גם אנחנו גרנו במשך שנה ליד ההורים של בעלי (10 דקות הליכה) והם משפחה מקסימה ממש!!!  ובמהלך השנה הזו, ילדתי את בנינו הבכור שהיה גם נכד בכור. גם אנחנו כל שבת לפחות ארוחה אחת אכלנו אצלם. המון פעמים רציתי להישאר בבית, לחוות רק את הזוגיות שלנו וההוואי המשפחתי שלנו ולמרות זאת, זה לא קרה אפילו שבת אחת. אפילו אחרי שבעלי היה במילואים ולא ראיתי אותו שבוע, ארוחה אחת בשבת, כמובן- היתה אצלם. זה הרגיז אותי כל פעם מחדש, אבל בגלל שבעלי כ"כ מכבד את הוריו, היה לו קשה לסרב להם ולומר שאנחנו רוצים להישאר בבית (היום, לאחר כמה שנים, ב"ה הוא כבר מעט השתנה..). הפתרון שלי היה להתרחק- עברנו לגור במקום אחר. אני יודעת שאולי זה לא יוכל להוות פתרון בשבילכם אבל אצלנו, כל פעם שהם לחצו עלינו לקנות דירה לידם, הייתי אומרת לבעלי שבשביל לשמור על קשר טוב ובריא עם הוריו, לא כדאי שנגור קרוב מידי. ותאמת, הדבר שהכי השפיע והפחית במידה מה את הצורך שלהם בקשר הדוק מידי אתנו היה אחרי שאחותו התחתנה ומאז שגם נולד לה ילד, המצה הרבה יותר טוב. עדיין הם רוצים שנבוא לבקר המון ומתבאסים כשאנחנו אומרים לא אבל הרבה פחות לוחצים ומבינים סירוב..

שיהיה בהצלחה!

א. תחשבי אם מתאים לך לקפוץ במשך השבוע.. ואז זה פתרון שהם לא יתגעגעו כל כך. אפילו לקפוץ במוצאש לביקור כששבת יוצאת כל כך מוקדם זה פתרון. תקחי את ז כמחמאה שהם אוהבים אותכם ורוצים לראות!

ב.למה את נעלבת שאת המחליטה? אני חושבת שלא סתם כתוב ועזב את אביו ואת אימו ודבק באשתו. אישה היא עיקר הבית ואת מחליטה מה הולך.. זה לא פוגע. זאת עובדה מעולה חוץ מזה שתחשבי על חמותך, כאמא זה קצת מעליב אם הבן שלך לא רוצה לבא.. את לא הבת שלה ולכן זה פחות פוגע אם זה מגיע ממך (לדעתי).

ג.הקטע של זה שהיא איפשרה לך לאכול.. לדעתי תתני לה.. כי עוד יבואו ימים שתתחנני שמישהו יבין שאת מוכרחת לאכול ולא יהיה מי שיחזיק.. לאכול זה חשוב מאוד כשי שיהיה לך חלב מזין לתינוק ולכן אם זה היה עניין של כמה דקות שהילד לא בוכה רק כדי שאת תסיימי לאכול. זה הגיע רק מתוך דאגה אליך! תעריכי...

תראי, את אחרי לידה, ונכון שעברו 3 חודשים אבל עדיין יכול להיות שאת פגיעה ורגישה יותר מכרגיל.

יש כמה דברים שכתבת שמובן למה הם פגעו בך, אבל אם תנסי להתייחס אליהם בצורה עניינית, יכול להיות שתרגישי פחות פגועה.

למשל- מה שחמותך אמרה שכל השבוע את בבית אז אפשר לבוא שבת. אולי לדבר כזה אפשר להגיב בענייניות? נניח: " נכון, אני עדיין צריכה מנוחה ולהתרגל למצב החדש הזה, וטוב לי בבית, אני אוהבת להיות בבית". (בסופו של דבר נראה לי שזה משהו שמשמח את ההורים, לא? שלילדים שלהם טוב בבית שלהם)

גם לגבי מה שהיא אמרה לך על העובדה שאת מחליטה. נכון. את מחליטה. כי בעלך אין לו בעיה ולך יש בעיה אז ברור שצריך להתחשב בך, במיוחד שאת אחרי לידה. "נכון, זה תלוי בי בעיקר, כי לי קשה יותר לצאת מהבית עכשיו".

אני כן חושבת שאת יכולה לדבר עם בעלך ולהסביר לו שזה לא בא ממקום של חוסר כבוד להורים שלו, אלא פשוט מצורך שלך לבנות את ביתכם הפרטי, ושאולי אפשר למצוא איזו דרך ביניים- אם קשה לך שבתות אז אולי כן לבוא באמצע השבוע לארוחת ערב או משהו כזה. הוא גם יכול להעביר את המסר להורים שלו בצורה נעימה.

