בס"ד
זריזות, שמחה, וחיות.
צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר"
נתחיל בדברי הנועם אלימלך הקדוש, "...צו את בני ישראל פרש"י אין צו אלא זירוז ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כים ונ"ל ע"פ הרמז דהנה האדם העובד את השם יתברך ברוך הוא צריך לעבוד בזריזות ובמדות טובות אבל העובד את השם יתברך בעצלות ובדוחק שלא ברצון אזי הרי הוא חסר הגוף שאין לו גוף שהוא כמו כים ונרתק להנשמה וזה שרמז רש"י ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כים דהיינו שעובד בעצלות כנ"ל:"
פרשת צו לזרז, ואומר הנועם אלימלך, שהכוונה לעבודה, בזריזות ומידות טובות, ובעיקר נצרך כאשר האדם, עובד בלא גוף, עובד בעצלות.
אנחנו מגיעים לפרשת צו השנה ממש מתוך פורים, מתוך חיות, מתוך שמחה וזריזות, והדברים מתוקים ונוגעים בלב.
אז נרחיב מעט על הזריזות דרך הצווים הראשונים.
עולה ויורד, אבל תמיד למעלה, תמיד קרוב.
"זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה... וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ"
שני הצווים הבאים הם קורבן העולה, ואחריו הרמת הדשן, השל"ה הקדוש בתוכחות מוסר אומר דברים נפלאים על מצוות אלו "היא העולה על מוקדה (ויקרא ו, ב), אמרו רז"ל (ויק"ר ז, ו), כל המתגאה נידון באש, זהו הרמז העולה בגאותו נידון על מוקדה:
להרים הדשן מעל המזבח. זה לשון הר"מ הבבלי בעשיין סימן נ"ט, טעם מצוה זו, להודיעך שאחרי שקבל החוטא ענשו והבשר אדם כלה ונעשה דשן, צריך להסיר ולהשכיח שלא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים. ורמז שהנשמה אחרי שקבלה ענשה בנהר דינור, ראוי לכבדה כי בת מלך היא, והבעל תשובה ראוי לכבוד, כך והרים את הדשן אשר תאכל האש ושמו אצל המזבח"
לדעתי לא סתם הדברים קרובים אחד לשני, כי זה הדרך, לעלות ולרדת, ותמיד להיות קרוב.
מצד אחד בעלייה, לפעמים יש גאווה, וצריך להבעיר אש להקריב את הכל לה' "עלה כליל" עולה לגמרי, אבל תמיד נותר משהו קטן אפר ועפר, שעולולים לחשוב, מרוב ענווה לפחד, לא לזוז, ואומר לנו להרים את הדשן.
במילים אחרות עבודת הזריזות, היא לדעת בדיוק מי אנחנו במהלך כל הדרך, מההתבטלות והעלייה הגדולה, השמחה שאנחנו באים איתה לשבת לתוך חיי היום יום.
צריך לזכור שוב את האחדות של פורים, את הסעודה שהיא מצווה, ששולחים משלוח מנות גם ליהודי שנראה לנו כ"דשן" גם אותו מרימים למזבח.
להבין שיש עמוק יותר.
הרב אהוד ברזילי שלח לתלמידיו לפורים הודעה כזו "פורים בא להפוך! להעמיק! בכלל, מחשבה רגילה, דתית, היא לפי מה שנתפס כישרות. בפורים מבינים שהבנה רגילה מצמצמת! ויש הבנה עמוקה יותר! שמחה!"
להבנה זו אני חושב שצריך צו, להזדרז, להבין שיש מעבר, מעבר לגבוהים ולשפלים, יש אבא אחד, כולם מגיעים למזבח, להגיע אחד לשני, להתקרב לבורא עולם, הדשן עולה, מי שנפל צריך לקום, להתקרב, והגאוותן נשרף מתבטל ויורד עד שהוא מבין מי זה ה'.
להפסיק שנייה, למצוא עוצמה, להגיע לאמת שמעבר לעולם השקר, להגיע לקב"ה.
פשוט שנזכה, ללב יהודי לעוצמה אדירה.
צו, זריזות, לעבוד עם גוף ונשמה, כיס שמכיל עוצמה ויודע לתת, לא לפחד מכלום לחיות לשמוח, לגלות את ה' מכל מקום ומצב, אבא זכני ללב יהודי!
פרשת צו