כשהמבטים שלי ושל המוכר בדוכן הממתקים מצטלבים
והמחשבות שלנו מסתנכרנות, וצוחקים, כי הבנו שקלטנו את אותה מוזרות בהתרחשות שמולנו ברחוב.
כשזקן עם חיוך מתחת לשפם נכנס לחנות ושופך עלי את כל האוטוביוגרפיה האישית שלו, כאילו ניחש שאני מכורה לאנשים כמוהו.
כשאותו הזקן משוטט להנאתו במדרחוב, וההליכה האיטית והמתכוונת שלו משדרת לי איך שנים יכולות בקסם לא מוסבר להפוך אדם לשלו יותר, ולגלות לו את סוד הסיפוק מהחוויות הפשוטות. ואני רוצה לרוץ אחריו, ולנסות לסחוט ממנו את הסוד הזה, שיגלה גם לי! מה אכפת לו? אבל מתחרטת כשאני מבינה שאי אפשר להעביר שנים בהעברה בנקאית, ושלי יש הזדמנות בלתי חוזרת לבנות לעצמי אוטוביוגרפיה מהסוג שידהים את המוכרות של עוד שבעים שנה.
כשנער ברחוב עוצר להסתכל עלי, בחורה שיושבת בספסל לבדה, ואפשר לראות בעיניים שלו שהיה רוצה להגיד לי שהוא מכיר את התחושה מהבפנים שלו, אבל הוא לא מעיז- לא ליד חברים שלו, ולא ליד עצמו.
כשהתיירים צצים ברחובות כמו פטריות אחרי הגשם, והגשם גשם קללה הוא, ושמות רבים לו, מ"המצב", דרך"כל הבלאגן הזה", עד ל"אינתיפאדה השלישית" ו"טרור הסכינים". וכשירושלים מתמלאת בהם אט אט בחזרה, רק עד הגשם הבא, אני זוכה לראות בעלי חנויות מחייכים.
כשמול החנות שלי, בחדר מדרגות צר, כמעט כמו הגשר בשיר המפורסם, מתקיימת תפילת מנחה במפלסים.
כשהרחוב מתמלא בילדים שהציפיות שלי מהם הסתכמו בתעודת בגרות והשכלה מעמיקה בסדרות מתורגמות, והם, בלי להתבייש, למצמץ או להתלבט, רוקדים ברחוב כדי להצליח לממן את מבצע החסד השנתי שלהם.
כשאני מצליחה לקלוט קורט זעיר ממש מהדופק של המשולש האדיר הזה, את העיוור שתמיד עובר ב17:34 ואת סוחר המזכרות שתוקע בשופר כמעט כל שעה, אבל רק כשיש תיירים, ואת הטראנסים של הנחמנים בשבע, ואת השקט של השעה שמונה כשהעיר עדיין ישנה, אני חושבת שאני מתחילה להבין שירושלים היא יצור בפי עצמו, ויש לה חיים, ומצב רוח, וחום לפעמים, ושגם אני בורג זעיר בתוכה. חלק מהדבר הענק הפועם הזה שהוא בירת מדינת ישראל.
פעם ראשונה שאני כותבת.. אם אתם יכולים לתת הערות לשיפור אשמח.
