למשל שני הלוחות

במקום אחד כתוב לוחות ראשונות

במקום אחר לוחות ראשונים

עברית זה סתם עיוות של לה"ק

כי בשמות עצם זה בערך חצי חצי. יש שמות עצם בצורת זכר ויש בצורת נקבה.

שאלתי היא לגבי ביטויים מהתנ"ך עצמו.

לדוגמא בספר תהילים:

"צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה"

"... לראות היש משכיל דֹרש את אלהים"

לי די ברור שלא הכוונה רק לגברים, אלא לכלל המין האנושי.

ולמשל - צורת הרבים שמתייחסת גם לזכר וגם לנקבה היא זכר.

יש שני סוגים של שפות - שפה המחייבת מגדר בפועל (כמו עברית ושאר השפות השמיות), ושפות שלא מחייבות מגדר. יש גם ספות ביניים, שמאפשרות מגדריות או מחייבות חלקית.

יש חיסרון בחיוב המגדריות - חוסר דיוק ענייני במקרים מסוימים, ויש חיסרון באי חיוב המגדריות - חוסר הבנה והתייחסות כללית מדי גם במקרים בהם המגדר ידוע.

לשון הקודש במקורה היא מחייבת מגדר באופן כזה שלא מאפשר שימוש בלשון זכר לנקבה ומחייב סיומת Xן / Xנה. בלשון חז"ל פחות הקפידו על החיוב המגדרי (כמו על כללי דקדוק אחרים) וממילא התאפשר השימוש בלשון זכר גם לנקבה והוא הפך להיות אפילו יותר דומיננטי ממה שהוא היה לפני כן וחל אפילו על נשים, צורה זו הגיעה ללשון העברית של היום.

בכל אופן, היחס בתורה בכלל הוא שהגבר הוא הדומיננטי בחיי המשפחה הפרטית ובחיים הציבוריים. למה? - שלום לכולם .

מקווה שדייקתי ושזה עונה לך על השאלה, אולי @כתר הרימון תוכל להאיר את עיננו בנושא.

עברית היא שפה שמית-מערבית, אכדית היא שפה שמית-מזרחית. העברית היא ממשפחת השפות הכנעניות, ואילו האכדית ממש לא. יש ביניהן הרבה משותף, אבל לדובר עברית לקרוא אכדית זה ממש לא כמו לקרוא כתובות כנעניות. 

מלבד זאת, צורת הסתמי באכדית היא בכלל ברבים (זכר). 

לא נורא, להבא.

(לפחות החכמתי מתגובתו )

גם טרולים עשויים לשכנע כל מני קוראים אקראיים, ובסוגיות מסוימות (בעיקר כשהם כותבים עובדות לא נכונות, כשהן אינן מוכרות לציבור הרחב) כדאי לפחות להציג את המצב לאשורו (בניגוד למקרים שבהם הם כותבים דעות אישיות, ואז כל אחד רשאי לשפוט על פי מידת התבונה הביקורתית שלו את דעתם). 

גוף שלישי (יחיד) באכדית משותף גם לזכר וגם לנקבה, כך שזה בטח לא קשור לאכדית... מלבד העובדה שהסתמי שם הוא בצורת הרבים (זכר), כפי שכתבתי בהודעתי הקודמת. 

את המידע הזה אני דווקא יודע מלימודי אכדית בשל הצד של לימודי התנ"ך... (בארכאולוגיה כבר אין חובת שפה זרה עתיקה בימינו)

נראה לי שיותר הגון ויעיל לפנות למנהלים ולדווח (במקרה הזה לי). כל עוד לא השתכנעתי שאכן מדובר בטרול (אחרי דיבור עם משה) אני נעתר לבקשתו למחוק תגובות כאלו שפוגעת בו (אגב, גם מאחורי טרול עומד אדם אמיתי שסה"כ מחפש תשומת לב ויחס, גם אם הוא מעצבן. גם בטרול אין צורך לפגוע. ואני לא אומר שזה המקרה).

אתה יכול לחלוק עליו בצורה עניינית או לפחות לא פוגענית כמו שעשה @עוד סתם אחד, אודה לך אם לא תעשה זאת שוב ע"מ שלא להטריח אותי (אשמח לשמוע את טענותיך בפרטי).

מהיסטוריית עבר חשבתי שהוא טרול.

שפיפול - קבל את התנצלותי. ניתן למחוק.

הוא לא אמר שכן, רק שהוא לא יודע שזה כך.

מספיק מבחינתי כדי להשאיר ניק בחזקת כשרות כל עוד לא הוכח אחרת.

אשמח שתגובתי תיערך ל - "החכמתי".

