בלי לפחות בחודש הראשון להליכה

הבן שלי כשהתחיל ללכת היה נופל הרבה ודווקא כששמנו לו נעליים זה נתן לו יציבות וביטחון

מקודם שמתי לו עוד פעם והשתפר.

הנחתי חתיכה של דבק נייר בחלק הקדמי שלא ישתפשף חחח עכשיו אני יותר רגועה עם הזחילה 

בעיקר בגינה, בחול ודשא. או נגיד על מזרנים.

הליכה על משטחים שונים ככה הוא ממשיך לחזק את כף הרגל מה שלא קורה בתוך הנעל. וגם יחשף לתחושות שונות.

מומלץ. (במיוחד שהתחיל ללכת רק לפני חודש ).

לדבר איתה: זה סיכוי ענק לגרום נזק.

בדימוי העצמי שלה, ואף בנושא ההשמנה עצמו.

לדעתי: לכבד את הבחירות שלה, זכותה. יחד עם זאת שווה ללכת לבדיקות דם ליתר בטחון, וכן להוציא את השטויות מהבית.

ממליצה לשמוע את הפודקאסט של מה בליבא עם רוני רמז

היא מדברת מדהים על עודף משקל

ממש גרמה לי לבכות איך גרמו לי לשנוא את עצמי ואת הגוף שלי...

בכללי, אין מה להגיד לה בעצמה.

אם היא תרצה ותפנה אליכם להתייעץ מה לעשות, אז תייעצי לה להוסיף פעילות גופנית , לשלב התזונה ירקות וכו'

די ברור שהיא כן שמה לב, וכרגע לא רוצה לעשות עם זה

כלום כי זה מלחיץ או אין לה כוח להתמודד עם זה או משהו בסגנון...

אני מאמינה שהנכון יהיה להתעלם, מקסימום לדאוג שהאוכל שמכינים בבית יהיה בריא יחסית...

תעזרו לי לחדד את הנקודה… זה מה שבעלי טוען

אבל התפקיד של הורים זה גם לחשוב לטווח ארוך... אני חושבת שכל מה שיגידו לה יגרום לה א. לאנטי, ולהוריד את הסיכוי שהיא תתחיל לאכול בריא או לעשות ספורט כי זה יהפוך למשהו שהוא מולכם במקום למשהו שמול עצמה

ב. לחרדה או דימוי עצמי נמוך, כי אם אתם מדברים איתה על זה זה כנראה ממש גרוע. וחרדה אגב הרבה פעמים גורמת להגביר אכילה רגשית ולא להוריד.

אני חושבת שדברים כמו להוסיף סלט חי לכל ארוחה ודברים כאלה, שזה להוסיף אוכל בריא בכללי ולא לחץ מולה. ואם היא מבקשת עזרה או מתלוננת על המשקל שלה אז אפשר להציע עזרה בעדינות. אבל לא לבוא ולדבר איתה מלכתחילה.

שנערה בת 15 לא שמה לב שהיא השמינה

יכולת ההשפעה ההורית לגבי אורח חיים ותזונה נכונה היא ב

1. אוכל בריא זמין בבית

2. דוגמא אישית

3. חוסר שיפוטיות

4. השארת יכולת הבחירה בידי הילדה

בכל גיל

ובפרט בגיל 15

כי נערה בת 15 בטוח שמה לב שהשמינה ומן הסתם מתעסקת עם זה בלי סוף. אז בתור הורים נראה לי חשוב לפתוח ערוץ תקשורת דווקא סביב דברים לא מדוברים. למתבגרים יש נטיה להכנס לסרטים סביב דברים ולחפש תשובות ופתרונות במקומות שהם לאו דווקא חיוביים או מקדמים.

כמובן לשים לב טוב לתוכן השיחה. לזכור שבתור הורים אין לכם מטרה לגדל ילדה רזה, יש לכם מטרה לגדל ילדה בריאה שאוהבת את עצמה.

הייתי ממקדת את השיחה בנערה וברגשותיה - איך היא מרגישה עם עצמה? האם היא זקוקה מכם לעזרה כלשהי בנושא?

