לכבד רבנים שחושבים אחרת ממך? אין יותר חיובי מזה.

למה חילול תורה? כל עוד לא מדובר על רבנים שסרחו, אין כאן עניין של חילול תורה.

הרבה יותר דת"ל למדו את ה'ויואל משה' או שמעו לפחות על עיקרי שיטתו, מאשר סאטמרים או חרדים שלמדו את 'אורות' של הרב קוק. וגם זה סוג מאוד מכובד של כבוד...

ולעצם העניין: מרגלא בפי שבדורינו כל המחלוקות כבר איבדו את טעמן וחינן. פעם באמת היה אידיאל, היה קרדום לחפור בו, אבל היום גם האנטי ציונים, הם אנטי ציונים בלאי. על משקל מה שאומרת הגמ' (חלין יג: ) שגויים שבחו"ל אינם עובדי ע"ז באמת אלא מנהג אבותיהם בידיהם, כך גם אלו. לפעמים רק מצטטים מנטרות חוזרות ונישנות, ללא כל תוכן אמיתי, למרות שלאמיתו של דבר באמת שיש כזה.

זה בדיוק העניין. לדעתי כמעט בכל ישיבה דתית לאומית תוכל למצוא לא רק את ויואל משה של רבי יואליש, אלא גם את מאמר ארץ ישראל ומאמר שלשת השבועות שלו.

זה בדיוק העניין. בגלל זה אני רווה נחת מהציבור בנושא הזה. לא שהציבור חף מטעויות כן? כמו כולם.

לגבי המחלוקות שבדורינו, לדעתי אתה צודק אבל זה היה אפילו לפני הדור שלנו.

אני חושב שכל דתי שהציונות היא באמת מרכיב משמעותי מהדתיות שלו חייב להכיר את 'ויואל משה'. קשה לי לומר את זה על האדמו"ר הנוכחי. 

אין היום לצערי אדמו"רים old school....

רב יואליש היה מתנגד חריף לציונות, אבל הוא אהב את עם ישראל. גם האדמו"ר של היום.

אבל בכל מקרה, אין היום אדמו"רים כמו פעם.

ובכלל העולם הרבני הוא עולם של שררה ולא הנהגה לצערי הרב. אבל עדיין, מי שיודע יותר תורה ממני, אני אכבד אותו באופן אישי (מבלי לחסוך ביקורת על התנהלות ציבורית)

בפונוביץ מנפים דגל - כי זו המסורת - (הרב כהנמן היה ניצול שואה וזה היה חשוב לו) ולא כי זה משנה למישהו היום

והתתי"ם הקנאים באים למחות - כי זו המסורת - ולא כי הם באמת חוששים לציונים

רציני? בחיי שלא ידעתי.... מגניב לגמרי

זה בלי אידאלים - פשוט עניין של מסורת 

(ככה אמרו לי חברה שלומדים שם)

כלפי ת"ח שלא חושבים כמונו. לא? 

חשבתי כיוונת לזה שאצל האדמו"ר מסטמר הלשמה נעלם....

הרוב כן מכבד ומוקיר את תורתו.

שאלתי המון אנשים גם בקהילה, גם בלימודים, גם בעבודה, גם בחברים לגבי מה הם חושבים עליו.

כולם נורא התעצבו(מלשון להיות עצובים) מהדברים שהוא אומר אבל כיבדו אותו כבוד גדול.

האיש הזה כופר בדברים הכי בסיסיים בתורה, ומחטיא אנשים אחרים בטעויות שלו. 

השם ירחם עליו ויחזיר אותו בתשובה 

עכשיו הוא גם האשים את המתנחלים בפיגועים, ואמר שזה עונש על כך שאנחנו מרגיזים את האומות. אידיוט (כי סופות בנגב, כידוע, גם היו בגלל שהרגזנו את האומות...).

ולא, לא מדובר בסתם רב שחושב אחרת ממני; לצורך העניין למדתי אצל רבנים שמאלנים, ואני מכיר רבנים שמאלנים ומעריך אותם כרבנים. אבל אף אחד מהם לא יגיד שהפיגועים הם עונש על מדיניות ימנית. אולי יגידו שזו מדיניות לא חכמה שמביאה לפיגועים - ויש הבדל משמעותי מאד באופן הניסוח הזה. 