קצת מוגזם.

הניק שפיפול הוא פוגעני הרבה הרבה הרבה יותר מזה.

התגובה שנכתבה כאן היא הולמת לגמרי.

זה לא אומר שהאכדיץ לא קדמה לשתיהן.

יש גם ציר זמן , לא רק אורך ורוחב.

מה זה 'אכדית', ומה זה 'קדמה' לעברית ולכנענית? 

כמעט אין לנו תיעוד כתוב של אכדית קדומה, רק דברים ששרדו ממנה בטקסטים הספרותיים של הבבלית הקדומה. אז אנחנו לא באמת יכולים לדעת מה היתה בה צורת הסתמי. מה שיש בידינו זה בעיקר התפתחויות מאוחרות יותר של האכדית - הבבלית והאשורית (קדומות, תיכונות וחדשות). וכולן התפתחו במזרח באופן נפרד לגמרי. 

באותה מידה, אנחנו לא יודעים מה היה ב'עברית' / 'כנענית' הקדומה, פשוט כי אין לנו תיעוד. אין תיעוד = אי אפשר לדעת. כל מה שאפשר לדעת זה מאיזה ענף השפות האלה התפצלו במשפחת השפות הפרוטו-שמיות, וכאן בבירור יש הבחנה בין אכדית לכנענית ולעברית, וממילא הניסיון לטעון שאכדית 'קדמה לשתיהן' הוא בעייתי. 

אז אתה יכול לבוא ולטעון: כיוון שיש לי באכדית צורת סתמי של רבים זכר, ובעברית צורת סתמי של יחיד זכר - כנראה הצורה המקורית היתה של זכר; אבל אז זה לא קשור לאמירה 'כך זה היה באכדית', אלא שתי השפות התפתחו משורש משותף (וזה ברור); וחוץ מזה - אני חושב שעדיין תצטרך להסביר למה באכדית דאגו לשמור על צורת הזכר, למרות שיש צורה משותפת לזכר ולנקבה - ואז עדיין תצטרך לומר שבאותה שפה קדומה זה היה מאד מהותי שהסתמי הוא זכר, ואז תצטרך להסביר את זה (הווה אומר: אל תשאל את השאלה של פותחת השרשור על העברית, אלא על הפרוטו שמית). 

זו התייחסות רצינית.

השאלה שאני ממשיך לשאול היא מתי האכדית "התפצלה" ולדעתי ברור שהיא התפצלה לפני הכנענית.

מרגע שהיא התפצלה מוגדר בכלל הענף הכנעני, אז אין כאן 'קדום' לענף הכנעני. 

בכל אופן, כיוון שאין לנו מידע על ה'סתמי' בשלב הפיצול, אז לא ניתן לומר בוודאות שהסיבה לסתמי הזכר בהופעות המאוחרות (באכדית - מעט אחרי הפיצול, ובעברית - הרבה אחרי הפיצול) נעוצה באותו גורם משותף קדמוני שממנו התפצלה האכדית מהענף המערבי. 

מישהו באמת יודע?

לכן המסקנה מה שאמרתי ועזוב כרגע את הדיכוטומיה בין המערבי למזרחי.

ישנה שפה קדומה שבה משתמשים בזכר.

ברור שאף אחד לא יודע מה היה בפרוטו-שמית, כיוון שבהגדרה הפרוטו-שמית היא לפני שיש לנו תיעוד. 

אבל אני חושב שההבדלים בין הסתמי באכדית לסתמי בעברית הם קשים להסבר כהתפתחות ליניארית, ואני לא חושב שזה קשור לשאלה כמה קדום התיעוד שיש לנו לעניין (קדמות לא אומרת השפעה! וכאמור, גם שאלת ה'קדמות' היא בעייתית, כיוון שאין לנו תיעוד של הענף המערבי מהתקופה הזאת - וברור שדיברו באיזושהי שפה גם במערב בתקופה הזאת...). כך שהטענה הזאת היא אפשרית, אבל רחוקה מלהיות מוכחת, ודורשת הסברים שטרם סיפקת (איך זה התפתח מזה מצורת הרבים לצורת היחיד, כאשר דווקא האספקט של זכר השתמר בשתי השפות, וכל זה כהתפתחות טבעית ומקרית, ולא מתוך בחירה מודעת בכך שהסתמי יהיה זכר). 

כגון "כזאת וכזאת"

 שמואל ב יז טו  ,    מלכים ב ה ד ,  מלכים ב ט יב 

ותמיד אפשר לתת הסבר בכיוון שרוצים , כגון שלנשים יש צורה מיוחדת לכבודן.

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!

לספור את העומר 49 יום