מדגישה אלף פעם שהיא אהובה בדיוק כפי שהיא. באופן כללי, לנסות להתפעל ממנה באופן יזום כמה שיותר. לאו דווקא מחלקים חיצוניים - מכשרונות, תהליכים יפים, חברויות יפות, כל מה שמסייע לנערה לפתח דיבור פנימי אוהב וחומל כלפיי עצמה. 

סליחה על הנחרצות, אבל שבעלך ילך לעבוד על עצמו לקבל אותה ולאהוב אותה כמו שהיא היום.

בלי זה, כל דיבור וכל פעולה רק יעשו נזק.

היום זה מאד אופנתי "לקבל את עצמי כמו שאני" אבל בואי לא ניתמם… גם אם נשתוק (כמו עד עכשיו) יש סיכוי גבוה שבשלב מסוים היא תבין שהיא שמנה מאד והיא כנראה לא תהיה מרוצה מזה.

אולי גם יש הבדל בין מישהי שמגיל צעיר היתה שמנמונת לבין מישהי שהשמינה מהר ובאופן פתאומי יחסית בעקבות הפסקת טיפול תרופתי.

לא מצליחים לעצור עליה במשקל/ לעשות ספורט/ לאכול ירקות במקום פחמימות

כי זה קשה

מאד

לילדה בת 15 הקושי פי כמה וכמה

מודעות אפשר לעורר

בצורה נכונה

בעיקר מדוגמא אישית

רוב הסיכויים שניסיון לעורר מודעות ועידוד יפגע בה מאשר יעזור (כי זה עם פוטנציאל גבוה לשיפוטיות והתערבות)

זה לא מאד משנה מתי ולמה קרתה ההשמנה

אלא

ששליטה על אוכל זה דבר מאד קשה

ומעטים האנשים שמשיגים את זה

אדם שלא חווה את התהליך הפנימי

לא יכול להבין אותו

האדם היחיד שיכול לעזור בנושא הזה

זה האדם לעצמו

שאר האנשים בעיקר יפריעו

(עם פוטנציאל גבוה שההורים הם אלה שמפריעים)

ומה ההורים שלי לא ניסו.

בסוף עד שזה לא הגיע מתוכי זה לא עזר.

אז ירדו 7 קילו והחזרתי 10.

מה לא ניסו איתי.

בסוף ברגע שהחלטתי, אי שם בגיל 17, הצלחתי להוריד 34 קילו ממשקלי.

אבל זה רק כשזה הגיע מתוכי.

לא הייתי מדברת איתה.

כן מכינה אוכל בריא יותר ומנגישה פירות וירקות.

כשהיא תרצה היא תיגש אלייך.

בגיל הזה אין סיכוי שהיא לא מודעת לעצמה.

שאמא שלך תסב את תשומת לבך למשקל שלך ותעודד אותך לאכול יותר פירות וירקות?

סליחה, אבל זה נשמע לי נורא.

לקבל אותה כמו שהיא זה לא להיתמם.

זה להגיד שיש בה עוד המון המון דברים חוץ מהמשקל.

יש לה תכונות אופי. יש לה שיער יפה. או עיניים יפות. אולי היא חברותית, או מצחיקה, או חכמה, או אכפתית מאוד. את יודעת. אבל היא מיליון דברים חוץ מ'שמנה'.

אז כרגע היא בעודף משקל. ואולי יום אחד היא תרצה להרזות ואולי לא. זה לא משנה.

מבחינתכם היא מהממת כמו שהיא וזהו.

(שוב, תחשבי איך היית רוצה שההורים שלך יתייחסו אלייך בנושא כזה. תראי כמה שרשורים כואבים נפתחים פה בפורום סביב הנושא. תחסכי את זה ממנה. בבקשה).

רוב אחיי היו אוביס בגיל ההתבגרות והגיעו למצבשרוצים מעצמם בלי שהעירו להם וירדו עשרות קילוגרמים לבד

לא להתערב, לקבל כמו שהיא

רם מפריע לבעלך בעין שיעבוד על עצמו ואפשר לדאוג שיהיה אוכל יותר בריא בבית שאת מגישה אבל לא יותר

לא הייתי אומרת לה לאכול פחות או משהו כזה

הייתי מתייעצת עם גורם מוסמך כמו פסיכולוגית ילדים (לא דיאטנית).

ושימו לב על מה זה יושב אצלכם, אני לא חושבת שמדובר רק בבריאות, אלא גם בתפיסה חברתית.