ובענין ההנקה שלו- תראי, מן הסתם את עוד תעמדי בפני הרבה סיטואציות שבהן את חושבת שנכון לעשות דבר מסוים וחמותך או אמא שלך או מישהו אחר בטוחים שאת צריכה לעשות דבר אחר. מה שתיארת זו רק ההתחלה..

כדאי לך לאמץ כבר מעכשיו גישה עניינית שאומרת, פחות או יותר: אני האמא של הילד הזה, אני מכירה אותו יותר טוב מכולם ולכן לרוב אני יודעת מה נכון עבורו. יחד עם זה, יש כאן שתי נשים שגידלו בהצלחה כמה ילדים ויש סיכוי טוב שיש מה ללמוד מהן.."

בהצלחה!

מכירה טוב את הסיטואציה... בדיוק מגישים מנה עיקרית, והגברת מראה סימנים של רעבה. כן, לפעמים גם בוכה. וחמותי אומרת: תאכלי, תאכלי קודם! אני ארגיע אותה עד שתסיימי! חבל שתאכלי אח"כ קר".

אמרת שאת יודעת שזה מכוונה טובה ושניסית לדון לכף זכות, אז אני מציעה ללכת עם הקו הזה... ככה אני משתדלת לעשות.

אני יודעת שבאמת היא אומרת את זה מהמקום שהיא הייתה אמא והיא יודעת איך זה שמרוב התרוצצות אין זמן לאכול. כל מה שהיא רוצה זה לתת עזרה שלה עצמה לא הייתה.

ועדיין, לי באותו הרגע לא מתאים לאכול, אז אני אומרת בעדינות ובחיוך, תוך כדי שאני מגיעה לקחת אותה, שאני ממש מעדיפה להאכיל אותה עכשיו, ובכל מקרה אני לא יכולה לאכול בנחת כשאני יודעת שהיא רעבה. אני אומרת שאני מעדיפה לאכול אח"כ קר ובנחת, מאשר עכשיו מהר מהר ובלחץ. וזהו, וככה הסיטואציה הזו לא מעצבנת או מלחיצה בכלל. ואין שום אי נעימות. בכלל, נראה לי שברגע שמסבירים משהו בנחת ועם חיוך, אבל בביטחון, זה מקל על הרבה דברים כאלה.. ועם זאת, מצטרפת לבת 30 שאמרה שלהישאר עם ראש פתוח ללמוד מהחמות ומהאמא.

בהצלחה!

כשהנקתי הייתי ישנה עם גוזיית הנקה קלילה ורכה ובפנים שמתי רפידות. סגנון כזה:

Buy Black/Cream - מארז הכולל 2 חזיות הנקה והיריון ללא תפרים וללא ברזלים, סדרת Ultimate Comfort from Next Israel

בהתחלה ישנתי רק עם חזיה ורפידות

לאחרונה חזרתי לישון הרבה פעמים בלי

עדיין מטפטפת וקמה בבוקר רטובה, אבל מחליפה את הפיג'מה ויש מגן מזרון אז שווה את הנוחות שלי

ממש שלא אוהבת עם

מעדיפה לנסות להסתדר עם גופית ספגטי שקצת תתמוך

הכי אוהבת טישרט

לישון עם חזייה. ממש לא נוח לי.

הייתי מגלגלת חיתול בד ושמה מתחת לחולצה, שיספוג טפטופים.

ובאמת מחליפה פיג'מות בתדירות מאוד גבוהה.

בלי ברזלים

ועם רפידות

אבל אני ממש בהתחלה מאמינה שבהמשך כשיתאזן אני אשן בלי

מרגישה שהרפידות לא טובות לי, סוגים שונים בהחלפה גבוהה, מגרות.

וכשאני בלי חזיה אלא עם גוזיה נדמה לי כאילו אין גבול לשד לתפוח ולהתמלא עוד בחלב.

בקלות נהיה לי דלקות...

טוב מתעודדת מהתשובות ללכת על נוחות ולצפות למאזן ייצור חלב ...

תודה לכולן!

אצל הגדולה, בהתחלה שאבתי ונתתי כתוספת להנקה. כנראה שזה גרם ליותר מידי חלב, והיו לי מלא נזילות. בהמשך היא התחילה לישון לילות שלמים, אז זה גם גרם לטפטופים בלילה.

