בס"ד
תמוהה בעיני.
הקריאה לסרב פקודה ולא לגלח את הזקן היא מובנת ונכונה. מה שלא מובן הוא למה על גילוח הזקן צריך לסרב פקודה ועל גירוש יהודים מביתם ופינוי שטחי ארץ ישראל לידי הגווים, אסור לסרב פקודה?
כשהייתי תלמיד בשמינית היה זה בזמן שהיו סערות על חיילים דתיים שחויבו לשמוע שירת נשים ושחיילים חויבו לפנות מאחזים. באותה העת הגיעו אלינו לא מעט ראשי ישיבות הסדר ומכינות על מנת להציג לנו, התלמידים, את ישיבותיהם לקראת בחירת ישיבה לשנה הבאה. בסוף כל שיחה של ראש ישיבה הייתי נגש אליו ושואל אותו שאלה אחת: האם הוא מוכן בתור ראש ישיבת הסדר להתאחד עם שאר ראשי הישיבות בקריאה החידה למקבלי ההחלטות בצבא להענות לצרכי החייל הדתי ולא לחייב אותו לשמוע שירת נשים או לפנות מאחזים ולאיים (תוך כדי הדגשה שרק לאיים בלי לבצע) שאם לא יענו לצרכי החייל הדתי אז הציבור פשוט לא התגייס?
המחשבה שלי הייתה אז, ונשארה כזאת גם היום, שברגע שתהיה מחאה שכזאת יבינו בצבא שאם הם רוצים שחיילים דתיים התגייסו, צריך ללכת לקראתם ולענות על הצרכים שלהם. בדיוק כמו שאם רוצים לגייס את הציבור החרדי אז צריך לספק להם מסגרת נפרדת, כשרות מתאימה וכו'. כאשר הולכים עם ראש בקיר נגדם, אז אין פלא שהם לא ממהרים להתגייס.
לצערי שום ראש ישיבה שדיברתי איתו על כך לא אמר שהוא מוכן לזה. אומנם היו רבנים שאמרו שהפגיעה בחיילים הדתיים היא באמת דבר נורא ואיום, אבל נמשיך לשלוח את תלמידינו לצבא מבלי לסרב פקודה. פקודות הצבא הם מעל הכל.
באותה התקופה בני נוער היו חותמים על קריאה לסרב פקודה במצבים הנ"ל, אבל מעטים היו הרבנים בציונות הדתית שהיו שותפים לקריאה הזאת. להפך. בני נוער שחתמו על זה נתקלו באמירות לא נעימות מצד אנשי חינוך ורבנים ששמעו על כך.
השאלה היא מה קרה פתאום?
זה לא שאני לא שמח על הקריאה לסרב לפקודה הנוראית הזאת. חייל דתי שרוצה להמשיך לגדל את זקנו, חייבים לאפשר לו את זה. אלא שאני לא מצליח להבין מה השתנה מאז או מה ההבדל בין שירת נשים ופינוי מאחזים לבין גילוח הזקן. להפך. גילוח הזקן הוא הדבר הכי פשוט מבחינה הלכתית מבין כל זה.
השבת פורסם בעלון 'עולם קטן' על הצגות לא צנועות בעלי תכנים בעיתיים שחיילים דתיים נאלצים להיות בהם. חיילים שהעזו להתלונן על כך, חטפו בראש. זה אחרי שלפני כמה שבועות בלבד ביטלו בצבא את אגף התודעה היהודית בצבא. סגן שר הביטחון, הרב בן-דהן, אמר אתמול שאין קשר בין הדברים והצבא דתי מתמיד. כנראה זה סתם צירוף מקרים מוזר של כל האירועים האחרונים.
אם אנו רוצים, בתור ציבור דתי שמאמין בצבא קדוש ובקדושת המחנה, שהוא אכן יהיה כזה אנו צריכים להציב תנאי ברור מהם הקווים האדומים שלנו. בצה"ל מקבלים את גיוס הציבור הדתי לאומי כמובן מאליו, וטוב שכך, אבל בגלל זה הם גם מוצאים לנכון למתוח את הגבולות יתר על המידה עד כדי פגיעה בדברים החשובים לנו בתור ציבור. על כן אנו צריכים להדגיש שאם כל הכבוד והערכה לצה"ל, יש לנו את הקווים האדומים שלנו שעליהם אנחנו לא מוכנים להתפשר. רק כך תיפסק הפגיעה המתמשכת בחייל הדתי.