תשאלו את עצמכם, אם בדיקות הדם שלה יצאו תקינות, אם היא היתה אוכלת לא בריא ולא משמינה, אם הסכנה הבריאותית היתה בתחום אחר כמו חוסר שינה, עדיין הייתם נלחצים באותה מידה?

אני מניחה שיש כאן גם איזושהי תפיסה של דימוי גוף (לכולנו) ואתם דואגים לא רק בריאותית גם חברתית.

אני לא אומרת את זה כשפיטה, התפיסה הזאת נוגעת בכולנו, פשוט חשוב להיות מודעים לעצמנו ומה מניע אותנו.

ונכון בריאותית זה גם לא בריא, לכן כן הייתי מניעה אותה בדרך כלשהי, אולי שינוי כללי בריאותי של הבית, אולי ספורט משותף, הליכה של שתיכן, בלי קשר לשיח על נראות. ובעיקר מתייעצת עם גורם מוסמך.

זה קריטי במיוחד בגיל הזה.

זה לדבר על עצמך.

תשתפי אותה כאילו דרך אגב שאת רוצה קצת להוריד במשקל, אז את אוכלת יותר ירקות, תכיני לך סלט גדול ותגידי איזה טעים אם בא לה קצת?

תכיני כאילו לך ירקות בתנור וכד' ...

את לא מדברת עליה בכלל, רק על עצמך ועל בריאות וזה נותן לך כח, הקמח הלבן מעייף אותך ואחרי ירקות יש לך יותר אנרגיה. להכין דברים בריאים מגניבים כמו כדורי תמרים, בשבילך ומי שרוצה גם מוזמן.

מאמינה שהיא שמה לב לגוף של עצמה, זה בדיוק בגיל שמתעסקים המון עם הגוף, אם היא באמת מעוניינת לרדת במשקל יהיה לה קצה חוט - איך מתחילים, ושזה לא כזה נורא, ושאמא שלי מכירה את זה יאפשר להתייעץ איתה. 

שבת בבוקר עדיין מתלבטת לגבי העיקרית

עוקבת איתך 

ערב מרק עוף והמון ירקות עם קניידלך

בוקר עוף ותפוחי אדמה ברוטב תפוזים בתנור, אנטיפסטי

סדש קניידלך, ביצים קשות או חביתה,  אולי תפוחי אדמה מבושלים כמו כרפס

מצות

עוגה קנויה לילדים, פומלה ואננס, יש גם גלידה חלבית

סלט ירקות,  מטבוחה, אולי ממרח זיתים, מקלות גזר בתנור

מרק עם קניידלך בלילה

האמת לא מכינה לשבת כלום. אולי עוגות.

אבל הכנתי מלא לליל הסדר (אנחנו משפחה קטנה והכנתי לכל המשפחה של ההורים שלי 12 נפשות).

חלק נשאר וחלק אחרים יכינו.

הכנתי לערב חג (שלא יהיו רעבים):

חזה מתובל, שניצלים, פירה, סוג נוסף של פירה, ונקניקיות

לליל הסדר: עוף בדבש, תפוחי אדמה וגולאש בשר.

ליום- בשר מתוק עם בטטה ותפוא, והיה גם עוף בתנור.

וסלטים-

מטבוחה מרוקאית

כמה סוגים של חציל

סלק

פלפלים

בישלתי לפני החג עד 3 בלילה.

ומיציתי!!

היום לא רוצה לבשל!

וגם לחמניות מקמח מצה וקמח תפו"א (אלתרתי קצת ויצא יחסית בסדר ב"ה. העיקר שהקטנה אהבה, ועכשיו יהיה לה מה לאכול... נראה לי שבפעם הבאה אכנסי גם קמח שקדים, שיהיה קצת בריא)

הבת שלי מכינה מרק וחמין, וגם תפו"א וסלט גזר מרוקאי.

איזה מזל שלא כל הבישולים עליי🤭

אני פשוט חותכת לעיגולים דקים, מסדרת בתבנית ומפזרת מעל תערובת של ביצים, שמ"ז ותבלינים (הפעם הוספתי גם קצת קוטג' ושקדים טחונים).