אצל השני היו בהתחלה טפטופים, אבל זה התאזן יותר מהר. ואתם השלישית עוד יותר מהר.

אצל הקטן, בהתחלה רק שאבתי ולא הנקתי בכלל, ולא הייתי צריכה בכלל רפידות הנקה.

לא מפריע לי לישון עם חזייה.

אז בתקופות של טפטופים, ישנתי עם חזייה ורפידות.

וגם אחר כך המשכתי לישון עם חזייה.

אצל הגדולה בהתחלה הייתי שמה גם חיתול בד כדי לספוג את כל הנזילות.

כשמתאזן מפסיקה עם החזייה

בת גילך, אני הייתי בטוחה שסגרתי את הבאסטה

נתתי בגדי הנקה והריון לחברות

מסרתי עריסות ובגדים וכו בדיוק מהסיבות שציינת

ומשהו קרה

יותר שכל פחות בלב

הבנתי שסיכוי גבוה שאתחרט שאין לי עוד אחד מאשר שיש לי עוד אחד

הפסקתי אמצעים ואמרתי השם אתה תחליט מה צריך להיות, לא אני.

ואכן אני בתחילתו של הריון

ובה שמחה על ההחלטה שיהיה לי ילד זקונים עוד ממתק בבית

ויהיה בסדר

גם עם העבודה וגם עם ההריונות וגם עם הכל

כמו שהשם עזר עד עכשיו הוא עוזר ויעזור עם הכל גם בהמשך.

יחסי העבודה יעלו על שרטון ותתפטרי או יפטרו אותך מהעבודה חלילה, היית מצטערת שלא ניסית להרות עכשיו?

לדעתי - לא צריך להתפטר כדי להיכנס להריון, אפילו מיותר, יש לך זכויות לנצל בתור הריונית עובדת כמו ימי מחלה שמירה חלד חלת וכו

ההריונות הקודמים שהיו בסיכון וכללו אשפוזים וכו'  הם שיקול הרבה הרבה יותר משמעותי וצריך לקחת בחשבון גם השלכות לטווח הרחוק.

לאחרונה קרובת משפחה שלי היתה מאושפזת בהריון בסיכון ולאחר תקופה קשה (בעיקר לבעלה ולילדים שבבית) נולד פג וזה ממש לא פשוט…

ורלוונטי לי לענות לו.

מאוד תלוי מה הסיכון ומה ההשלכות

נכון שאין לך 10 שנים ללדת

אבל גם 5 שנים זה לא קצת

תחכי עוד קצת

הילדים טיפה יגדלו וזה כבר יראה אחרת..

בעיני כשיש מאוד רצון לעוד ילד אז שווה את המאמץ וגם את המחירים

זה דברים ידועים כבר והם לא יגיעו בהפתעה אז תוכלי להערך לזה במידה מסויימת ולקבל בסלחנות גם אם דברים לא יהיו כמו תמיד בתקופה מסויימת.

וכמובן יותר חדש ממומים לעובר

לכן דוקא אני לא הייתי דוחה לעוד כמה שנים

לדעתי עבודה זה לא שיקול, ילד זה החלטה לדורות קדימה

ועבודה עם כל החשיבות שיש לי לעבודה אני חושבת שהיא בכלל לא אמורה להיכנס למערך השיקולים.

תחשבי שתצאי לפנסיה ותגלי שתוך דקה כולם מסתדרים בלעדייך ואת לא הבאת עוד ילד כי יש לחץ בעבודה...

הרבה יותר חשוב מזה זה הדינמיקה במשפחה, הכוחות שלך, של בעלך והילדים לעבור שוב תקופה מורכבת ולא פשוטה.

אני חושבת שהצד השני של זה זה עד כמה אתם רוצים ומשתוקקים לעוד ילד.

כי כשהרצון מאוד מאוד גדול מסוגלים יותר לעמוד בקושי.

לא שאני חושבת שזה הצעד הנכון

אבל לפעמים צריך לחשוב מחוץ לקופסה..

לדעתי לנסות קודם להחליט מה הסדרי עדיפויות ולפי זה לנהל את החיים.. ולא לתת לחיים לנהל אותך..

לפעמים אני חושבת בסוף כשנזדקן בשיבה טובה בע"ה מה נעדיף לראות מהחיים שלנו? עוד כסף או עוד מימוש עצמי או עוד ילד או עוד רווחה, זה לא חייב להיות או או ואין כאן תשובה נכונה אבל לנסות לעשות פרספקטיבה....

