בס"ד
חוזרת מיום מתיש הכולל נסיעה קשה באוטובוסים לבית המשפט המחוזי. רק כדי לראות את נעם לכמה דקות ספורות במסדרון בית המשפט. מזל שהמסדרון קצת ארוך, כך יש לנו דקה להחליף כמה מילות געגוע. שהרי ביקורים וטלפונים כמעט ואין.
ה"משפט" הוא הצגה אחת גדולה שהרי במעצר מנהלי- אין כתב אישום. אין עדי הגנה. רק עדי תביעה. הנהנים מחיסיון ויכולים להפליג בעלילות, הוצאת דיבה ולשון הרע בלי שתהיה לעציר המנהלי אפשרות להתגונן. משפט סדום.
סוף חודש תשיעי. יש לי צירים רציניים. הנסיעה, ההליכה המהירה בים ערבי עויין ברחוב צלאח א-דין במזרח ירושלים, העמידה האינסופית בתור הכניסה לבית המשפט כאשר משפחות פושעים נכנסות לפניי, ואני- אשתו של אזרח סוג ד'- עציר מנהלי עומדת שעות בשמש ולא מציעים לי אפילו כסא.
חוזרת הביתה מותשת פיזית ונפשית. איזו שנאה. ועל מה? על דעות? הרי אם זה היה על מעשים- מזמן היה פה כתב אישום.
מחבקת את הבנות הקטנות. מנשקת ומפנקת:
אור בתוך ים של חושך ועויינות המקיף אותי מעל עבר ומאיים לבלוע אותי אל קירבו.
רוחצת את הקטנות המדהימות שלי ושרה להן שירים שיירדמו.
כושלת למיטה ונרדמת כשדמעותיי מספיגות את הכר שלמראשותיי.
מתעוררת לפנות בוקר עם צירים כל שתי דקות. מעירה את בת השרות שהתנדבה לשמור עליהן כשיגיע הרגע. מזמינה אמבולנס, אוספת את התיק הקטן שהכנתי מבעוד מועד ונוסעת לבית החולים.
עם כל ציר- הגוף נקרע- אבל הלב עוד יותר.
לא רוצה איש לידי. רק את האיש שלי.
והנה אני פה, בכביש העולה מחברון לירושלים. והכביש חשוך וריק. ואין נפש חיה. ונעם ישן לו בתאו המבודד בצינוק בית הסוהר ולא יודע שעוד רגע יוולד לו ילד נוסף.
המיילדות שמקבלות אותי שואלות לסיבת הגעתי ללא מלווה. מסביב יולדות נתמכות בבעליהן האוהבים ורק אני לבדי.
כמה שעות מאוחר יותר, אני אוחזת צרור קטן ומלאכי בידיי. מחבקת ומנשקת. והדמעות זולגות. חמות, רותחות, זולגות על פלומת הראש הרך והמשיי.
"את רוצה שאתקשר למישהו? להודיע על הלידה?"
כן. אני אומרת ללא מילים בליבי. כן. אני רוצה שתתקשרי לאהוב ליבי. לאבי הרך הנולד.
אבל זה לא אפשרי.
אסור להתקשר אליו. אסור לו לבוא לחבק את הרך הנולד.
הוא מסוכן לציבור.
הדעות. הדעות.
עשרים ומשהו שנה אחר כך- וזה קורה שוב. הפעם למוריה אטינגר.
מוריה יקרה, חיזקי ואמצי. דמעותייך יעלו ויגיעו לכסא הכבוד.
ומחר בברית המילה של בנך התינוק- תשמחי ככל יכולתך והתפללי על העם הזה שייצא מאדישותו ויפסיק להתנהג אל בניו המסורים כאל אוייבים.