אם יצא טוב או לא - נדע בשבת🤭

באיחור ממשששש

מכינה מרק קניידלך, חמין, בטטה ותפוא בתנור, קציצות מצות, לחמניות (מאבקה קנויה)

בישלתי ביצים קשות ותפוא (אם אספיק אכין בורקס מצה)

ואולי אקח עוד רעיונות מפה אם אספיק, או לחג שני…

וסלטים-אצלנו אוכלים סלטים חיים בעיקר.

פסטו

סלט ירוק עם שקדים

סלט כרוב

סלט מלפפון עגבניה..

והבוקר עוף בתנור עם תפו''א ובטטות.

הכי פשוט.

אין לי כוח לבישולים.

ערב

דגים ומרק עוף עם קניידלך

בוקר

קציצות מטוגנות גם עם חציל ותפוחי אדמה

תפוחי אדמה ובטטה בתבשיל

בשר כבש

סדש

דגים שנשארו וסלטים

אולי נכין בלינצס/ פנקייק

סלטים- מטבוחה חציל במיונז חציל מטוגן גזר מבושל כרוב עם מיונז ביצים וסלטי ירקות/ חסה וכו 

אני הייתי כנראה קצת יותר מדי שאננה...

(מצד שני מאוד שמחה שבלי חרדות ב"ה)

אנחנו אצל חמותי היקרה עד מוצאי שבת

וזו הקלה גדולה כי עוד לא עשינו שום קניות או ארגון של המטבח לחג....

בקיצור

התחלתי לנקות מאוחר

עבדנו עד מאוחר

באתי לסדר עייפה...

נרדמתי לפני הכוס הרביעית

מאוכזבת מעצמי...

החלק הטוב: פוצון ופוצונת נהנו

פוצון המתוק כבר בן 4 ב"ה!

שר מה נשתנה בחן וברגש

כולל להצביע על כל דבר (מצה, מרור...)

וזה היה ממש מתוק

ואפילו לימדנו אותו את הקושיה ששרים כשבית המקדש קיים והוא שר גם אותה.

("שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי")

עכשיו הולכת בעז"ה לטגן בלינצ'ס

שארגיש שאני עושה משהו...

מזכירה שמי שרוצה את קובץ השירים שלי לפסח

יכולה לבקש ממני.

לק"י

לי היה נחמד.

אני עדיין לא רגילה לליל הסדר של המשפחה של בעלי. פחות אוהבת, אבל הגיוני...

וגם יש להם מנהגים שמוזרים לי (כמו לאכול ממש קצת מצות, ואז אני אוכלת יותר, ולוקח לי זמן, ועוד).

אני זוכרת שלמדתי מתישהו

ובעלי תלמיד של הרב ישראל אריאל

ראש מכון המקדש

אז זה בתודעה ב"ה.

הרגשתי שלמרות שהיה עם עוד בני משפחה, הצלחנו לשתף את הילדים יפה ולתת את האווירה שרצינו.

הבן שלי כתב לפני הסדר רשימת שאלות ממש חמודות ויפות על ההגדה ויציאת מצרים, ולא הצלחנו לענות על הכל תוך כדי הסדר, כי ראינו שזה כבר ארוך ולא מתאים לעכב את כולם. אבל אחר כך בבוקר עשינו השלמה וענינו לשאלות שנשארו, אז זה היה בסדר.

הקטן (בן שנה) ישן בתחילת הסדר עד כמעט סוף מגיד, אבל כשהוא התעורר לינוק הוא ראה את כולם ערים וחוגגים ולא רצה להפסיד, ונשאר ער עד סוף הסדר... אבל ב"ה הצלחתי להשתתף ביחד איתו, והוא היה חמוד ושימח את כולם בחיוכים מתוקים...

הלילה היה קצת מבאס.

בגלל שאין סעודה שלישית ולא אכלנו מסודר, במוצאי החג הילדים היו רעבים. אז אחרי הבדלה אמא שלי הכינה ארוחה טובה וזה היה מצוין, רק שכבר היה מאוחר והארוחה עיכבה אותנו, אז עד שהגענו הביתה היה כבר 11 בלילה, וכולם היו עייפים ועצבניים וזה היה מעצבן ולא נעים...

פעם הבאה נראה לי שגם אם אין חובת סעודה שלישית, עדיין כדאי לדאוג לארוחה טובה עוד לפני הבדלה.

אנחנו עשינו בבית, היה ממש ממש כיף.