אבל לדעתי טוב לדעת לעצור ולהחליט איך *את* רוצה לנהל את החיים *שלך*

כתבת " להתפטר כדי להיכנס להריון זה לא הגיוני בעליל "

מה אם תחליפי ל" לא נכנסתי להריון בגלל אי נעימות מהעבודה" או משהו כזה?

בטווח הרחוק המשפט האחרון נשמע לי הרבה יותר הזוי.

עכשיו ברור שצריך לעשות הפרדה- אם את מחזיקה כלכלית את הבית, ואין סיכוי מבחינתכם להסתדר במשך כשנה ללא המשכורת שלך - זה כמובן שיקול משמעותי ואי אפשר לקרוס כלכלית בשביל הריון.

אבל אם הסיבה היא "זה לא הגיוני" אז אפשר להגדיר מחדש את גבולות ההגיון...

אני לא קובעת שזה הצעד שאת צריכה לעשות, אבל לא חושבת שצריך לפסול אוטומטית.

כרגע נשמע שאת באמת בטרפת ויהיה קשוח מאוד.

בהצלחה רבה!

למה מפחיד אותך (הפותחת) לחשוב על הכיוון הזה מה הרגש שמנהל אותך לחשוב שזה לא כדאי?

אולי אם תשני זוית התבוננות משהו יתברר בראייה של המציאות באופן שלא חשבת עליו

או תחליפי לעבודה קלילה יותר?
אם התשובה היא- לא
כנראה שזו גם התשובה לגבי עוד ילד...
נשמע שיהיה מורכב וקשה ושאת לא מוכנה נפשית לקושי הזה.

בגיל חצי שנה אני לא יודעת כמה טרמפולינה זה רלוונטי, בדרך כלל זה לגילאים קטנים יותר ובגיל הזה רוב זמן הערות זה משחק בשטיח וכו'

ולגבי המשקל לא נראה לי כדאי, בשלב הזה הוא כבר בטח הגיע קרוב ל9 קילו או אפילו עבר את המשקל

לדעתי אין למה לקנות משהו שתול חודש גג כבר לא רלוונטי בכלל...

אז לזה נראה לי כדאי עגלה או כיסא אוכל (אם זה עד חצי שעה אין בעיה להושיב גם אם עדיין לא יושב).

למה שלא תשקלי אותו עכשיו, אפילו במשקל ביתי- איתך ובלעדייך ולחשב את ההפרש ותראי כמה הוא שוקל?

יושב מעצמו- כך אמרה לי פיזיותרפיסטית.

מה שחשוב זה לא להושיב לזמן ארוך מדי.

אבל לזמן אוכל בודאי שאפשר ואף רצוי

אם יש לך למשל כסא של איקאה יש לקנות ריפוד שמתאים לקטנים יותר

ולא מומלץ לאכול, אולי רק קצת לטעימות בהתחלה...

לא הייתי קונה בגיל הזה

בכללי בגיל הזה חשוב זמן בטן כמה שאפשר...

אפשר אמבטיה ארוכה, משחקים עם מים. אצלי תמיד עשו פיפי ברגע שעזרו לי לשטוף כלים.

לגבי זה שלא עשתה קקי, אפשר נורמלקס. לשבת מיד האוכל (למשל בערב) בשירותים למשך 5 דקות, גם אם לא עושה. לתת לה לנשוף בועות סבון בזמן שהיא יושבת.

לנשום עמוק ולדעת שזה תהליך. נשמע שהיא שולטת בהתאפקות ורק צריכה ללמוד לשחרר.

אפשר גם שלוקים. ככל שתשתה יותר ככה היא יותר תצטרך לשירותים, וגם אם לא תעשה בשירותים לפחות היא תפספס וככה תלמד את ההרגשה.

לגבי קקי הייתי מחכה, נשמע לי סביר, אם את מרגישה שזה כבר מוגזם אפשר לנסות נר גליצרול.

גם הבת שלי הייתה ככה מתאפקת, ואני חושבת שזו הייתה הגמילה שלקחתי הכי קשה, אז שולחת לך הרבה כוחות😅

בעיקרון זה לא נורא לקקי, אבל היא בדכ עושה 3-4 פעמים ביום, אז נראלי כן משמעותי

בכל מקרה אם זה מהיום להיום קשה למצוא...

הכי יעיל לעבור אחת אחת באתר של הקופה ולהסתכל מתי התור הפנוי הקרוב, לפעמים פתאום רואים תור אחד פנוי באותו יום 

ובשעה טובה!

לא מכירה..

מעבר לקו מסויים.

בתוך הקו צהל ממשיך לפעול, לאתר תשתיות ולהשמיד.

כל הזמן פועלים להשמדת איומים.