תמוהה בעיני.
הקריאה לסרב פקודה ולא לגלח את הזקן היא מובנת ונכונה. מה שלא מובן הוא למה על גילוח הזקן צריך לסרב פקודה ועל גירוש יהודים מביתם ופינוי שטחי ארץ ישראל לידי הגווים, אסור לסרב פקודה?
כשהייתי תלמיד בשמינית היה זה בזמן שהיו סערות על חיילים דתיים שחויבו לשמוע שירת נשים ושחיילים חויבו לפנות מאחזים. באותה העת הגיעו אלינו לא מעט ראשי ישיבות הסדר ומכינות על מנת להציג לנו, התלמידים, את ישיבותיהם לקראת בחירת ישיבה לשנה הבאה. בסוף כל שיחה של ראש ישיבה הייתי נגש אליו ושואל אותו שאלה אחת: האם הוא מוכן בתור ראש ישיבת הסדר להתאחד עם שאר ראשי הישיבות בקריאה החידה למקבלי ההחלטות בצבא להענות לצרכי החייל הדתי ולא לחייב אותו לשמוע שירת נשים או לפנות מאחזים ולאיים (תוך כדי הדגשה שרק לאיים בלי לבצע) שאם לא יענו לצרכי החייל הדתי אז הציבור פשוט לא התגייס?
המחשבה שלי הייתה אז, ונשארה כזאת גם היום, שברגע שתהיה מחאה שכזאת יבינו בצבא שאם הם רוצים שחיילים דתיים התגייסו, צריך ללכת לקראתם ולענות על הצרכים שלהם. בדיוק כמו שאם רוצים לגייס את הציבור החרדי אז צריך לספק להם מסגרת נפרדת, כשרות מתאימה וכו'. כאשר הולכים עם ראש בקיר נגדם, אז אין פלא שהם לא ממהרים להתגייס.
לצערי שום ראש ישיבה שדיברתי איתו על כך לא אמר שהוא מוכן לזה. אומנם היו רבנים שאמרו שהפגיעה בחיילים הדתיים היא באמת דבר נורא ואיום, אבל נמשיך לשלוח את תלמידינו לצבא מבלי לסרב פקודה. פקודות הצבא הם מעל הכל.
באותה התקופה בני נוער היו חותמים על קריאה לסרב פקודה במצבים הנ"ל, אבל מעטים היו הרבנים בציונות הדתית שהיו שותפים לקריאה הזאת. להפך. בני נוער שחתמו על זה נתקלו באמירות לא נעימות מצד אנשי חינוך ורבנים ששמעו על כך.
השאלה היא מה קרה פתאום?
זה לא שאני לא שמח על הקריאה לסרב לפקודה הנוראית הזאת. חייל דתי שרוצה להמשיך לגדל את זקנו, חייבים לאפשר לו את זה. אלא שאני לא מצליח להבין מה השתנה מאז או מה ההבדל בין שירת נשים ופינוי מאחזים לבין גילוח הזקן. להפך. גילוח הזקן הוא הדבר הכי פשוט מבחינה הלכתית מבין כל זה.
השבת פורסם בעלון 'עולם קטן' על הצגות לא צנועות בעלי תכנים בעיתיים שחיילים דתיים נאלצים להיות בהם. חיילים שהעזו להתלונן על כך, חטפו בראש. זה אחרי שלפני כמה שבועות בלבד ביטלו בצבא את אגף התודעה היהודית בצבא. סגן שר הביטחון, הרב בן-דהן, אמר אתמול שאין קשר בין הדברים והצבא דתי מתמיד. כנראה זה סתם צירוף מקרים מוזר של כל האירועים האחרונים.
אם אנו רוצים, בתור ציבור דתי שמאמין בצבא קדוש ובקדושת המחנה, שהוא אכן יהיה כזה אנו צריכים להציב תנאי ברור מהם הקווים האדומים שלנו. בצה"ל מקבלים את גיוס הציבור הדתי לאומי כמובן מאליו, וטוב שכך, אבל בגלל זה הם גם מוצאים לנכון למתוח את הגבולות יתר על המידה עד כדי פגיעה בדברים החשובים לנו בתור ציבור. על כן אנו צריכים להדגיש שאם כל הכבוד והערכה לצה"ל, יש לנו את הקווים האדומים שלנו שעליהם אנחנו לא מוכנים להתפשר. רק כך תיפסק הפגיעה המתמשכת בחייל הדתי.
