גוזלים קטנים הם היו. רכים, ומעורפלי מבט.
היא ידעה שהיא לא תעמוד בזה. ובכל זאת היא עשתה את זה. מישו דיבר פה על מזוכיזם?! כי הוא צדק.
הגוזלים הקטנים האלה מזכירים לה את מה שהיא אפעם לא הייתה.
הם היו קטנים, רכים, מכורבלים, רגועים, והכי חשוב, הם ידעו שעוד רגע תבוא אמא ותתן להם תולעים טעימות שיחליקו בגרון וימלאו את הקיבה במשו חם וטעים.
הם ידעו שתיכף אמא תבוא ותגונן עליהם בכנפיה, תגונן עליהם מכל דבר שהוא.
מקרני שמש מציקות,
מציפורים גדולות,
מחתולים מפחידים,
מתחושת רעב צמא או פחד.
הם ידעו שאמא תבוא.
וכל מה שהם ידעו, היא ידעה שלא.
היא הסתובבה משם, יש גבול לסבל שהיא מסוגלת להסב לעצמה.
משק כנפיים חפוז גרם לה להסתובב כשבעיניה מסך דקיק ומבהיק. היא באה, אמא שלהם.
ופתאום, מהכאב שאחז בה תמיד נולדה תחושה זעירה.
מין הבטחה, מין נבואה. שבועה.
לי לא הייתה כזו אמא.
לי לא הייתה כזו ילדות, לא הייתה לי בכלל.
אבל לי יש יכולת לתת אותה למישהו אחר.
אני יכולה להיות אמא. להעניק למישהו משו שאני מעולם לא זכיתי בו. ואפילו טוב יותר ממה שלא היה לי ורציתי.
אני יכולה!
ואני אעשה זאת!
היא הופתעה מכיוון המחשבה הזה. אבל היא הסכימה איתו.
היא אכן יכולה.
והיא אכן תעשה זאת!
שרירים זעירים נעו, לא הייתה זו תנועה שהם הכירו. אבל הפה הקפוץ תמיד, התרחב בחיוך קטן.
אצבע עדינה ליטפה את הגוזלים.
היא הלכה לבנות לה חיים.
