למשל שני הלוחות

במקום אחד כתוב לוחות ראשונות

במקום אחר לוחות ראשונים

עברית זה סתם עיוות של לה"ק

כי בשמות עצם זה בערך חצי חצי. יש שמות עצם בצורת זכר ויש בצורת נקבה.

שאלתי היא לגבי ביטויים מהתנ"ך עצמו.

לדוגמא בספר תהילים:

"צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה"

"... לראות היש משכיל דֹרש את אלהים"

לי די ברור שלא הכוונה רק לגברים, אלא לכלל המין האנושי.

ולמשל - צורת הרבים שמתייחסת גם לזכר וגם לנקבה היא זכר.

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

עברית היא שפה שמית-מערבית, אכדית היא שפה שמית-מזרחית. העברית היא ממשפחת השפות הכנעניות, ואילו האכדית ממש לא. יש ביניהן הרבה משותף, אבל לדובר עברית לקרוא אכדית זה ממש לא כמו לקרוא כתובות כנעניות. 

מלבד זאת, צורת הסתמי באכדית היא בכלל ברבים (זכר). 

לא נורא, להבא.

(לפחות החכמתי מתגובתו )

גם טרולים עשויים לשכנע כל מני קוראים אקראיים, ובסוגיות מסוימות (בעיקר כשהם כותבים עובדות לא נכונות, כשהן אינן מוכרות לציבור הרחב) כדאי לפחות להציג את המצב לאשורו (בניגוד למקרים שבהם הם כותבים דעות אישיות, ואז כל אחד רשאי לשפוט על פי מידת התבונה הביקורתית שלו את דעתם). 

גוף שלישי (יחיד) באכדית משותף גם לזכר וגם לנקבה, כך שזה בטח לא קשור לאכדית... מלבד העובדה שהסתמי שם הוא בצורת הרבים (זכר), כפי שכתבתי בהודעתי הקודמת. 

את המידע הזה אני דווקא יודע מלימודי אכדית בשל הצד של לימודי התנ"ך... (בארכאולוגיה כבר אין חובת שפה זרה עתיקה בימינו)

נראה לי שיותר הגון ויעיל לפנות למנהלים ולדווח (במקרה הזה לי). כל עוד לא השתכנעתי שאכן מדובר בטרול (אחרי דיבור עם משה) אני נעתר לבקשתו למחוק תגובות כאלו שפוגעת בו (אגב, גם מאחורי טרול עומד אדם אמיתי שסה"כ מחפש תשומת לב ויחס, גם אם הוא מעצבן. גם בטרול אין צורך לפגוע. ואני לא אומר שזה המקרה).

אתה יכול לחלוק עליו בצורה עניינית או לפחות לא פוגענית כמו שעשה @עוד סתם אחד, אודה לך אם לא תעשה זאת שוב ע"מ שלא להטריח אותי (אשמח לשמוע את טענותיך בפרטי).

מהיסטוריית עבר חשבתי שהוא טרול.

שפיפול - קבל את התנצלותי. ניתן למחוק.

הוא לא אמר שכן, רק שהוא לא יודע שזה כך.

מספיק מבחינתי כדי להשאיר ניק בחזקת כשרות כל עוד לא הוכח אחרת.

אשמח שתגובתי תיערך ל - "החכמתי".

קצת מוגזם.

הניק שפיפול הוא פוגעני הרבה הרבה הרבה יותר מזה.

התגובה שנכתבה כאן היא הולמת לגמרי.

זה לא אומר שהאכדיץ לא קדמה לשתיהן.

יש גם ציר זמן , לא רק אורך ורוחב.

מה זה 'אכדית', ומה זה 'קדמה' לעברית ולכנענית? 

כמעט אין לנו תיעוד כתוב של אכדית קדומה, רק דברים ששרדו ממנה בטקסטים הספרותיים של הבבלית הקדומה. אז אנחנו לא באמת יכולים לדעת מה היתה בה צורת הסתמי. מה שיש בידינו זה בעיקר התפתחויות מאוחרות יותר של האכדית - הבבלית והאשורית (קדומות, תיכונות וחדשות). וכולן התפתחו במזרח באופן נפרד לגמרי. 

