שאון נודם לו כרגע, והעיר המלאת-הלקאות הזאת, שותקת.
עייפו הלוחמים.
פס בם רצון; מלנצח, מלגבור, מלהוכיח עליונות.
מלצדוק, במשפט שקר-האדם הרווח כבסיס פה במערכת החוקים ובמשוואות הכישלון.
מתרפסים על האדמה, בגדיהם הרפוטים אשר מוכתמים בדם ויזע - נושקים לקרקעית בכמיהה. לו יהי שלא באשמת. משאלות הזיה אלו, וודאי, הן כאשר תחפוץ בו - במוות- יחמוק הוא ממך לבלי תפוס.
כמו זהו חלק מן העונש;
לנשום בהכרח. לא להפגע באף דרך שהיא.
חבלות כבר אינן מורגשות, כמעט, ופני המתאבקים מופנים איש אל רעהו, מבטיהם מוצלבים ללא שמץ איבה.
הם כלל לא שונאים. מעולם לא היו, אהבת-האחים אשר בדם האחד המחייה את שניהם, לא מאפשרת קיום רגש שכזה. ובכלל, מטרתם לגמרי אחת.
אפשר שזו הדרך שקצת אחרת?
כוכבים זרועים תמיד, גם בבוקר, ועל אף זאת הם מעומעמים עכשיו, כלכך.
צינת העשבים חודרת בלא רשות מבעד למסכות-מסכות של הצטנפות, והשניים חשים ברעד הולך ומכביד באזור סגירת העפעפיים.
קר.
עלים נושרים שוב ושוב.
השמש לעולם לא תהיה אותה שהיא
כמות שלפני;
אי אפשר בכלל לעולמים להשכיח כל כך הרבה לב. אף שקיומו מעיק, זועק נואשות להיפוג, הן הציפורים ממשיכות לצייץ ולילה ובוקר והכל כסדרם.
המלחמה חייבת להמשך.
כניעה, הגם שמשותפת ואולי דווקא משום שכך - סופה להיכלות.
ירידת פסים אליי רכבת למשמעות אחת בלבד.
היא לא באמת רוצה למות.