הבן שלי קם חג בבוקר וביקש שנעשה עוד פעם ליל הסדר, מבחינתי היה שווה הכל עם הבקשה הזאת (זה משמעותי לי כי אני אישית מעולם לא התחברתי ללילה הזה, אצל ההורים משני הצדדים הוא ארוךךךךך, מסיימים באיזה 4. הלילה הזה זכור לי בתור אחד שרק רוצים לישון ולאכול ואי אפשר. ההורים מדהימים שלא תטעו, פשוט לא מצאתי את עצמי בקונספט).

בקיצור, היה טוב.

סיימנו ב 12, שני הילדים נשארו ערים עד הסוף. ערב מלא בשירה וריקודים.

בעלי הכין הצגה הם בובות שמתלבשות על היד, אבל הילדים לא היו בעניין אז פשוט זרמנו עם השירים בהגדה. איםה שלא היה שיר, מלמלנו מהר כדי לא לאבד את הקשב שלהם.

קנינו טרמפולינה שבוע לפני פסח (קטנה, בלי רשת) - הנחנו בסלון ליד השולחן הגדול לא הפסיק לקפוץ כל הלילה (ברמת המוזר לדעתי - כאילו, כמה אפשר לקפוץ?????. הגדול החליט על מסלול - רוקדים במעגל עולים לטרמפו קפיצה בחישוקים, עוד כמה דברים ומהתחלה. הפכנו להיות קצת עמדת דיג'י)

בקיצור היה ממש כיף.

עדיין יש פינה בלב שלא מוכן להשלים עם הטוב הזה, אני ממש התרגלתי שזה ערב של דברי תורה ופתאום כזה - לא היה דבר תורה אחד. גם אם הייתי רוצה בעלי היקר פחות הטיפוס ואני גם ככה, אין לי קשב לזה. היה טוב ומצד שני לא יודעת, מנסה להתרגל.

העיקר הילדים ואנחנו נהננו.

ראיתי סרטון של הרב יגאל כהן שבסופו של דבר - שום דבר לא שווה בלי שמחה. אז ב''ה שמחה גדולה הייתה. הבן שלי מחכה לסדר הבא וזה ממש עושה לי את זה. 

לעשות ליל הסדר לבד רק עם שני ילדים קטנים - זה אומץ!

באמת נשמע שזה היה מדויק בשבילכם❤️ איזה כיף שכולכם נהניתם כך! מן הסתם הילדים לא היו מצליחים ליהנות בליל סדר שכולו דברי תורה...

פעם ראשונה (בעצם חוץ מהקורונה). אבל הוא סגר חג בצבא. אז בסוף נסעתי להורים.

היה בסדר, אבל הייתי צריכה לתזז בין הקטנים לגדולים ולהרדים. בקושי אמרתי משהו מהמגיד, וגם בהלל ונרצה הייתי עם הקטן שהתעורר. מקווה שלמגוייסות יש פתור בכל זאת..

ואני עם סוכרת- אז מאתגר עם האוכל, המצות ו4 הכוסות (קיבלתי הנחיות מהדיאטנית מה בדיוק לעשות), אבל זה גם לא השאיר לי הרבה מה לאכול...

עכשיו אנחנו בבית ב"ה, הוא אמור לחזור סמוך לשבת. 

ועוד שינוי כזה. ממש קשה.

בעז''ה שתהיה לו נסיעה טובה הביתה ויחזור כמה שיותר מהר. 

אשמח לשמוע מה אתן שותות בארבע כוסות. אני שותה תירוש וכל שנה כמעט מקיאה בכוס הרביעית מרוב גועל. מצד שני אני לא מסוגלת לשתות כוס שלמה של יין (לא בהריון ולא מניקה אבל פחות מתחברת לאלכוהול).

לקחתי את הסוג המופחת סוכר וזה היה מעולה

יותר מהמיץ הכהה (לא זוכרת מה שם הזן).

גם לי קשה לשתות הרבה מיץ ענבים, וביין אין סיכוי שאגע...

רוב הכוס מיץ ענבים, מוסיפה גם יין.

ככה לא מרגישים את החריפות של היין, אבל זה קצת מאזן את המתיקות.

מאוד מאוד מאתגר לי 4 כוסות.

כל שנה הייתי מסיימת את ליל הסדר עם בחילות והקאות.