באותה מידה, אנחנו לא יודעים מה היה ב'עברית' / 'כנענית' הקדומה, פשוט כי אין לנו תיעוד. אין תיעוד = אי אפשר לדעת. כל מה שאפשר לדעת זה מאיזה ענף השפות האלה התפצלו במשפחת השפות הפרוטו-שמיות, וכאן בבירור יש הבחנה בין אכדית לכנענית ולעברית, וממילא הניסיון לטעון שאכדית 'קדמה לשתיהן' הוא בעייתי. 

אז אתה יכול לבוא ולטעון: כיוון שיש לי באכדית צורת סתמי של רבים זכר, ובעברית צורת סתמי של יחיד זכר - כנראה הצורה המקורית היתה של זכר; אבל אז זה לא קשור לאמירה 'כך זה היה באכדית', אלא שתי השפות התפתחו משורש משותף (וזה ברור); וחוץ מזה - אני חושב שעדיין תצטרך להסביר למה באכדית דאגו לשמור על צורת הזכר, למרות שיש צורה משותפת לזכר ולנקבה - ואז עדיין תצטרך לומר שבאותה שפה קדומה זה היה מאד מהותי שהסתמי הוא זכר, ואז תצטרך להסביר את זה (הווה אומר: אל תשאל את השאלה של פותחת השרשור על העברית, אלא על הפרוטו שמית). 

זו התייחסות רצינית.

השאלה שאני ממשיך לשאול היא מתי האכדית "התפצלה" ולדעתי ברור שהיא התפצלה לפני הכנענית.

מרגע שהיא התפצלה מוגדר בכלל הענף הכנעני, אז אין כאן 'קדום' לענף הכנעני. 

בכל אופן, כיוון שאין לנו מידע על ה'סתמי' בשלב הפיצול, אז לא ניתן לומר בוודאות שהסיבה לסתמי הזכר בהופעות המאוחרות (באכדית - מעט אחרי הפיצול, ובעברית - הרבה אחרי הפיצול) נעוצה באותו גורם משותף קדמוני שממנו התפצלה האכדית מהענף המערבי. 

מישהו באמת יודע?

לכן המסקנה מה שאמרתי ועזוב כרגע את הדיכוטומיה בין המערבי למזרחי.

ישנה שפה קדומה שבה משתמשים בזכר.

ברור שאף אחד לא יודע מה היה בפרוטו-שמית, כיוון שבהגדרה הפרוטו-שמית היא לפני שיש לנו תיעוד. 

אבל אני חושב שההבדלים בין הסתמי באכדית לסתמי בעברית הם קשים להסבר כהתפתחות ליניארית, ואני לא חושב שזה קשור לשאלה כמה קדום התיעוד שיש לנו לעניין (קדמות לא אומרת השפעה! וכאמור, גם שאלת ה'קדמות' היא בעייתית, כיוון שאין לנו תיעוד של הענף המערבי מהתקופה הזאת - וברור שדיברו באיזושהי שפה גם במערב בתקופה הזאת...). כך שהטענה הזאת היא אפשרית, אבל רחוקה מלהיות מוכחת, ודורשת הסברים שטרם סיפקת (איך זה התפתח מזה מצורת הרבים לצורת היחיד, כאשר דווקא האספקט של זכר השתמר בשתי השפות, וכל זה כהתפתחות טבעית ומקרית, ולא מתוך בחירה מודעת בכך שהסתמי יהיה זכר). 

כגון "כזאת וכזאת"

 שמואל ב יז טו  ,    מלכים ב ה ד ,  מלכים ב ט יב 

ותמיד אפשר לתת הסבר בכיוון שרוצים , כגון שלנשים יש צורה מיוחדת לכבודן.

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.