לקרוא לת"ח כופר זה חמור מאוד.

אנחנו לא מסכימים לשיטתו, אבל כופר? הוא ת"ח גדול.

באמת שאין צורך בכינויי גנאי, מה גם שזה לא מחוקי הפורום.

למה מאחר שיש לו תחפושת של תלמיד חכם אז אני צריך לכבד אותו. 

יש עוד כמה כאלו שהואשמו בשנה האחרונה בדברים חמורים ביותר. 

החילוק בין 'התנהלות ציבורית' לבין האדם כשלעצמו איננה נכונה. הוא קורא לי יציר שטן. הוא לא רק אומר שהוא חולק עליי. בגללי יש פיגועים, לדעתו. אז שילך לעזאזל, במובן הכי פשוט ובסיסי של הביטוי: הוא לא מעניין אותי, והוא לא בן אדם מבחינתי, ואין לי טיפת כבוד אליו. 

הטענה שלך שזה קשור לאגו היא בערך כמו להגיד שהגר"א התנגד לבעש"ט בגלל אגו. לא. היתה ביניהם מחלוקת מהותית, ולדעת הגר"א החסידות באמת היתה סכנה רוחנית - לא משנה מה אנחנו חושבים על כך (ועל התנהלותו של הגר"א בעניין) היום. ובטח שאני מבין למה חסידים לא מחבבים את הגר"א... 

למרות שדעתו שונה והוא לפעמים מדבר שטויות.

פשוט לא לקחת את זה באופן אישי - ביחוד שהם עדיין לא ניסו לרצוח שום מתנחל..

ואפילו עובדים אצלם ואיתם מאחורי הקו היורוק

זה רק מראה שזה רק דיבורים..

שם דיעה קדומה בצד. יוצא ממקום הנוחות שלך, שבו כולם חושבים, למקום שהוא מעצבן אותך נורא אבל עדיין מכיל.

זו עבודה על המידות נהדרת. בדיוק כל מה שמנסים ללמד אותנו, עבודה על המידות.

מה גם שהוא לא "לא מכיל" אותנו אלא הוא לא מכיל את הדרך שלנו.

ומה קשורות פה מידות או אגו, האידיאולוגיה הדתית לאומית היא עניין אגואסטי?

חבל שאלוקים לא "מכיל" כל מיני.. וגוזר עליהם מיתה למשל..

שהיכולת לכתוב בכבוד על רבנים - גם כאלו שאומרים דברים כמו שהזכרת -

מראה על מעלה גדולה.

ללא קשר לכך שיש מקום לתלמידי חכמים לחלוק בבהירות על  עמדות ואמירות שנראות להם לא ראויות לגמרי. אבל היחס המכבד לכל ת"ח מצד עצמו, הלוואי על כולם.

הרי גלי קול מבחינה פיזיקאלית עולים כלפי מעלה.

כלומר לכיוון החלל החיצון.

איפה נמצאות הנשמות בוודאי לא על כדור הארץ אז בטח בחלל החיצון, כלומר אולי יש כוכב כזה של נשמות, זה נשמע הגיוני.

ולדון בכוכבים וגלי קול.

יש משהו מעבר בכל הדבר הזה שנקרא 'יום הזיכרון'?

קודם ראה כאן: בוא נשאל אחרת - צעירים מעל עשרים

ואחר כך, בנוסף, חוקות הגויים ומעשיהם זה בעיקרו בדבר שאין בו טעם וחשוד כעניין של עבודה זרה.

להלן ציטוט מקיף:

"האיסור הוא ללמוד מהגויים מנהגים שאין בהם תועלת, וכל סיבת קיומם מפני שהם מנהגים שנעשו לחוק של דת זרה או לשם פריצות ויוהרה (מהרי”ק פח; ב”י ורמ”א קעח, א).

גם מנהג גויים שאינו קשור לדת זרה או לפריצות, כל המחקה אותו מפני שהוא רוצה להידמות לגויים, עובר באיסור (ראו בהערה).[2]

אבל אם היה טעם למנהג הגויים מותר לעשותו, הואיל ואין עושים אותו מפני שהוא חוק גויים אלא מפני התועלת ההגיונית שעשויה לבוא ממנו.

