השבילים שבהם חיי מובילים אותי ארוכים לי מדי. אני רצה בהם מהר מדי ומתעייפת לאט מדי, וחוסר האיזון הזה מאיים להטריף עליי את דתי.
וגם את דעתי.
אני חיה באותו חיפוש מתמיד שכולנו שקועים בו, באותו מירוץ שעוקף וממשיך לדהור כדי לשכוח רק לרגע מהבור האיום הזה שממלא לכולנו את הנשמה.
וגם את הבטן.
המירוץ הזה הוא כמו מבוך, מלא באשליות מתוקות ואכזבות צורבות, ואומרים שאין סיכוי לצאת ממנו חי, כי איך יוצאים מהחיים בחיים? החיים פה הפכו אותנו משוגעים. נלחמים בעצמנו, שורטים לעצמנו את הנשמה ואז צועקים בכאב. אוסף מזוכיסטים, זה כאב של שמחה עצומה.
אני חיה בין כל העיוורים ששורטים את עצמם כדי לשמוח, ואני שרוטה לא פחות מהם כי גם אני מתאפיינת באותו מזוכיזם בלתי מתפשר. אבל תמיד הייתי אני, כולנו ידענו מי אני, בנינו לי ביחד את האמון העיוור שלי כלפי עצמי, אחריו הולכים כולם. ואני מתביישת לספר להם שבעצם אין כאן כלום, לא יופי ולא הדר ובטח שלא כבוד.
אולי קצת שנאה.
אין בי כלום חוץ מערימת אמונות מעוותת שבניתי במשך שנים על גבי שקרים על גבי חלומות של אחרים. אני מפחדת שאני לוקחת אותם לאבדון, כי אין לי מושג בעצם לאן ללכת ולמרות זאת כולם אחריי תמיד. עם כל מהלך נוסף שאני מתכננת אני מבינה, במשחק הזה אין מנצחים. או חיים או מוות או לחכות לתור הבא.
ואני כבר שנים מחכה.
בסוף היום אני נשכבת על מיטתי מותשת ומספרת לגבריאל קצת על תחושותיי, מה שאפשר.
"אתה זוכר שאתמול שלחת אותי למוות?" אני צוחקת בעיניים עצומות.
"כן. ואת מצאת לבדך את הכוח לקום ליום חדש," הוא מלטף אותי בגאווה.
"אתה חושב שאלוהים גאה בי?" אני שואלת.
"אם הייתה כאן גאוה לא הייתה לנו אמת להילחם למענה," הוא נאנח. "אבל כן, אני מאמין שהוא שמח בך."
זה מספיק לי. "תודה," אני מלטפת את ידו. "לילה טוב, גבריאל."
הוא אומר לי לילה טוב ויוצא מהחדר בשקט.
רגע לפני שכל המחשבות מתפוגגות לערפל, אני חושבת שאולי דמיינתי לראות בי כוחות שאינם שלי. או שכוחות שאינם שלי דמיינו לראות בי שלהם. גדול עליי, גדול עליי המשחק הזה והחוקים האלה, ובעיקר גדולות השריטות. ומי שמע אי פעם על מנהיגה מזוכיסטית. וגבריאל. מי שמע פעם על מלאך שאוהב מנהיגה מזוכיסטית.
אולי דמיינתי גם אותו.
וגם את דעתי.
אני חיה באותו חיפוש מתמיד שכולנו שקועים בו, באותו מירוץ שעוקף וממשיך לדהור כדי לשכוח רק לרגע מהבור האיום הזה שממלא לכולנו את הנשמה.
וגם את הבטן.
המירוץ הזה הוא כמו מבוך, מלא באשליות מתוקות ואכזבות צורבות, ואומרים שאין סיכוי לצאת ממנו חי, כי איך יוצאים מהחיים בחיים? החיים פה הפכו אותנו משוגעים. נלחמים בעצמנו, שורטים לעצמנו את הנשמה ואז צועקים בכאב. אוסף מזוכיסטים, זה כאב של שמחה עצומה.
אני חיה בין כל העיוורים ששורטים את עצמם כדי לשמוח, ואני שרוטה לא פחות מהם כי גם אני מתאפיינת באותו מזוכיזם בלתי מתפשר. אבל תמיד הייתי אני, כולנו ידענו מי אני, בנינו לי ביחד את האמון העיוור שלי כלפי עצמי, אחריו הולכים כולם. ואני מתביישת לספר להם שבעצם אין כאן כלום, לא יופי ולא הדר ובטח שלא כבוד.
אולי קצת שנאה.
אין בי כלום חוץ מערימת אמונות מעוותת שבניתי במשך שנים על גבי שקרים על גבי חלומות של אחרים. אני מפחדת שאני לוקחת אותם לאבדון, כי אין לי מושג בעצם לאן ללכת ולמרות זאת כולם אחריי תמיד. עם כל מהלך נוסף שאני מתכננת אני מבינה, במשחק הזה אין מנצחים. או חיים או מוות או לחכות לתור הבא.
ואני כבר שנים מחכה.
בסוף היום אני נשכבת על מיטתי מותשת ומספרת לגבריאל קצת על תחושותיי, מה שאפשר.
"אתה זוכר שאתמול שלחת אותי למוות?" אני צוחקת בעיניים עצומות.
"כן. ואת מצאת לבדך את הכוח לקום ליום חדש," הוא מלטף אותי בגאווה.
"אתה חושב שאלוהים גאה בי?" אני שואלת.
"אם הייתה כאן גאוה לא הייתה לנו אמת להילחם למענה," הוא נאנח. "אבל כן, אני מאמין שהוא שמח בך."
זה מספיק לי. "תודה," אני מלטפת את ידו. "לילה טוב, גבריאל."
הוא אומר לי לילה טוב ויוצא מהחדר בשקט.
רגע לפני שכל המחשבות מתפוגגות לערפל, אני חושבת שאולי דמיינתי לראות בי כוחות שאינם שלי. או שכוחות שאינם שלי דמיינו לראות בי שלהם. גדול עליי, גדול עליי המשחק הזה והחוקים האלה, ובעיקר גדולות השריטות. ומי שמע אי פעם על מנהיגה מזוכיסטית. וגבריאל. מי שמע פעם על מלאך שאוהב מנהיגה מזוכיסטית.
אולי דמיינתי גם אותו.