במקביל חיבאללה כל הזמן מנסה להבעיר את השטח. טראמפ מעוניין בשקט בגזרת לבנון כדי למקסם הישגים מול איראן והישגים דיפלומטיים במזרח התיכון.

צהל לא היה ערוך לאיום רחפני נפץ.

גם בעזה חודשים זה היה הקונספט של הפסקת האש, ולא מתו חיילים כל יום.

ארגוני טרור כיום לא יכולים להוות איום של ממש על מדינת ישראל, אז הם משתמשים באסטרגיית ההצקה, להטריד לאורך זמן בלי הישגים צבאיים משמעותיים.

בתקווה שהעם ייחלש מבפנים וישאל את עצמו מה לעזאזל הוא עושה בלבנון, ואז צהל ייסוג וחיזבאללה ישתקם בנחת בלי שהכח של צהל יושב עליו.

הגזרה החשובה היא איראן. גם כי היא זאת שמחזיקה ומעצימה את חיזבאללה,

וגם כי האיומים משם הרבה יותר משמעותיים.

מדינה לא מנצחים רק במלחמה. למוטט משטר צריך לתת לתת מכה, לאתר סדקים, ללחוץ דיפלומטית, לתת עוד מכה וחוזר חלילה.

לפי מה שהבנתי אכן יש סדקים בהנהגה האיראנית וזו בשורה טובה עבורנו.

בנוסף, הבריתות שטראמפ מנסה להשיג הם חשובות מאוד מאוד.

עד עכשיו סעודיה בכלל לא הסתכלה עלינו, ותנאי להתחלת שיחות היה מדינה פלסטינית.

טראמפ מצליח לגרום להם להבין שיש להם הרבה מה להפסיד בכלל כמה "פלסטינים" שלא באמת מעניינים את הסעודים, הקטארים ושאר מדינות המפרץ.

היחידים שעושים קולות של "אבל מה עם הפלסטינים"

הם מצרים וטורקיה.

וטראמפ יכול להשתיק אותם אם הם יעשו קולות מפחידים יותר.

התקשורת הישראלית בצעד של חרפה לא מביאה את התמונה המלאה (אולי כי היא לא אוהבת מסרים מורכבים, אולי כצעד אנטי ביבי, לא יודעת) ולכן נוצרת תחושה שאנחנו משלמים מחירים בלי הישגים.

בנוסף לרגישות הגבוהה של החברה הישראלית מ"הכלה" שהתפוצצה לנו בפנים ב7 באוקטובר.

אבל האמת היא שזו סיטואציה שונה לחלוטין.

לפני ה7.10 לא עשינו כלום כדי לא לשבש את העורף הישראלי שעייף ממלחמות, ובצד השני ניצלו את זה כדי להתעצם ולהוות איום של ממש.

עכשיו לא עושים הרבה כדי למצות את ההסדרה המדינית שטראמפ מוביל וגם כדי לא להרגיז אותו, כי בסוף אנחנו צריכים את צבא ארה"ב איתנו (צבאית ומדינית)

עוד שנתיים לפי רוב ההערכות, תם עידן טראמפ, והנשיא שיבחר יגרום לנו להתגעגע לביידן.

לא יודעת אם זה ניתוחים מוגזמים כרגיל או לא,

מה שבטוח שיש לנו חלון הזדמנויות קצר להוציא כמה שיותר מול איראן, וכמה שיותר לפרק את הידידות של מדינות ערב: סעודיה, האמירויות, קטאר, מצריים, לבנון, ירדן, לוב, עיראק, סוריה, טורקיה

ויש עוד מדינות מוסלמיות עוינות.

אם מצליחים לגרום לחלק מהמדינות האלו לשקול את יחסם מול ישראל, בגלל מנוף הלחץ האמריקאי, וכל זה מבלי לדון בשאלת מדינה פלסטינית, דיינו.

נכון שהמחירים כואבים מאוד, ויש תחושת חוסר אונים מטורפת, אבל מחיר המלחמה לא יכול להיבחן לפי כדאיות כתלות אם המחיר משולם בהתקפה או הגנה או תקופה של מאמץ דיפלומטי. אלא לפי ההישגים הכלליים. בסוף הכל זה מערכה אחת.

חיזבאללה זה לא ממשלת לבנון, ולא עשינו איתם הסכם

למה מתים חיילים

כי זה מלחמה וזה נורא

וכי עוד לא פתרנו טכנית את ההתמודדות מול הרחפנים. וזה נורא.

אם החיילים לא היו בפנים, מפעילי הרחפנים היו קרובים יותר, והרחפנים היו מגיעים בקלות ליישובים שמעבר לגבול