פרשת בשלח + ט"ו בשבטבס"ד
שירת הים ושירת העשבים.
השבת הזו נקראת גם שבת שירה, ונוהגים לשיר את שירת הים "להיכנס לים סוף לראות את כל הנסים, לשמוח בה' וממילא לצאת גם ממ"ט שערי טומאה" או כמובא במשנה ברורה סימן נ"א סעיף קטן י"ז בשם הזוהר הקדוש שמי שאומר שירת הים בשמחה מוחלין לו עוונתיו.
השמחה הזו של שירת הים היא יסוד גדול שנראה לי קיים גם בט"ו בשבט.
כי לפעמים בן אדם עצוב, קשה לו מסיבה זו או אחרת, אבל יש משהו מיוחד, יש אפשרות לשמוח בט"ו בשבט, אסור להתענות ולמה? הרי זה חג לעצים?
אלא שמישרת העשבים נעשה ניגון של רועה, וכמבואר ברש"ר הירש על בראשית, העצים והעשב מלמדים את מושג ה"מינו", הייחודיות של כל עשב, ושל כל אדם.
ואני חושב שבט"ו בשבט אנחנו עולים שלב, לומדים לשמוח במה שהאחר השיג, לומדים לצאת ממ"ט שערי טומאה, מהכאב הפרטי ולשמוח ביחד כעם ישראל.
לא לתת לעצבות ללוות אותנו.
נרחיב מעט את הדברים בעזרת הנועם אלימלך "...וזהו ויהי בשלח פרעה רוצה לומר מחמת שפרעה שלח את ישראל מחמת הצרות שנגעו בו, דכל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צרה.
ומחמת זה הכניס את ישראל גם כן בעצבות.
ולכן ולא נחם אלקים כו' כי אם לא היה פרעה מלוה אותם היה השם יתברך מוליכם דרך ארץ פלשתים כי קדושתם היה משמרת אותם אבל מחמת פרעה שהפסיקם מקדושתם בעצבותו לא רצה השם יתברך להוליכם דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא רוצה לומר זה קאי אפרעה מחמת שעתה מקרוב הלך פרעה מאצלם והיה עדיין רושם עצבותו בהם ולכן ויסב כו' וק"ל:"
הנועם אלימלך מסביר, שהצרות והעצבות של פרעה, הפריעו לעם ישראל, וה' בגללם לקח את עם ישראל דרך ים סוף, לאותה שירה ושמחה עליה אנחנו מדברים.
כמו בכל הספר, אנחנו באים לגלות את המהות שלנו, ואחד הדברים החשובים, שצריך לזכור "בשלח" כשיצאנו לשליחות, למשימה להתקדם, לקבל תורה, להתקדש.
לא לתת לעצב ללוות אותנו, לשמוח, לשמוח על כל צעד שעשינו, ועל כל צעד שה' עושה עבורנו, כי שמפורסם הסיפור שהבן שואל את אביו שבזמנים הקשיים הוא רואה רק זוג עקבות בחול, ואביו עונה לו בזמנים אלו הרמתי אותך על הכתפיים, אז גם שהדרך קשה, ומייגעת, ננסה לראות את הצעדים שה' מרים אותנו, עושה עבורנו לשמוח ולהתקדם.
שהרי למדנו בגמרא בפסחים דף קי"ז עמוד "מזמור לדוד מלמד שאמר שירה ואחר כך שרתה עליו שכינה ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' "
מתוך השירה, המזמור, נחה עלינו רוח ה', רוח הקודש.
יש הרבה מה לומר, ויש יותר מה לשתוק.
יש עוד הרבה רעיונות לפרשת השבוע, חידושים ודרשות, אבל לפעמים חשוב יותר ללמוד לשתוק, להקשיב לה', לאותה שבת שירה, שמלמדת אותנו לשמוח, ופשוט לחיות את הקב"ה.
ונביא את דברי הרב הנזיר בשיעוריו על אורות הקודש סדר א' חלק א' פסקה א'
"בכל חכמה קיימת החכמה עצמה,וקיימת רוח החכמה.
לעתיד לבוא נאמר: "ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה"(ישיעה י"א י"ב)
'רוח' זו היא הרוח הנבואית שבישראל,רוח הקודש, וזו ראשית חכמת ישראל.
כשניגשים ללמוד את "אורות הקודש" גם בספר זה ישנם הדברים עצמם,תוכנם ומהותם,וישנה הרוח של הדברים,ולפעמים חשובה יותר ההתעצמות ברוח של הדברים.
התורה נקראת "שירה" כמו שאומר הכתוב "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת"(דברים ל"א י"ט) בפשטות נראה כי הכוונה לשירת "האזינו".אך המדרש אומר כי הכוונה לכל התורה. כי העיקר בתורה היא השירה,הרוח שבה,ובלעדיה אי אפשר לתפוס את דברי התורה."
אומר לנו הרב הנזיר בכל חכמה יש את החכמה ויש את הרוח שלה,אותה רוח נקראת גם שירה ולפעמים ההתעצמות בה היא חשובה יותר מכל הבנה.
וכמו שאמרנו לפעמים צריך לעצור, להרגיש את הרוח, להכניס לים סוף לשמוח בה', ולצאת חזקים, לגלות את עצמינו.
שנזכה לשמוע את שירת הים השבת, ואת שירת העשבים בט"ו בשבט. לשמוח גם באחר, ולהתקדם, ולגלות עוד קומה של קדושה.
שבת שלום ומבורך מאיתו יתברך!!!
