שלושת הרגלים מוזכרים פעמיים בפרשתנו. פעם אחת- "שלוש רגלים תחג לי בשנה" (כ"ג, י"ד), ופעם שניה- "שלוש פעמים יראה כל זכורך את פני האדון ה' ". בתלמוד הבבלי ראינו שבעליה לרגל אנחנו מחויבים בשלוש מצוות (חגיגה דף ו עמוד ב) "ר' יוסי הגלילי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בעלותם לרגל- ראייה וחגיגה ושמחה". הרמב"ם מפרט לנו על כל מצווה ומסביר עליה:
ראייה- (הלכות חגיגה פרק א הלכה ב) "הראייה האמורה בתורה, הוא שייראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג, ויביא עימו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה. ומי שבא לעזרה ביום ראשון, ולא הביא עולה- לא דייו שלא עשה מצות עשה, אלא שעבר על מצות לא תעשה, שנאמר- "לא ייראו פניי, ריקם" (שמות כג, טו; שמות לד, כ). ואינו לוקה על לאו זה, שהרי לא עשה מעשה."
חגיגה- (הלכות חגיגה פרק א הלכה ג) "החגיגה האמורה בתורה, הוא שיקריב שלמים ביום טוב הראשון של חג, כשיבוא להיראות; והדבר ידוע שאין השלמים באים אלא מן הבהמה. ושתי מצוות אלו, שהן הראייה והחגיגה- אין הנשים חייבות בהן".
שמחה- (הלכות חגיגה פרק א הלכה ד) "והשמחה האמורה ברגלים היא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה, ואלו הם הנקראים שלמי שמחת חגיגה שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך".
עצם המושג של "ראיה" זוהי מצות העלייה לרגל שהוזכרה בפסוקים למעלה, אולם לדעת הרמב"ם מצוה זו כוללת הבאת קרבן עולה.
בספר החינוך (מצוה פח) מבואר ההיגיון שבמצות הבאת עולת ראיה: "משורשי מצוה זו, לפי שאינו בדין לבוא בידיים ריקניות לפני המקום ברוך הוא, ואף על פי שהאמת כי אינו צריך דבר מידינו, כמו שכתוב (תהילים נ', י"ב) אם ארעב לא אומר לך, אף על פי כן בדמיון מחשבתנו אנחנו רואין כאלו נעמוד לפניו, והאמת שהנפשות קרובות אל הטוב במקום ההוא יותר משאר מקומות ואור פני מלך נוגה עליהם שם, ועל כן ראוי לנו לעשות מעשה הקרבן בעת ההיא, כי בפעולת הקרבן נתכן לקבלת הטובה ותתעלה נפשותינו מעלה מעלה".
אז בעצם לפי הרמב"ם יש להקריב בעלייה לרגל שלושה קורבנות
1. קורבן שלמי חגיגה לקיים מצוות חגיגה.
2. קורבן שלמים נוסף לקיים מצוות שמחה.
3. קורבן עולה לקיים מצוות ראייה.
דין זה של ביאה ריקנית כפי שכותב בעל ספר החינוך שייך גם בימינו. אין לעלות להר הבית שלא לצורך מצווה. בע"ה בקרוב נעלה להקריב כל הקרבנות כולם.
שבת שלום!
).