... וכן מותר לעשות כל דבר שאנשים שעסקו ברפואה היו רגילים לעשות לשם רפואה, אף שהם נראים כמנהגים סגוליים שאין להם טעם, מכיוון שבפועל הם מועילים לדעת המרפאים (שבת סז, א; להלן כט, א).

כמו כן התירו לשרוף את כלי תשמישו של המלך שמת, אף שנהגו בכך הגויים, מפני שיש למנהג זה טעם – לבטא כבוד למלך שמת, שאין עוד אדם שראוי להשתמש בכליו (ע”ז יא, א).
 

כיוצא בזה התיר הריב”ש (קנח) לאבלים לצאת מביתם וללכת לבית הקברות בכל יום כמנהג הישמעאלים, הואיל ויש למנהג זה טעם, שעושים אותו לכבוד המת."

האם תלמידי רבי עקיבא גם כן לא מסתפרים ולא מתגלחים בספירת העומר? מעניין אם גם הם מונעים עצמם ממוזיקה שם בגן עדן.

עוד מעניין האם לנשמת הנפטר אכפת אם ישבת על כסא נמוך או לא בזמן השבעה. ובכלל מרתק לדעת האם נשמות הנפטרים מראים תמונות של קרוביהם החיים למי שבא לבקר אותם בפמליה של מעלה.

השאלה שלך היא הבל חרדי. פשוט תדמיין שכתוב בשו"ע שצריך לעמוד בצפירה, לכוון על הכרת הטוב למי שמסר נפשו בעבורך, ולשאול איך אתה הופך את עצמך למישהו שיפיץ אור וטוב בעולם כך שתצדיק את המוות של אחרים עבורך.

בסוף הצפירה תוסיף פרק תהילים לעילוי נשמתם, ואולי גם קטע לימוד וקדיש אם יש מניין.

באופן הזה תהיה כאותה האמא שבאה לבכות ולהתייחד עם בנה בדממה, ומוסיפה תפילת יזכור ואמירת השכבה בעבור נשמתו.

בדיוק בגלל שאני מכבד את זכרם אני חושב שחלק מהאלמנטים בטקסים הם זילותא לנפטרים.

אתה נשמע לי איש יודע ספר - איך אתה מסוגל להקביל בין שולחן ערוך למנהג לעמוד בצפירה?

פלא הוא בעיני

מונע חילול השם.

בצפירה אני עוצר.

ואני חושב שחובה לציין את היום הזה.

רק מעלה נקודה, שביחד עם הדברים המועילים שנתקנו ליום הזה נתקנו עוד המון דברים תמוהים.

גם מי שמוקיר את זכרם לא צריך ללכת אחרי כל גחמה ולהאמין בה.

אם מחר מישו יחליט שבצפירה צריך להניף בננה מקולפת - כולנו נעשה את זה?

הצפירה אינה בשבילם, הם לא צריכים אותנו. הצפירה זו הדרך היחידה שבה עם שלם, על כל חלקיו (חוץ מכמה אגואיסטים חרדים), עוצר ומתחבר למהלך של כולנו, שהנופלים הם שיא שלו. עם שלם, ציבו"ר - שכולל צדיקים, בינוניים ו(חסד לאברהם כותב שאין בארץ ישראל רשעים) כאלו שפחות מחוברים לרוחניות.

הנופלים ממשיכים מישיבה של מעלה, את אותו מהלך. ושוב, אותם שנמצאים במחיצה של ר' עקיבא וחבריו, לא צריכים אותנו. לא צריכים את המשניות שלנו, לא את הקדיש שלנו, לא את הצדקה שלנו ולא את הנרות שאנחנו מדליקים (אגב, אפרפו דברים שאין להם סיבה, לנר אין שום מקור אמיתי, אתה מדליק ביארצייט?). כל הערך של להגיד קדיש עליהם, של ללמוד משניות לעילוי נשמתם וכו' - זה אם ע"י זה אנחנו מתחברים לעילוי אחרי עילוי שלהם וממשיכים את דרכם.