השילוב של כ"כ הרבה מיץ ענבים ומצות הפך אותי לגמרי.

כבר שנה שניה שאני שותה יין לבן מוגז ספציפי שהוא נחשב מתוק אבל בקושי מרגישים

אני מרגישה שהוא כמו סודה בטעמים.

לפעמים מוסיפה טיפונת מיץ ענבים אדום בשביל הצבע.

בקיצור ממש קל לשתות ואני מסיימת את ליל הסדר כמו בן אדם.

ממש ממליצה לך לנסות.

תנסי פעם בלי קשר לליל הסדר ותראי אם את אוהבת.

גם אני שתיתי ממנו בסדר

והיה מעולה 

יין חלק מיץ ענבים

יש יינות קלילים כמו האלה המוגזים

היינו אצל ההורים שלי ובגדול שלי כבר בגיל שמבין וזה היה ממש חמוד לראות איך אבא שלי מתלהב למספר לו את ההגדה ולשאול שאלות

הבן היה מבסוט, קיבל מתנות, שוקולד צ'יפס על כל דבר שענה ואמא שלי קנתה דברים לשולחן בשביל עשרת המכות והם שיחקו כאילו הם פרעה וכו'

הייתי גמורה ממש אבל היה חמוד לראות והבן ביקש שנעשה שוב שזה לדעתי הכי שווה.

אצל חמי וחמותי זה הרבה דברי תורה ואני מאבדת את זה לגמרי ( במיוחד אם יש ילדים ) 

למרות שהייתי גמורה מעייפות (בהלל קצת התאוששתי).

ולמרות כל מיני תקלים קטנים שנוצרו עם הילדים...

בעלי ניהל את הסדר ביד רמה, הילדים הפציצו בשאלות, הבן הבררן שלנו הצליח לאכול קצת מרור (!), הילדונת שרה ארבע קושיות (בקול תינוקי כזה - הבינה שזה תפקיד של הקטנים בדרך כלל), ילדת כיתה א' קראה יפה מאוד קטע מההגדה וריגשה אותנו, התינוקת הקדימה את נרצה לזמן שולחן עורך והושכבה לישון (גם ככה לא אכלה יותר מדי) והילדונת נשארה ממש עד הסוף ונרדמה ברגע שהשכבתי אותה, שזה היה כיף. הבנים נשארו לומר שיר השירים אחר כך. שניים הלכו אחר כך לישון (כדי להתעורר מאזעקה שעתיים לאחר מכן🥴) ושניים אחרים נשארו ערים כמעט כל הלילה🤭 (והפסידו סעודת בוקר, שלאחד מהם זה לא בא בטוב, אבל בסוף הוא התגבר על זה...)

אני קצת מבואסת שהשנה לא הקראתי להם סיפור מלווה להגדה, בגלל העייפות שלי... אבל היה מספיק תוכן גם ככה.

והעיקר - לא היו אזעקות במהלך הסדר! זה הדבר שהכי הלחיץ אותנו... 

כמה דקות? עד עשר דקות נראלי זה עדיין נחשב

איזה חברה הבדיקה?

בגדול נראה חיובי לגמרי

הבדיקה של לייף הסגולה

מקווה מאוד שזה זה.

בשעה טובה!!!

בעזרת ה' שימשיך ויהיה הריון תקין וקל בבריאות וידיים מלאות

מציעה ללכת לעשות בדיקת דם

בהצלחה ענקית!!!

לי היו בבדיקות ישנות פסים חלשים ממש גם שבוע אחרי האיחור, ובדיקה חדשה הראתה שני פסים בוהקים תוך שנייה.. 

פשוט בדקתי ממש מוקדם. כמה ימים לפני האיחור.

מעניין. העליתי את התמונה לAI והיא טענה שיש פס חיובי מובהק.

אין על הבינה.

אני בכנות רואה משהו נורא עדין,

אני הכי בעולם מסכימה שקשה לחכות. לדעתי ראשון בוקר כבר יהיה יותר ברור. 

תשתי הרבה מים, תאכלי טוב ותחשבי חיובי.

