העיפרון ביד, ואחת הציפורניים בידי השמאלית נכססת בין השיניים המלוכלכות שלי. אני חייבת לקבוע תור לשיננית!
המילים, הן לא נכתבות לי. זו כבר הפעם השביעית ביממה האחרונה שאני פותחת את המחברת הכחולה שלי וכוססת את הציפורניים, אבל שום קטע ראוי לשמו לא מצליח להיכתב. אולי הבעיה עם העיפרון? אבל אין לי עצבים ללכת לחפש אחד אחר, וחוץ מזה, אני סתם מנסה למצוא תרוצים עלובים.
כבר נהייתה לי צורה של כיסא מרוב שישבתי, ואני לא חושבת שכדאי לי לנסות לקום ממנו.
לעזאזל עם ההשראה הזאתי, שתבוא כבר! נמאס לי לשבת בחוסר מעש ולחכות להוד רוממותה של ההשראה הכבודה שתבוא ותציל אותי מכסיסת הציפורניים המזוויעה הזו.
אני מסתכלת בחלון. רק אורות מלבניים מבניינים סמוכים ורחוקים ניבטים, וזה מייאש. איפה? איפה הטבע היפה, משובב העין, הקסום, המרגיע ובעל ההוד הנורא שישליך לעברי את ההשראה החמקנית? אני צריכה לגור בבקתת עץ בתוך קרחת יער עם שמיים זרועי כוכבים מנצנצים ופרפרים לבנים שמרפרפים ליד כל שיח. אבל הזיות לא יעזרו לי עכשיו. או שכן!
אני עוצמת עיניים ומנסה לדמיין. אבל אחותי צועקת ברקע ואמא שלי צווחת עליה בחזרה. אני שומעת כלים נשטפים וכוס מתנפצת וקריאת בהלה. אבל שום כלום מבקתת עץ בקרחת יער. שום שמים עם כוכבים מנצנצים ושום פרפרים לבנים. אף לא איוושה קלה בין העצים.
אני פוקחת את העיניים בחזרה. הראש כואב והציפורן כבר נכססה עד העצם. ואפילו לא חלקיק עופרת אומלל שמשתחרר מהעיפרון לדף.
מולי עומדת כמו חיילת במדים מחברת מתמטיקה הצהובה והמרוטה שלי. ממ.. רק מספרים. מספרים ומספרים ומספרים. זה מזכיר לי את הזמן שהולך לו ונעלם לבלי שוב. איזה בזבוז זמן חסר כל תועלת והתחשבות בנערה קטנה ואומללה שכוססת את הציפורניים ומחכה, מצפה בכל ליבה שההשראה המיוחלת תואיל בטובה לזכות אותה בביקור קצרצר. או ארוך.
עין אחת נסגרת לחלקיק שניה אבל אני לא אתן לה. לא! אני לא ארדם לפני שיהיה על הדף הזה כמה מילים קטנטנות, מעניינות או לא, זה לא אכפת לי, העיקר שיכתבו כבר.
שתלך הציפורן לעזאזל, או לפחות מה שנשאר ממנה. שילכו כל האורות המרובעים מהבניינים ממול, אחותי המעצבנת והכוס שנפחה את נשמתה, מסכנה.
אני קובעת תור לשיננית ומכניסה את המחברת והעיפרון לתיק.
אולי מחר היא תבוא.