כמובן, אנשים שיותר מתוקנים ברוחם, יתחברו לנופלים בדרכים המקובלות בישראל מדורות. אבל כיוון שהמהות כאן היא כללית, כלל ישראלית, אם היותר מתוקנים ברוחם לא מקולקלים בנפשם - הם מבינים שהכרחי להתחבר למוסרי הנפש על כלל ישראל (שזו מדריגה ראשונה ברוח הקודש כדברי הרמב"ם במורה), גם במדריגה הנפשית הפשוטה, שכל הציבו"ר מסוגל להשתייך אליה ועוצרים לשני רגעים, כשעם שלם עוצר.

מעניין.. אף פעם לא הבנתי את זה ככה.

אם תוכל להסביר יותר, אשמח.

מתנחלים פשוט ממש טובים בלספר שכל מה שמעניין אותם זה אידיאולוגיה ולהתעלם מכל מה שהם מרוויחים ממנה

אני מתנחלת, גרה במקום בורגני ומעולם לא התיימרתי לחשוב או להציג את עצמי כאילו שרק ארץ ישראל בראש שלי. זה שהיה לך משהו בראש… זה שלך.

אני חושבת שבלי איכות חיים, מפעל ההתנחלויות היה מצליח פחות וזה דוקא היה בעוכרינו.

עבר עריכה על ידי נקדימון בתאריך ד' באייר תשפ"ו 11:53

בעבר בכל מקום זה היה אידיאולוגיה צרופה, כי המחיר היה אדיר (בטחונית, חברתית, גאוגרפית, תקשורתית, איכות חיים וכו).

היום יש מקומות שבהם ברוך השם המטרה הושגה ויכולים לגור בהם גם מטעמים נוספים, כי המקום כבר מוסדר ומפותח ויציב ובטוח.

ויש אנשים שגם בחינם לא יסכימו לבוא לגור ביהודה ושומרון, אז מה אכפת לי אם מי שבא יש לו גם אידיאולוגיה וגם מחשבות נוספות?

אם אתה מכבד את ההורים גם כי אתה אוהב אותם וגם כי זה מצווה, אז יש בזה בעיה?

אם אתה לומד תורה גם כי אתה מקיים מצווה וגם כי אתה נהנה מהלימוד, אז יש בזה בעיה? האגלי טל דן על זה בתחילת ספרו כידוע, והמסקנה ברורה: אשריו.

לצורך העניין גם מודיעין עילית מעבר לקו הירוק.

בגדול רוב האנשים לא מסוגלים לחיות רק על אידיאלים, זה מאד מאד קשה. זו מסירות נפש גדולה מאד מכל הכיוונים. כל שבכל ציבור יש קבוצה יחסית קטנה של אנשים כאלו. גם בציבור הדתי לאומי יש קבוצה כזאת והיא אילו שגרים בחוות ובגבעות מתחילות (רובם). אנשים שחיים צמוד לערבים, בסיכון תמידי עם כל רעיית צאן, השב"כ, הצבא והמשטרה רודפים אותם בין אם הם עשו משהו ובין אם לא ויכוחים להתעלל בהם בלי שאף אחד יעשה משהו ובלי זכויות בסיסיות. אנשים כאלו באמת מוסרים את הנפש בצורה יוצאת דופן על ארץ ישראל.

ב"ה שהגענו למצב שאנשים רגילים ופשוטים שלא יכולים רק למסור את הנפש, וצריכים פרנסה כמו כולם ומקום לגור בו מגיעים לגור בישובים. בעבר היה מסירות נפש לגור במקומות כאלו, זה נהדר שהיום זה גם נוח. יש פה הקרבה מסויימת עדיין לרוב, הרבה יותר נוח לגור ליד קופת חולים ובתי חולים, ליד סופרים זולים, בתי ספר וישיבות/אולפנות, במקומות שיש בהם תחבורה ציבורית טובה ולא חייבים להחזיק רכב ובעיקר להיות קרוב לעבודה ולא לנסוע שעה או שעתיים כדי לעבוד בעבודה מכניסה. זה עדין לא קל לגור במקומות כאלו ורוב הישובים כאלו. ואין ספק שמי שגר במקומות כאלו מקריב בשביל ארץ ישראל. אבל טוב מאד שזה כבר לא מסירות נפש כמו שהיה פעם וכמו שיש בגבעות ובחוות, זה הדבר שמחזיק את ההתיישבות שתהיה ברת- קיימא ולא תהיה מעורערת מכל דבר.

