הדבר הראשון שעשיתי לאחר שפקחתי את עיני היה להביט ימינה. ערן כבר הלך. במרכז הכרית עדיין היה שקע, היכן שהיה מונח ראשו. חום גופו עוד היה מורגש תחת שמיכתו וריח הבושם שלו עוד היה מופץ בחלל החדר. הריח האהוב עלי.
כהרגלי התגלגלתי לצד הימני של המיטה מנסה לשאוב כוחות ליום החדש משאריות הימצאותו של ערן. משב רוח עדין חודר דרך החלון, הוילון הירוק מתנפנף ומתבדר ברוח. השמש כבר זרחה מזמן. ציפור דרור קטנטנה נוחתת על עדן החלון ומסתכלת עלי בעיניים סקרניות. אני מתכסה כל כולי ומתכרבלת בתוך השמיכה של ערן, מנסה לדחות את רגע הקימה.
הרהרתי ברגעי האושר של אתמול בלילה, רק אני והוא. הראש שלי מונח על חזהו, זרעותיו עוטפות אותי חזק, קצב הנשימות שלו מרגיע אותי, והשפתיים שלו מטיילות לי על הראש ומכסות אותו בנשיקות קטנות ומתוקות. ברגעים האלו העולם עוצר מלכת. אף אחד לא קיים מלבדנו. אני לא צריכה כלום ולא רוצה כלום. רק שנשאר ככה. תמיד. לנצח.
היום הוא ערן, שבוע שעבר הוא היה אמיר, לפני כן יונתן. אבל הוא תמיד הוא ואני תמיד אני. הוא לא משתנה, רק השמות. תווי הפנים שלו לא מוכרים לי כיון שלא ראיתי אותו מעולם.
אני אוהבת את הריח שלו, גם את ריח הזיעה שלו אני אוהבת. אני אוהבת כשהוא מחבק אותי, אני אוהבת אותו. מאד.
אני אוהבת כל מה שקשור אליו. אפילו שאני לא מכירה אותו.
הוא תמיד יודע מה אני מרגישה, ואיך להתנהג אלי, ומה בדיוק להגיד לי ומתי.
ואת השמות אני מחליפה לו כרצוני, איך שבא לי באותו רגע.
כי מותר לי.
בראש מותר לי הכל.
וערן הוא רק בראש. גם אמיר ויונתן היו רק בראש. כי במציאות אין שקע על הכרית, ואין בושם וחום גוף. אין וילון ירוק או ציפור דרור. וגם אין ערן או אמיר או יונתן.
לא, במציאות אין.
