אני בדיוק כמוך. באמת תמיד משתדלת להיות עסוקה, להתפלל, רסקיו והכל, אבל פירגנתי לעצמי- כשכאב לי, כשנלחצתי, הלכתי לקופת חולים. אני הייתי חייבת, אבל חייבת, לראות דופק כל כמה שבועות כדי להרגע וקיבלתי את עצמי כמות שאני.
זה הגיע למצב שבו הייתי מגיעה לרופא ואומרת- תראה, אני בטוחה שהכל בסדר וזה היה רק כיווצון קטן אבל בבקשה רק תבדוק. אף פעם לא צחקו עלי ותמיד שלחו אותי לבדיקה והכל היה בסדר גמור ומקסים.....
השתדלתי לא להיות היסטרית, וזה לא קרה כל יום ואפילו לא כל שבוע (למרות שהיו כמה פעמים שהגעתי לטר"ם מרוב לחץ כי באמת היה כאב רציני או משהו כזה), אבל כשהייתי צריכה, הייתי צריכה. יש לנו כלים נהדרים במדינה, למה לא להשתמש בהם? אני יודעת שבמאוחדת יש מקומות בהם יש רופא נשים ואולטרסאונד כל היום.
בנוסף - וזה ישמע מורבידי לחלוטין - אני למדתי כל מה שאפשר על הפלה. אבל הכל. שאלתי את הרופא מה בדיוק הסימנים, ממה אני צריכה להלחץ ולמה לשים לב. ככה ידעתי ממה אני לא מפחדת בכאב או בלחץ הספציפי שהיה. בהתחלה אמרו לי- אל תחשבי על זה, אל תדאגי מזה ובעזרת ה' זה לא יקרה. אז זהו שלי זה לא עבד ודווקא הידיעה עזרה לי המון.
אני עוד הצלחתי ליפול פעמיים בהריון הראשון ואכן רצתי למיון, לא עשיתי חשבון, וטיפלו בי נהדר. יותר מזה- כל פעם שהגעתי לרופא או לכל מקום אחר אמרו לי- יופי שבאת, עדיף שתהיי רגועה. לפעמדם צריך רק לשמוע את הלב הקטן שלו או לראות את הפעימות, את יודעת?
ממליצה לדבר גם עם בעל/ת מקצוע. לא באופן קבוע בהכרח, אבל מידי פעם לדבר עם פסיכולוג לגבי החרדות.
אפשר גם מיילדת, דולה, אחות, רופא, מישהו שתוכלי ככה להקפיץ כשכואב לך, שירגיע אותך, שיאפס אותך, מישהו שיודע שיוכל להגיד לך- כן, לכי עכשיו לבדוק, לא, הכל בסדר. גם אמא, אבא, אחים, גיסות....
כמו שאת רואה אני השתמשתי בכל הכלים שעמדו לרשותי. אז עד הלידה אף פעם לא הייתי במאה אחוז רגועה, אבל ידעתי שאני עושה את המקסימום שאני יכולה.
אומרים שלגדל ילד דורש כפר. לדעתי הכפר מתחיל את העבודה שלו כבר בניצן הראשון של הניסיון הראשון של הכניסה להריון 
דרך אגב, את יכולה לבקש מהרופאה שלך מלכתחילה הפניות לאולטרסאונד כל חודש ותסבירי לה. מהניסיון שלי הם נותנים בשמחה ואת אפילו לא חייבת לחזור לראות אותו אם הכל בסדר בבדיקה.
בהצלחה!