כדי שארץ ישראל תהיה מיושבת חשוב שיהיו גם אידיאליסטים מאד וגם אנשים רגילים שמוכנים להתאמץ קצת אבל קשה להם להקריב מאד.

(אגב, גם בצפון ובנגב יש חשיבות מאד גדולה לגור)

נ.ב.

כשכותבים אומרים\ות כדאי לכתוב קו נטוי ולא נקודה. מאחורי הנקודה עומדת אידיאולוגיה פרוגרסיבית שלא לפי רוח היהדות.. 

כל מי שגר מעבר לקו הירוק?

ברור שיש עוד שיקולים כשאנשים בוחרים מקום מגורים

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

בסוף המקור הרוחני לקלקול הוא המקור הרוחני לתיקון.

מעניין למה הקלקול תפס יותר מהתיקון

ת'אמת אני רוצה להזכיר את צאלה ורביד חיים גז הי"ד.

זה נגע לי בלב כמו לכל יהודי. כשהודיעו שגם התינוק נפטר [אחרי כמה ימים, מי שזוכר] הרגשתי שאני חייב להיות בלוויה.

להפתעתי היו שם לא יותר מ50 איש סה"כ. הרגשתי שנותנים לי רגע אינטימי להתייחד עם התינוק הקדוש הזה.

היה מצמרר.

רק לראות חבילה לבנה קטנה, עטופה. סבתות, דודות, מחבקות. חיבוק אחרון. ובוכות...

התפרקתי.

זה היה למעלה מיכולת ההכלה שלי. ולא הייתי היחיד.

אבל היה רגע שבו כמעט לא נשמתי. כשפתחו את הקבר הטרי של צאלה, כשאילו קיבלה בזרועות פתוחות את בנה, ממנו נפרדה במותה לפני כמה ימים.

והנה שוב הם מחובקים ביחד. בשמים.

גם עכשיו אני בוכה.

איזה נשמות קדושות.

הנחמה היחידה היא שאנחנו לא מסוגלים להבין בכלל מה הסיפור של הנשמות הקדושות האלו.

סיפורו המרגש של דוד יהודה יצחק ז"ל - והמחברות שנמצאו בחדרו - ערוץ 14 | C14

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

שהתכוונתי להכניס את המשמעות שהצגת באפשרות 1.

כלומר, החלוקה בעיני היתה בין יחס פעיל למראה, לבין מעבר שלו על פני התודעה.

תוכלי לחדד את ההבחנה הנוספת שאת מציגה? אשמח.

ההגדרה הראשונה שלך נשמעת מתאימה ל"התבוננות", שהיא בנחת, בתשומת לב לפרטים.

אבל בבהיה אין תשומת לב לפרטים, אין בחינה מדוקדקת, ואין נחת ומודעות. אלא הסתכלות לפרק זמן ממושך מהמקובל שמגיעה מתוך רגש חזק פתאומי שהתעורר ממה שעליו מסתכלים. מקווה שהצלחתי להבהיר יותר את כוונתי.

(באתי להצביע 2, אבל בעקבות ההודעה שלך חשבתי שאולי לבהות זה בעצם 'להסתכל בנקודה מסויימת בקיפאון, בלי לזוז או להזיז את המבט'. ככה זה תופס את שתי המשמעויות - גם לבהות באוויר, וגם לבהות במישהו מפתיע או מטיל אימה וכדומה)

מה שמתאים למילה 1 שתיארת זה "התבוננות".

"לבהות" זה להסתכל מבלי להתמקד מנטלית בשום נקודה באופן ספציפי. שים לב, העיניים לא מתרוצצות אלא כן "נמצאות" באיזו נקודה אבל המוח לא ממש מסתכל על הנקודה עליה העיניים נחות. מה שאתה עושה עם עיני הבשר שלך בזמן כשאתה חולם בהקיץ זה נקרא "לבהות".

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!