בשורות טובות 

לא נראה לי שאמור להשפיע בשלב הזה

וטני רואה פס

בשעה טובה

אבל ממש

אל תקדישי לזה מחשבה

בשלב כל כך מוקדם שלא ברור אם יש הריון או אין

זה ממש לא קריטי

משהו מאודד חלשש

אבל כן קיים

לק"י

לפחות עכשיו שהם בבית בחופש.

ואיזה קשוח זה🫂

אנחנו גם צריכות קצת שקט לעצמינן מידי פעם.

אולי לנסות בהדרגה- להיות איתה ועם אח גדול יחד, ולשחרר לאט לאט.

אני מזדהה עם חלקיק קטן, בזה שרוצים שרק אני אעשה בשבילם דברים, ולא בעלי. אז אם היו צמודים אלי כל היום, זה נראה לי בכלל חונק.

ואצלה זה לא קיים. רודפת אחרי לכל מקום נצמדת ונדבקת , שאין גן עכשיו זה ממש מורגש וקשה לי כבר.

בעלי היום רק הזכים להודות ואמר "כן שמתי לב", תודה רבה באמת חחח

אולי מסתתר פה משהו רגשי /תחושתי וקבענו תור לרופא התפתחות אבל זה רק בנובמבר ובנתיים קשוח בים יום

היא יודעת מה עושים עם משחקים?

אולי אפשר להתחיל לה משחק ואז לנסות ללכת קצת

להתחיל לשחק איתה וללכת לרגע ולחזור, ואז בהדרגה ללכת ליותר ויותר זמן.

אולי לנסות שזה יהיה משחק ביחד עם האח ולהשאיר את שניהם ביחד.

משחקים של 10 דק-רבע שעה כל פעם כי הם מאבדים סבלנות, אבל איך שאני קמה היא קמה יחד איתי

עם הגדול יותר היא לא משחקת אלה בעיקר מציקה ולוקחת לו דברים אז אי אפשר להשאיר אותם לבד גם בלי השגחה

זה קשה ברמות, הבת שנתיים שלי גם מתעקשת שאני אשב לידה בארוחות, אחרי שהצלחתי להוריד אותה מלשבת עלי.

ועבדתי איתה על הפרדות, בהדרגה, ואז עברנו דירה ושחררתי, והמשכתי לעבוד, ואז פרצה מלחמה ושחררתי שוב.  עכשיו חזרנו לעבודה.

בעיקרון בוחרים משהו אחד קטן, שהיא מסוגלת, לדוגמה, אני עכשיו שוטפת כלים ואתפנה אליך רק כשאגמור

אז היא בוכה וכועסת ומושכת לי בחצאית, ואני מתעלמת, ואז היא נשכבת על הרצפה לידי. אחרי כמה ימים היא עדיין מוחה, אבל כבר מבינה שאני לא אתפנה אליה עד שאסיים.

וככה לאט לאט לאט מרחיבים את ההפרדות.

מאד לאט.

כמו שבונים שריר, רק שזה שריר חדש לגמרי והמח עדיין לא מפותח עד הסוף, אז זה אפשרי, אבל דורש התמדה וסבלנות.

עכשיו אמא עסוקה,אמא עושה עושה x y כשאמא תסיים אמא תשב איתך,כשתסיימי תגידי לה אמא סיימה עכשיו אמא יכולה לחבק אותך.  בהתחלה היא תבכה ותתנגד אבל בהתמדה היא תבין.

מסקר קטנטן סביבי, שמתי לב שזה יחסית גורף לילדי הגיל הזה.

אני ממש חושבת שזה בגלל הסיטואציה שהם נמצאים בה מאז שהם נולדו.

כבר ההריון ועד היום: כל הזמן מלחמות, סטרס באוויר, חוסר שגרה.

ממש מאמינה שזה קשור.

והיו לי מצפונים על כל הסטרס במהלך ההריון.

מעניין לבדוק אם זאת באמת תופעה רחבה יותר בשנתון הזה

בת שנה וחצי

בינתיים אני רק שולחת לך חיבוק, ואומרת שלדעתי האינטואיציה שלך צודקת, ובהחלט לא מפרקים בית שיש בו אהבה בגלל הסיבות האלה.

שכדאי ללכת לטיפול זוגי, שיוצא מתוך נקודת הנחה שהפערים ביניכם קיימים ולא ישתנו. ולנסות להכין לכם איזשהו מתווה שיתאים לכם ולנסות כמה שיותר לגשר בין הפערים, שבסוף תהיה דרך שתתאים לשניכם.

