חרב גאותי באה בליבי
ואמרתי ועניתי?
היש תשובה בפי?
בפארק זה היה? עת תקווה סובבה את גבה, או אולי זה הייתי אני, שהבטתי השמיימה וכוכבים ספרתי, והיא השפילה מבטה ואמרה אל הארץ שאפתי.
בשדה עמדנו, עת שירה פסקה זמרתה, ואני לבדי פסעתי, אל מרחבי אפלת אופק שקיעה, ומבין עשבי החיטה יכולתי לשמוע את רשרוש החגבים המזמרים אף הם ועונים כנגדי ומה מום מצאת בה? שיר לנו משירי ציון ושוב למאורתך.
בהר ישבנו והתנדנדנו בנדנדה מחוסנת מגולפת בעץ אמנים. ואני את צמיחת החבצלת לא קטפתי או אולי הייתה זאת תרצה?. מי ידע? התפרחת הנאה לא פרש כנפי מלוא תפארתה, או אולי היה זה רק עלה קטן ועיני הו עיני הטעתני? ואני שוב הילכתי בנופי בור ושממה.
במדרונות רחובה של עיר יפה, קריה נעימה, מעולה ובלולה ,עת פסענו בהדרת מלכים עיניה נצצו כספירים מי זאת הייתה אולי רות אולי חמדת מלכים, אולי שושנת העמקים, נו מה שמה? אחת מיני אלפים? רפדוני בתפוחים. כי חולת אהבה אני. אהבת עצמי?
שכחת עצמי.
וקול קרא אלי ואמר הלוך וקראת באזניך ,עוד תצא במחול צוהל אל מול הכלוב המנותץ. וחרבך התקועה, עוד תשלף מן הקרח הגס בו מכוסה ליבך. וליבך, שוב יהיה לב בשר, לב חי, ונושם ובועט ורוקם בתכלת ובארגמן בחכמת לב ונפש.
והדרך תאיר באור יקרות, והלימוד שלמדת יתפר על חומות לב אמת.
וקול רצון עז יבקע קליפתך.
ותשוב ותקרא
אדם.