וכדאי גם להפריד בין דברים שזה שלו-כמו תפילות במניין, דברים שהם משותפים- כמו מספר ילדים ודברים שהן בידיים שלך כמו ליצור שולחן שבת דומה יותר למה שאת רוצה...

שהשתנתה בתוך קשר דומה.

ובעלי הוא זה שסופג את השינוי וניפוץ החלום.

הדבר שעוזר לנו לצלוח את זה, ולא רק לצלוח, להעמיק יותר את הקשר מקודם, הוא - חוסר שפיטה, המון שיחות נפש וכבוד.
 

בסוף, אנשים לא סתם משתנים, לא סתם עוזבים אמונה, שהיא עוגן הרבה יותר משהיא עול.

תדברו על זה לעומק, ממה זה מגיע, מחשבות, רעיונות, תפיסות חיים, בלי שיפוטיות, עם סקרנות.

שנינו כבר שנים מטופלים וזה עוזר לנו להבין את עצמנו ואחד את השניה.

אצלנו זה העמיק מאוד את הקשר.

ונכון זה לא שינה את הנתונים, בסוף התמונה שלו התנפצה (וגם שלי, באיבוד אמונה יש אובדן ענק).

אבל אנחנו מציירים תמונה חדשה אוהבת ובריאה יותר, עמוקה יותר ויפה יותר.

ובתור מישהי שהגשימה ועמדה מול כמה "תמונות" שהגשמתי בחיים, אפשר להרגיש מאוד לא שמחים אל מול התמונה הסופית שמאוד חלמת עליה.

כי האושר והסיפוק הם לא בסיום התמונה הם בדרך שהציור צויר עם כל המחיקות והטעויות.
 

בסוף, כשאני מבינה את עצמי ומתקשרת לו בצורה נכונה איך להבין אותי, הוא מעריך אותי מאוד בדרך שבחרתי למרות שהיא לגמרי שונה ממנו.

צריך גם לשבת על הקטע הטכני - דברים שנוגעים בעיקר לו, כמו תפילות, שם תצטרכי לעשות עבודה של שחרור,  ודברים שנוגעים לכולם כמו סעודות שבת ששם הוא יצטרך לתת יותר מעצמו (אפשר לחיות עם החלק הזה בשלום רק כשקיבלת את מה שכתבתי למעלה)

ואיך הילדים יצאו? פרטים חיצונים אני לא יודעת

אני כן יודעת שהם יצאו בריאים וחזקים בנפש, שרואים שאפשר לחיות ולכבד גם בשוני, עם ביטחון שכל דרך שהם יבחרו אנחנו נמשיך לתמוך ולאהוב ולהיות מאחוריהם בלי שפיטה.

קודם כל, לפני הכל, הקושי שלך מאוד מובן. יש כאן אֵבֵל על איזו משפחה שחלמת ורצית וכבר לא תהיה.

קחי לך את הזמן, תחבקי את עצמך על הכאב הזה. לגיטימי והגיוני כל כך!

אחר כך, יש כאן עניין לשמוע אותו.

הוא הרי לא עשה לך דווקא. זה לא משהו מולך, אלא בינו לבין עצמו, ושווה פשוט להקשיב מה עובר עליו ומה גרם לשינוי.

ולנסות לעשות את זה בלי שיקפוץ לך כל הזמן כמה זה לא הוגן וכמה זה פוגע בך (למרות שזה באמת לא הוגן ובאמת פוגע בך!!! פשוט אלו שני דברים שונים).

ובסוף, למצוא את הדרך לחיות יחד.

הקב''ה מוכן למחות את שמו בשביל אהבה של איש ואישה. אז הוא האיש שלך, ולכן נראה שמה שהקב''ה רוצה ממך הזה שתחיו יחד באהבה. גם אם הבית יהיה פחות 'דוסי' במובן הקלאסי. אבל אהבה בין איש לאישה זה הדבר הכי-הכי קדוש. עשרות מונים יותר מזמירות בשולחן שבת.

ספציפית לגבי עניינים פרקטיים, לא צריך לוותר על הכל. יש דברים שיכולים להיות באחריותך (למשל- ללכת לתפילות שבת כשהוא שומר על הילדים. או ללמוד איתם תורה).